סבא יהלום

איזה הישג, ליצור את האלבום הטוב של החיים שלך בגיל 64, אחרי 40 שנות עבודה, מכירות של יותר מ-100 מיליון תקליטים וכתיבת אינסוף להיטי פופ שהקליטו אחריך אלפי מבצעים, מדיפ פרפל ורוברט וואייט, דרך דיזי גילספי ובובי וומאק ועד ברברה סטרייסנד וכריס אייזק.

ניל דיימונד, מאחרוני היהודים כותבי השירים הגדולים שעיצבו את הפופ האמריקאי בתחילת שנות ה-60 מבניין בריל בניו יורק, הפך עם השנים לאימפריית שמאלץ משגשגת, אבל כאן הוא חולק את פסגת יצירתו בפורמט האלבומי, להבדיל מזה הלהיטי, עם המפיק המוזיקלי הכי חשוב באמריקה של 25 השנים האחרונות. וריק רובין עשה בו, בערך, את מעשה ג'וני קאש שלו משנות ה-90, כלומר יצר אלבום פופ אקוסטי על-זמני, ובעיקר, במקרה דיימונד, תוך הקפדה על כתיבת ובחירת שירים מחמירות ומדויקות.

למרות המגע הקליט האופייני בלחנים כמו Save Me a Saturday ו-i'm on to you, דיימונד בגירסת רובין נוטש את הגרנדיוזיות הלהיטית מעברו לטובת התבוננות אינטימית ומהורהרת בעצמו ובגיבורי שיריו. הוא מעולם לא דיבר מעמדה כזאת, של טרובדור שלא בהכרח מחפש את המסות של הקהל אלא קודם מברר מאיפה יימצא ויבקע הקול הפנימי שלו. זה הישג פנטסטי לכל אמן בגילו, וזו עוד חוליה בשרשרת ההקלטות המשובחות עליהן חתום רובין, מאל.אל קול ג'יי וראן די.אם.סי והביסטי בויז, דרך סלייר והצ'ילי פפרז ועד קאש.

להבדיל מקאש המנוח, דיימונד לא יהפוך לסוג חדש של קול, כי אין לו את השיק של האופל ושל המורד והוא בכלל לא מתחנף בהתכתבות עם קהל אופנתי. אבל דיימונד הפך לאמן חדש גם לעצמו וגם למאזיניו הוותיקים, בצעד של הימור, תעוזה ומצוינות שלא היה מבייש את הרוקרים החדים והנחשבים ביותר.