מאחורי המילים
"אסכולה ישנה" של טוביאס וולף הוא רומן חניכה נדיר ביופיו על תהליך הכתיבה ומעמדה של היצירה. אריאנה מלמד ממליצה
הנער רוצה להיות סופר. אין לו כל ספק בכך ותשוקת הכתיבה בוערת לו בעצמות ומכאיבה לו באצבעות בהן הוא מדפיס במכונת כתיבה. בית הספר הזה, והאסכולה הנושנה שהוא מטפח, מצדדים בשאיפות כאלה ומתייחסים ברצינות מעוררת הערכה לספרות ולסופרים, עד כדי כך שהם עורכים תחרויות-כתיבה ומזמינים אנשי-עט נודעים לשפוט בהן ולהופיע בפני התלמידים. ההתרגשות לקראת בואו של רוברט פרוסט עומדת בראשית הספר, אבל ביקורו מותיר שאלות לא-פתורות: האם אכן הבין שהתלמיד שזכה בתחרות כתב שיר שהוא פרודיה לא לגמרי מנומסת על כתיבתו של פרוסט? ולמה התכוון כשהציע לזוכה לנסוע לקמצ'טקה או לברזיל? הלא משוררים – כפי שהם נתפסים על דיי קוראים צעירים ונלהבים – אמורים להניח את דם ליבם על הנייר בשורות מחורזות, ומה לכל הרוחות יעשו בקמצ'טקה?
אחרי פרוסט, איין ראנד צפויה להגיע. היא מעוררת מחלוקת, הכתיבה הרומנטית-פילוסופית שלה שובה את ליבו של הנער ומסייעת לו למדוד לעצמו זהויות חדשות ולפסול אותן – אבל עומקה של האכזבה במפגש עם ראנד, שמתגלה כאישה מתנשאת וגסת רוח המוקפת שובל של מעריצים שוטים, תנתץ גם את הזהויות הללו. הוא לא יהיה ג'ון גולט. הוא לא יהיה הווארד רוארק. והוא זקוק לזהות באופן נואש, מפני שהוא מסתיר את סיפור המשפחה הסבוך שלו מפני האחרים בפנימייה, ומתהלך בעולם לעתים בתחושה שהצליח לרמות את כולם ולהתהדר במניירות של העשירים והמקובלים, ופעמים אחרות ברור לו שהוא עומד להיחשף בקלונו. מהו הקלון הזה? אותה זהות ממארת שנדבקת לאדם מכוח הורתו ולידתו, וכל נסיונותיו להשיל אותה נתקלים בחומות בצורות של מציאות מאוד לא נעימה. גיבורנו גדל כקתולי, אבל הוא בן לאב יהודי. הוא מגיע ממשפחה שאינה מתכתבת עם אידאל החיים הבורגניים הטובים. הוריו נפרדו. ב-1961, בפנימייה נאורה בניו-אינגלנד, אלה הם מרכיבי זהות שעדיין אין מנפנפים בהם, ובני עשרה עדיין לא יודעים ליצור מתוכם ספרות טובה.
המצוקות והשאיפות של העלם ללא-שם מתמקדות איפוא בביקור הבא הצפוי: ארנסט המינגווי בכבודו ובעצמו. הוא כבר אגדה מהלכת, ויש אומרים שהדיקן של בית הספר והמינגווי אפילו מכירים זה את זה מקרבות מלחמת העולם הראשונה. אבל בעיות הזהות אינן רק נחלתם של אנשים צעירים. גם בוגרים, גם סופרים נושאים איתם את חטוטרת הביוגרפיה לכל מקום, מגלים טפח וממציאים קצת, מייפים ומאדירים: האין זה חלק מן הכתיבה עצמה? עד כמה מותר להם להמציא לא רק גיבורים בדיוניים, אלא גם את עצמם? האם כתיבה אוטוביוגרפית שותתת דם היא מעשה של גבורה או דווקא של ויתור מבוהל על החיים עצמם? ומה יעשה נער, כשהוא מוצא סיפור כתוב והוא חש כי מישהו כבר פרץ את הכספת של נפשו ונטל ממנה את הכל? האם חומרי הנפש הכתובים הללו עדיין שייכים לו?
המינגווי לא יפטור את הנער מן הצורך לחוות בעצמו את הסתירות של סיפור חייו, להתעמת איתן ולמצוא להן פשר במלים. המינגווי עצמו נכשל בפתרונן של הסתירות, והנער לא יפגוש את המינגווי, אלא את מחירה של פגיעה קשה בקוד-הכבוד של האסכולה הישנה. ודווקא משם, מן המקום הדחוי והכושל אליו הוא מנתב את עצמו – יצמח בסופו של דבר סופר.
בין בדיון למציאות
טוביאס וולף נודע בארצות הברית כמחברם של ממוארים אישיים על תקופת התבגרותו ושירותו בוייטנאם, כמספר מחונן של סיפורים קצרים וכמורה מבוקש לכתיבה יוצרת. זהו הרומן הראשון שלו, וקווי-מתאר מן הביוגרפיה האישית שלו נושקים לספר הזה,אבל כיוון שבמקומותינו שמו עדיין לא מוכר די הצורך, אנחנו פטורים מלערוך השוואות בין "מה שהיה באמת" ובין מה שנכתב, וכך אנחנו זוכים לספר נדיר ביופיו. לא רק מפני שהפרוזה של וולף היא תמציתית ובהירה, ממוקדת וחפה מכל כולסטרול ספרותי, אלא גם – ובעיני, בעיקר – משום שהוא עוסק במסתורין של תהליך היצירה הספרותית מכיוונים לא צפויים, ובאותו אומץ נדיר שהגיבור סבור שהוא בלתי אפשרי והכרחי כאחד ליוצרים.
המיסתוריות היא תולדה של רומנטיזציה, כמובן, אבל גם של העדר יכולת אמיתית "להציץ" לסופרים ולראות איך באמת מתרחש התהליך. כששואלים סופרים על תהליך היצירה שלהם, לרוב הם מתחמקים מתשובה ישירה – מפני שאין תשובה כזאת, ובמקום שבו היא נדרשת כמין מס לקידום מכירות הספר, יש כאלה שמנופפים בייסורי כתיבה, כאלה שאומרים שצריך למחוק המון, ומיסטיקנים בפרוטה שטוענים שהספרים שלהם כותבים את עצמם והיוצרים הם רק כלי.
"אסכולה ישנה" הוא נסיון מוצלח מאוד להפריך את כל אלה ולהציע הסברים חדשים שלא כולם מחמיאים לסופרים, אבל גם לא מגמדים את מעמדה של היצירה אלא להיפך. וולף מהלך כלוליין מיומן על חבל דק מאוד שעליו שזורים הקשרים בין בדיון לבין מציאות, בין אותנטיות לבין כזב, בין הילה ציבורית זוהרת לבין אור מציאותי דלוח וקר. התוצאה היא רומן חניכה נדיר שאינו עוסק בחיי הרגש הצפויים או במשברים האוניברסליים של הנעורים, אלא ספר שעיקרו שאלות על אודות טיבה ומעמדה של היצירה. קוראים למרחקים ארוכים, אנשים שכותבים למגירה וגם כאלה שכבר הבינו כי המגירה אנלפאביתית, עשויים למצוא בו גם כמה תשובות מצויינות לשאלות כאלה.
