הערסים עלו כאן על משהו

יותר מהכל אני אזכור את הפרידה. לחיצה על כפתור, הקפצה החוצה של הפותחן האלקטרוני - אין לי מילה טובה יותר לגאדג'ט הזה, שהוא לא מפתח ולא מתג ולא שום דבר אחר שהשתמשתי בו אי פעם כדי לפתוח מכונית, גם לא מברג או קולב ישן - וזהו. את השאר המכונית כבר עושה לבד: מקפלת יפה את ההגה, שלא יפריע לרגליים כשאתה יוצא החוצה; סוגרת אורות, חלונות, תריסים, פרופיל בלגי ופרונט גרמני; ואז מצפצפת יפה שלום והולכת לישון.

אני משער שיש המון סיבות לתהות למה מישהו צריך ב.מ.וו 730, ועוד במחיר של דירת שלושה חדרים בפרברים. ננסה לעמוד כאן על חלק מהן, כי הרי לא באתם כדי לקרוא על מומנט ותאוצה מ-0 ל-100 והיגוי יתר בפניות חדות, ושאר הדברים שהאנשים האלה מהמגזינים למכוניות מתעניינים בהם כי אין להם חיים. באתם לשמוע למה אנחנו צריכים את האוטו הזה שאף פעם לא יהיה לנו כסף לקנות.

וזאת התשובה שמצאתי אחרי יום נהיגה ארוך, כשהב.מ.וו השכיבה את עצמה לישון בחצר ונפרדה ממני בגרגור עדין של שביעות רצון, מרוצה ומשרתת היטב את עצמה ולא זקוקה לשום דבר, בלי לשאול אפילו פעם אחת על היחסים בינינו: אלוהים, אם רק היית עושה נשים כאלה.

פורסט באמפ

האמת, רציתי לדעת משהו על ב.מ.וו ועל קהל היעד שלה. עניין אותי. הרי מכוניות גרמניות, עם ראשי התיבות האלה שמיד מעלים לכם אסוציאציות מסרטי מלחמה ומוניטין של "עבודה גרמנית משובחת" שעושים את הבשר חידודין-חידודין, נועדו בעיקר למנהלים כסופי שיער עם שיזוף של סקי שקוראים להם היינץ. כאלה ששומעים בטהובן ב-150 קמ"ש על האוטובאן בדרך לעבודה. מה לזה ולתדמית הערס הישראלי המצוי, ששם סטפה של מזומן על השולחן ותובע את הג'אנטים מגנזיום שלו לפני שהוא חוטף עצבים.

שמעתי אותה נוהמת לעצמה בחיוך, מסתובבת על הצד והולכת לישון. תענוג

איך שלא תהפכו את זה, ב.מ.וו סובלת מהמוניטין הזה. סוחבת את הבדיחות על ההגה שעשו אותו קטן כדי שיהיה אפשר לנהוג עם אזיקים, כמו שאישה באמצע החיים סוחבת מוניטין של "נותנת" רק כי פעם נתנה למישהו להכניס לה יד לחזייה בתיכון, והשמוק רץ מיד וסיפר לחברה. עכשיו לך תשנה שם כזה.

ואז התברר לי שמה לעשות, זה לא רק בישראל. וזה בעיקר, כנראה, מפני שערסים לא רק אוהבים מכוניות - הם גם יודעים מצוין מה הם רוצים. ושיהיה ברור, זה לא רק ב.מ.וו. כל פאר תוצרת גרמניה עושה להם את זה. ואחרי סוף שבוע צמוד ופרסונלי עם ה-730, שהערס היחיד שיכול להרשות לעצמו לקנות אותה משחק כנראה כדורגל בקבוצה של אוליגרך, אני אומר לכם: הם עלו כאן על משהו.

המשהו הזה הוא בעיקר צעצועים. האמת, אפילו הגרמנים יודעים שיש משהו לא מוחשי, לא באמת חשוב, בכל הכוחות סוס האלה והמומנט פיתול והטורבו-אמו, שמאפשרים לך תיאורטית להגיע מאפס לאלף תוך חצי דקה. במיוחד כשבכבישים שאתה נוסע עליהם יש רמזור כל שני מטר ושוטר כל ארבעה, והרוחב של רובם מסכן את הפוליש על הדלתות משני הצדדים. אני, למשל, הייתי הרבה יותר מעשי: מדדתי לכמה אני יכול להאיץ בין באמפ אחד לשני במושב שבו אני גר.

זה המקום לציין שבמושבנו הקט, הבאמפים - אותן תלוליות מעשי ידי מכבש, שנועדו להאט את הנהגים למהירות שבה ילד מפסיק להיות כתם לא ברור לפני האוטו (ואחר כך כתם עוד פחות ברור על השמשה) - גבוהים במיוחד. מה זה גבוהים? בין התחתית לשיא יש הבדל של בערך שלוש מעלות צלזיוס, וזה היה יותר אם האוויר החם לא היה מתעייף ומפסיק לעלות באמצע הדרך. מראש הבאמפ הזה אנשים נראים לך כחגבים, ומכוניותיהם לחיפושיות תדמינה. מה שאומר שאם אתה מגיע אליהם במהירות, יותר טוב שתהיה מצויד בבלמים חזקים, מיגון טוב לתחתית של המרכב וביטוח מקיף מאוד כמו שצריך.

120. זאת המהירות שפיתחתי ביום שישי אחר הצהריים, כשהילדים בבית וההורים שלהם ישנים. 120 בין שני באמפים שהמרחק ביניהם לא מאפשר למכונית רגילה להעביר לשני. 120, ואחר כך בלימה נינוחה, חזרה למהירות שבה בקושי מרגישים את הנדנוד הקל - "מכה קטנה מתחת לכנף", אם לצטט את הרמטכ"ל - שעובר בב.מ.וו כשהיא עולה לראש המיני-אוורסט הזה וגולשת למטה. בקיצור, מבחן דרכים אמיתי, מהחיים ולא מכרומו. והיא צלחה אותו בציון 10.

כבר צריך להתעורר

ומכאן ישר לצעצועים: חצי שעה לקח לחנוך, הגבר החביב מסוכנות היבואן, לעבור איתי על לא יותר מ-10 אחוזים מהם. אתה יכול לכוון טמפרטורה שונה לראש ולזנב, לאשך שמאל ולכליה ימין. המכונית הזאת תנווט בשבילך, תכין לך קפה, תשיר לך סולו ותעשה לך אומפפה בפזמון החוזר. האגדה אומרת שליושב מאחור מצד ימין, המקום של הבוס, יש שליטה על הקדימה-אחורה של המושב שלפנים, זה של השומר ראש. מה שמאפשר לטייקון התורן להביא ברגע הנכון בכפתור, ולהתפקע מצחוק למראה גרגורי (או גיורא, אם אתה בעניין של יוצאי סיירת) שאפו נמרח על השמשה הקדמית ומקבל מראה של סקוטי פיפן.

מה אין כאן. שש דרכים לפחות להכניס דיסק; פלאפון נסתר עם חוגה נפרדת, אפשרות לחייג מההגה, לשמוע ברמקול ולדבר מהתחת; ויותר כריות אוויר משיש במיטה של מייקל ג'קסון. שלושה ימים נסעתי, ורוב הזמן הראש שלי היה בצעצועים - חוץ מבאחר הצהריים של יום שישי, עם ל', על כביש בית ג'וברין.

אני לא יודע מה איתכם, אבל בשבילי מבחן דרכים אמיתי זה לקחת חבר, לבחור כביש נכון וזמן מדויק - ואין כמו אחר הצהריים של יום שישי, שמש שוקעת במערב וכביש חד-מסלולי, כזה שאחת לחצי דקה (שזה, במהירות שנסענו, בערך שני קילומטר), מצריך עקיפה זריזה - ולביים רואד טריפ. הרי אין פה כבישים מספיק ארוכים למסע אמיתי. הרי כולנו, מכוניותינו ושיחותינו הם געגועים למקום אחר. אבל אם לביים, אין סרט יותר טוב מזה.

אני לא אספר לכם על השיחה, כי זה לא עניינכם. אני לא אספר על הנסיעה, כי אין מה. הב.מ.וו גירגרה בקלות בכל מהירות, ונענתה בשמחה לכל שיגעון.

מבחינתי, מישהו הדביק את הגלגלים לכביש. הכבדות הנעימה במכונית הזאת גורמת לך להרגיש כאילו אתה נוסע 60, גם כשאתה בעצם נוסע 40. זאת אומרת, 40 מעל מהירות השלילה לחצי שנה והחרמה אוטומטית של הרכב. כל אלה היו מה שהם צריכים להיות - שזה משפט שאין לי מושג מה הוא אומר, אבל גם לכם אין.

כשחזרנו כבר היה חושך. ל' הוא איש שאנשים עושים לו כבוד, אבל המעטים בשכונה שלו שעוד ראו אותי מחזיר אותו הביתה ("תחזיר את האוטו רחוץ במוצאי שבת", הוא אמר כשיצא, שגם מי שיושב בבית ישמע), נתנו עוד יותר מכרגיל. בבית, למאזדה החוקית היה מגע קל, כמו קארטינג.

אבל אני לא אעשה השוואות בין האישה החוקית למאהבת הגרמנייה החד-פעמית. עזבו את זה, כי ממילא אתם לא יכולים להרשות לעצמכם, והאמת - גם אם ייפול לכם הכסף ליד יש דברים יותר טובים לעשות איתו. אבל אני נשענתי אחורה, שנייה לפני הלחיצה על הכפתור, ובירכתי את מי שעשה רגעים כאלה בעולמו. ואחר כך לחצתי, ושלפתי, ושמעתי אותה נוהמת לעצמה בחיוך, מסתובבת על הצד והולכת לישון. תענוג.