חדר מלחמה

חמש שנים על מיכאל עברו בטיפולים. חמש שנים שכללו תשע הפריות מבחנה, שלוש נסיעות חשאיות לחו"ל, שתי הפלות והריון אחד. חמש שנים חופשיות מדאגות של חיתולים, נזלת וכאבי אוזניים שהיו מנת חלקם של שאר חברינו בני ה-30 פלוס. אבל גם חמש שנים של נוהל עצב.

הנוהל עובד ככה: מיד בהישמע הבשורה על עוד כישלון אתה פונה כמה שיותר מהר לבר הקרוב או לארון המשקאות הכי זמין בסביבה, לשתייה שנועדה למנוע ממך לחשוב על עוד כישלון. או על האפשרות היותר גרועה, אלוהים ישמור, שפעם הכל עוד יצליח. אבל זה גם המקום (בעיקר כי לא מצאתי מקום אחר) לציין שבכל זאת, את השמחה על ההריון ואת השמחה היותר גדולה, על זה שיש שניים - ואת השמחה הכי גדולה, על זה שיש בן ובת - אף אחד כבר לא ייקח לי. לא כשזאת השמחה הטהורה היחידה שעוד נשארה.

חוץ מזה נשארו רגעים ותמונות שצרובים לי חזק במוח, כמו הקטע שבו צוות הרופאים והאחיות יצא עם האינקובטורים ומכשירי ההנשמה בריצה מטורפת לכיוון מחלקת טיפול נמרץ ואני רדפתי אחריהם, לא באמת יודע למה ואפילו לא בטוח שבפנים נמצאים הילדים שלי, בסצינה שהזכירה לי כמה אירועים מהשירות הסדיר ובכלל לא היתה דומה לחגיגות הלידה שהכרתי מחברים או מהמשפחה.

את השמחה היחידה שנותרה לי - אף אחד לא ייקח (איור: איתמר דאובה)

וההתמוטטות שלי במסדרון בית החולים, כשישבתי על הרצפה בשתיים בלילה וצעקתי על אלוהים "די כבר יא בן זונה, די". או איך מיד אחר כך שלפתי את המצלמה וצילמתי אותם כמו שהם, עם החוטים והצינורות והכל, כדי שאם הם ימותו אני אוכל לעלות מיד אחריהם עם הצילומים שלהם והשמות שלהם, שלא היססתי שנייה לפני שנתתי למרות האזהרות, כדי להתעמת עם היושב ראש על האירוע הזה, ואם אני כבר שם אז גם על כל מה שקדם לעניין ב-30 ומשהו השנים האחרונות. וכמובן הרגע שבו הבטתי בפעם הראשונה בילד (?) במשקל 1,100 גרם, שזה קצת פחות ממנה בשרית ראויה לשמה ב"לבנטיני", והבנתי שהדבר הזה קשור אלי איכשהו - ואני אפילו אמור, רחמנא ליצלן, לקחת עליו אחריות.

מר אל, כאן שי

תהליך הלידה עצמו דווקא היה די קצר. עניין פעוט של שלושה חודשי שמירת הריון, דימומים, ריצות מבוהלות לחדר המיון, ושבוע של צירים ונדודים בין מחלקת הטרום לידה לחדר הלידה - שבוע שתחילתו בפתיחה של אצבע אחת וסיומו בניתוח קיסרי שבו נולדו השניים המכונים המנצ'קינים, שזה בתרגום חופשי יצורים קטנים, שמנמנים ושעירים. ככה זה: ללפיד יש את יואבי, לקיפניס יש וויסקי ולי יש את המנצ'קינים.

למרבה הפלא והקלישאה, רגע הלידה אכן מחלק את החיים לשניים: עד אז אתה גבר ומאותו רגע אתה סמרטוט רגשי. גם אני, גבר שבגברים, לוחם בסיירת ואדם שראה את הלבן בעיניים והאדום בשפשפת של מחבלים ומשביתי שמחה אחרים - הפכתי ברגע אחד לסמרטוט עם מטפחת אף ורודה, אף דולף ועיניים נפוחות.

ככה מצאנו את עצמנו בבוקר ל"ג בעומר תשס"ה, אחרי לילה לא קל, במחלקה לטיפול-נמרץ-פגים-הכי-טובה-בארץ, או בקיצור מטנפ"ה. עכשיו ככה: בספרו "בית האלוהים" טוען סמואל שם כי ההיררכיה המקצועית והרפואית בבית החולים לא בנויה כמו הפירמידה המסורתית אלא נראית יותר כמו גביע גלידה עצום, כשהחלק העליון והרחב מכיל את אנשי הצוות הרפואי וההנהלה ובתחתית יושבים הסטאז'רים. ההיררכיה הרפואית במטנפ"ה, לעומת זאת, בנויה באופן קצת שונה: בראש הפירמידה עומד "הפרוטוקול" - ובקצה התחתון נמצאים ההורים, שהופכים מצידם לחלק בלתי נפרד מהצוות הרפואי ככל שהזמן עובר.

הו ילדים, לו רק ידעתם כמה קשה ואכזר הוא הפרוטוקול. אוסף ההוראות הרפואיות הזה, שאמור לספק מענה בשעת חירום, הוא אלוהי הרופאים - וממש כמו צבאות קשישא הוא אל קנא וחסר רחמים, שאינו מבדיל בין ילדים ומבוגרים וחורץ גורלות לשבט או לחסד בלי להניד עפעף. מי שלא עובד לפי (או בעצם את) הפרוטוקול נידון לגלות דוויה וחשוכה בבתי החולים אשר בדרום או בצפון הרחוק, שם הפרוטה מצויה בקושי והמטופלים לא מדברים עברית.

במטנפ"ה הפנימו הסטאז'רים והרופאים הזוטרים היטב את העובדה שאסור לחרוג מהפרוטוקול, ובעיקר אסור להיתפס. אני מכיר את התופעה הזאת ממשרד הביטחון; שם קראו לה "לעולם אל תעשה פשלה שלא תוכל להאשים לפחות שני אנשים שונים בביצועה". כאן היא מתקיימת בנוסח קצת שונה: "אתה לא יכול לתפוס אותי, אני פעלתי על פי הפרוטוקול".

אז קחו את הפרוטוקול, שהוא כיסוי התחת הכי גדול שעומד לרשות הרפואה המודרנית, הוסיפו כמה רופאים עם ראש קטן, אל תשכחו להשליך פנימה גם קורט מהמחסור החמור בתקציב לפגיות - וקיבלתם בישראל נתוני תמותת פגים מהגבוהים בעולם המערבי (הכוונה לפגים שלא נפטרים כתוצאה ישירה מטיפולי הפריה או לידה בשבוע מוקדם "מדי"). בנתונים האלה יצאנו להילחם עם הנשק הדל שעמד לרשותנו: אמא פולנייה עם הרבה מוטיבציה, אבא פחדן שמסתתר מאחוריה וכמה אחיות דוברות רוסית.

האחיות במטנפ"ה, רבותי, הן מסוג הנשים שמופיעות בחלומות של רם גלבוע: הן יפות, הן חכמות ויש להן מחשופים גדולים. הן היו אלה שהסבירו לנו את הדברים החשובים באמת, כמו איך חונים יום שלם בלי לשלם (מתחנפים לעובדת הסוציאלית), איך עושים החייאה לתינוקות (מרביצים להם) ולמה משמש הוויברטור הוורוד הגדול (לעיסוי תינוקות, למי שחושב שמשהו פה מצחיק).

האחיות עזרו לנו להבין שמטנפ"ה היא שדה קרב - ואם ככה, אמרנו לעצמנו, אז במלחמה כמו במלחמה. הפרוטוקול הוא הדבר היחיד שקובע והרופאים מפחדים לקחת אחריות? למה שלא נשפץ קצת את הנתונים ככה שיתאימו לנו. זאת אומרת שאם הילדה לא מקבלת טיפול כבר שלושה שבועות כי תוצאות הבדיקה מראות 22 אחוזי המטוקריט בדם ואת מנת הדם שתציל אותה היא תקבל רק אם ייצא 21, אין שום סיבה שהמכשיר לא יתחיל להראות פתאום תוצאות נמוכות יותר. כל מה שנדרש הוא לתזמן בעזרת אחות ידידותית את הבדיקות כך שייפלו בדיוק על השעות שאחרי הארוחה, אז אחוז ההמטוקריט יורד באופן טבעי.

שפץ והקפץ, ככה אנחנו קוראים לזה. משפצים את התוצאות ומקפיצים את החולה (או החולים במקרה הזה) כמה שיותר מהר הביתה. ובשביל להחזיר את החיילים לעורף עושים כל מה שצריך. משתמשים בחומרים מסוכנים; מזייפים גליונות רפואיים; מבררים איזה רופא שונא את הקולגה שלו ואיזה אחות תעשה בדיוק ההפך ממה שאחראית המשמרת תגיד לה, ואז כל מה שנשאר הוא להתחיל לתמרן ביניהם. ללחוש לאחות הסוררת שהאחראית דורשת שהחלפת חיתול תיעשה פעם במשמרת רק כדי לגרום לה לרוץ ולהחליף לו כל שעתיים, או להגיד לרופא התורן שמנהל המחלקה דרש לחכות עם הבדיקות עד מחר כדי לגרום לו להזמין צוות צילום רנטגן במיידי. נלחמים עד הכדור האחרון.

אתם לא מבינים, זאת קייטנת פחם

ככה זה נמשך כבר שבעה שבועות. הם מנסים להרוג לנו את הילדים ואנחנו נלחמים בחזרה - ברופאים, בחיידקים, בפרוטוקול ובכל מה שמונע מאיתנו לקחת את המנצ'קינים הביתה. מי שחושב שהגזמתי מוזמן לעיין בתיק החולה ולנסות להבין איך הרופא שהכניס צינורית הנשמה לא חשב על זה שיש לילד שתי ריאות והנשים רק ריאה אחת במשך 15 שעות, או למה ממשיכים לתת לילדה אנטיביוטיקה זולה, למרות שהחיידקים שבתוכה כבר אוכלים אותה בתור קינוח.

אבל בסוף יהיה טוב. למרות הנסיונות שלהם ושלנו, הילדים האלה עוד יגיעו הביתה בריאים ושלמים (אני אכתוב טפו אחד, אתם תמלמלו שלושה). ואז הם ייצאו לחיים של עבודת פרך במכרות הפחם, כי מישהו צריך להחזיר את הכסף שהשקענו בלהביא אותם לעולם.

ואחרי כל זה אני בעיקר לא מבין את קמרלינג. מילא אני, שלא אוהב בעלי חיים. אבל אתה? למה לא קנית פשוט עוד כלב?

* המאמר הינו על דעת הכותב בלבד, ואינו מהווה המלצה רפואית