הכוח בידינו

אתמול התקיימו הבחירות. היום (רביעי), יש להניח, התוצאות כבר די ידועות. הטקסט הזה נכתב לפני פתיחת הקלפיות, אך אתם קוראים אותו אחרי פרסום התוצאות. ראו בכך, אם כן, "נבואה בדיעבד". האם היו הפתעות בבחירות או שהכל התנהל כפי שנובא וסוקר? מאז ש"הר ברוקבק" הפסיד באוסקרים ניסיתי לראות איך הפתעה כזאת יכולה להתקיים גם בארץ. ה"התרסקות" של קדימה? האם קדימה היא ה"הר ברוקבק" של הפוליטיקה הישראלית, מי שהיתה אמורה להיות הזוכה הבטוחה, החזקה, השאננה, הברורה מאליה, המובילה בכל הסקרים, אך זו שבפועל מפסידה? הפרשנות על ההפסד של "ברוקבק" באוסקרים הלכה כך: בגלל שכל המצביעים היו כל כך בטוחים שהסרט יזכה, הם רצו לתת את קולם לסרט אחר רק כדי לחזק אותו, שהמירוץ לא ייראה כל כך מוכרע, שהבחירה עצמה לא תהיה חותמת גומי של הסקרים. יכול להיות שקדימה אכן ניצחה אתמול, אבל האם ב-36 מנדטים כפי שניבאו, או רק ב-30? האם קדימה-עבודה-ליכוד הפכו למפלגות בנות אותו גודל פחות או יותר? האם ליברמן הפך לשינוי של השנה, האיש שהביס את הסוקרים והפך לגורם הפוליטי המשמעותי ביותר לקדנציה הקרובה? (ואין פוליטיקאי ישראלי עכשווי שמפחיד אותי במחשבתו ובדיבוריו יותר מאביגדור ליברמן. אולי עוזי לנדאו).

רגע... איך הגענו לזה? אקטואליה ב"דף הבית"? כן, אין מנוס. אסקפיסטים ככל שנרצה להיות, חיי הפנאי שלנו תלויים באופן הדוק במה שקורה סביבנו. אם יש פיגועים, מלחמה, עוני, כיבוש, אי צדק, שחיתות, ספק אם יהיה אפשר לעסוק באופן רציני בצדדים הפחות רציניים, אך המהנים בהרבה, של חיינו. לכן אני מקווה שגם הקוראים המנותקים ביותר יצאו אתמול להצביע. לכן אני מקווה שבעוד שנעים ואפשר להסיח את הדעת בטלנובלות, בריאליטי, בפפראצי ובבלונדיניות, עדיין צריך להילחם על זכותנו ליהנות מהסחת הדעת הזאת. החובה האזרחית שלנו אינה מסתיימת ביום הבחירות. צריך למחות, להביע דעה, לשכנע, לנמק, לעורר דיון, להפנות תשומת לב לעוולות. ואני לא מדבר רק על עיתונאים, אלא עליכם, קוראי העיתונים, גולשי האינטרנט, צופי הטלוויזיה. אם בשנים שבין בחירות לבחירות, הפוליטיקאים רואים שלציבור לא באמת אכפת ממה שקורה סביבו, זה רק נותן להם את הכוח לעשות במדינה הזאת כבשלהם. הם יפחידו אותנו, יטמאו אותנו במילות סרק, יסחררו אותנו בדמגוגיה, רק כדי שהבהלה שלנו תיתן להם מנדט לעשות דברים בלתי אנושיים - בין אם זה בשטחים הכבושים או בחשבונות הפנסיה שלנו; בין אם זה ביחס המתנשא שלהם כלפי אמנות ובידור, או בעצם זה שהם לוקחים כמובן מאליו שהאזרחים הם בשר התותחים של המדינה - בצבא, בפיגועים, בתאונות דרכים. הכל קשור זה לזה, וזה הרבה יותר ממאבק בין ימין לשמאל. זה מאבק על אנושיות. וכנראה שקשה להישאר אנושיים כשיושבים על אולימפוס כס הממשלה, שממרומיו כולנו נראים כמו המון אדם חסר פנים, כולנו נראים אותו דבר.

כדי שייראו את פנינו, את רצונותינו, את העובדה שלא כולנו דבוקה אחת, צריך להזכיר להם שאנחנו קיימים גם בין הבחירות, ולא רק מאחורי הקלפי. צאו, היאבקו, הפגינו, כתבו, הפיצו, דברו, שכנעו. אם אתם זמרים, שירו על כך. אם אתם קולנוענים, עשו על כך סרטים. אם אתם שחקנים, דברו על כך בתוכניות אירוח. אם אתם עיתונאים ועורכים, אל תדחיקו את דעותיכם. ואם אתם לא קשורים לתקשורת, אלא רק צופים-קוראים-מאזינים - הפסיקו להיות פסיביים. השמיעו קול. שנו את המציאות. זה הריאליטי האמיתי, ואם בלחיצת שלט אתם קובעים איזו תוכנית תהפוך ללהיט ואיזו תבוטל אחרי שתי מהדורות, ובלחיצת SMS אתם קובעים מי יהיה הסופרסטאר הבא של הזמר המקומי, יש לכם גם את הכוח להכריע האם זו תהיה מדינה של צדק או עוולה, שוויון או אפליה, שלום או מלחמה. הכוח בידינו, בידיכם.

בסרט המצוין "ונדטה", שעליו אני כותב השבוע במדורי, זה נאמר מפורשות: "אנשים לא צריכים לפחד מהממשלות שלהם, הממשלות צריכות לפחד מהאנשים". ג'ון לנון שר את זה עוד קודם: "Power to the People".

יאיר רוה

מבקר קולנוע