יוצאים לחופשי

אני חושבת שהפעם הראשונה שבה הבנתי ממש את המושג "חופש" הייתה בחודשי הקיץ, בין כיתה ג' לד', בעיצומו של החופש הגדול. לאורך כל השנה ציפינו בכיליון עיניים שהחופש הגדול כבר יגיע, וכשהוא בא – זו הייתה חירות אמיתית. כאנשים בוגרים, למושג "חירות" משמעות עמוקה יותר, וחוקרים מתחומים שונים הקדישו ועודם מקדישים שנים רבות מחייהם לדיון בשאלה "האם האדם חופשי".

סיפור היציאה מעבדות לחירות צרוב בזיכרון הקולקטיבי שלנו, אך במקביל לו מתקיים גם תהליך אישי, שבו כל אדם שואף לצאת לחופשי מהעבדות הפרטית שלו.

גם בכלוב יש חירות

רווית שריקי השתחררה מהכלא ההודי לאחר שנה ו-7 חודשים לאחר שערערה על החלטת השופט לדון אותה ל-11 שנות מאסר. "נטלו ממני את הרשות לעשות דברים כמו לאכול, לשתות, להתקלח", היא מספרת על העדר החירות הבסיסית ביותר. "ביום בהיר אחד הייתי נתונה להחלטה של בעלי כוח, החלטה ששינתה את עמדתי כבן אדם לעמדה של בובה על חוטים; מתי שמושכים בה היא זזה. זו תחושה קשה מאוד, כאילו אין לך ידיים ורגליים, אין לך חופש בנשמה. לאחר שבעה חודשי מעצר האמנתי שיזכו אותי ואת חברתי ושהסיפור הזה יהיה כבר מאחורינו, אבל פתאום בום! גזר דין של 11 שנה בכלא, זמן שבו ראיתי את עצמי חוזרת לארץ, מתחילה ללמוד, מקימה משפחה, חיה, מתפתחת כמו כולם. במקום זה הייתי בכלא ההודי, שהוא מקום מאוד קטן ומסריח.

"השנה הזו עברה באיטיות איומה", היא משחזרת. "כל יום ציפיתי שיהיה סוף לסיוט הזה, נלחמתי שיוציאו אותי משם, והמלחמה היומיומית הזו עייפה אותי, כך שהזמן עבר עוד יותר לאט. הדבר שהכי היה חסר לי הוא הים, לגעת בחול, להרגיש את הרוח, לקחת נשימה עמוקה".

איך הסברת לעצמך את מה שקרה לך?

"מובן שהפניתי אצבע מאשימה כלפי השופט שלא עשה עמי צדק וכלפי השוטרים המשוחדים, אבל כשאני באמת שואלת את עצמי למה זה קרה דווקא לי, אני מאמינה שזה הגורל שלי, ושאלוהים הוא זה שלקח לי את החירות כדי להעביר אותי שיעור. האמונה בו, האמונה שאני חפה מפשע, האמונה שאני אצא מהכלא בראש מורם כי אזוכה, היא שאפשרה לי את תחושת החירות גם בתנאים הפיזיים שהייתי בהם. אדם השומר על החירות שלו גם כשהמציאות היא כלוב הוא אדם עם אמונה".

התפילות, הדמיון, קריאת הספרים, הרגעים שבהם הייתה לבדה כששטפה את גופה במי ברד בהרי ההימלאיה בחורף ההודי היו רגעים מעטים של חירות. כיום, רווית רואה גם בנשימה אחת עמוקה ביטוי של חירות. היא בת 26, ארבע שנים לאחר המקרה, ואת החוויה יוצאת הדופן הזו היא גוללה בספר "בהודו לא שואלים למה", שיצא לאור בהוצאת "טקסטים".

חוק התענוג והמכאוב

רובנו איננו כלואים בתא מאסר. אנחנו מחליטים מתי להתעורר ועם מי, מתי להתקלח, לאכול, לצאת, לחזור, איך לנהל את יום העבודה, אבל האם אנחנו באמת מרגישים "בני חורין"?

"עבד הוא מי שמרגיש עבד", אומר משה שרון, מנהל ומרצה במכללת "הנקודה שבלב", תלמיד של הרב מיכאל לייטמן. "לפי הקבלה, האדם לא מרגיש ולא מודע לכך שהוא עבד. העבדות שלנו היא בזה שאנחנו כבולים לחוק אחד שמנהל אותנו בצורה מאוד פשוטה שנקרא "חוק התענוג והמכאוב", ובמילים אחרות: "חוק האגואיזם", שלפיו אנחנו רודפים כל הזמן אחר תענוגות ובורחים מייסורים. כיוון שאנחנו נתונים לחוק זה, תמיד נפעל באופן מכני, כך שהפעולות שלנו צפויות וידועות מראש.

"מה היא חירות? חירות זה ללמוד איך להשתחרר מהחוק הזה. מדובר בהרבה עבודה, שהתחלתה היא בלזהות שהחוק הזה מגביל אותי; להכיר בכך שהחוק גורם לי לדאוג לעצמי, לחשוב על עצמי, להאכיל את עצמי ולנהל את יחסי עם הסביבה (חיה, דוממת או צומחת) לאור המחשבה 'מה יוצא לי מזה?'. מה שמסופר בסיפור יציאת מצרים זה בדיוק על אותו אדם, אותה תכונה שנקראת משה = למשות את האדם מתוך מצרים ( המיצרים שלו) אל עבר ישראל (ישר-אל), שזה רצון אחד - לא הרצון לקבל כל הזמן, לא האגואיזם, אלא רצון להשפיע.

עבדים פסח חרות חירות שלשלאות (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

"אדם מתחיל להרגיש עבד כשהוא מתחיל בהתפתחות הרוחנית שלו להכיר ממה הוא עשוי. במשלים של חז"ל שואלים 'מדוע קוראים לפתאום ורעמסס, הערים הכי מפוארות ועשירות במצרים, 'ערי מסכנות', והתשובה לכך היא שהכל תלוי בנקודת המבט של האדם. לפני כן הוא ראה בערים האלה את חייו: כסף, עוצמה, כבוד, התקדמות, שכל ושליטה, וכשהוא התפתח רוחנית הוא הבין שאלו דברים שנגמרים. היום אתה נהנה מזה ומחר לא. הוא מתחיל להעריך משהו פנימי יותר, משהו נצחי שנשאר לו בלב, ורק אז הוא מתחיל להרגיש שהוא עבד, כיוון שהוא פועל באמת עבור דברים זמניים.

"לפי הקבלה, האדם בורא את הדרגה הבאה שלו. אדם בא מלשון 'אדמה לעליון', זאת אומרת שהאדם קיבל הזדמנות להיות משהו יותר מעצמו, ועד שהוא לא מגיע לזה הוא לא יהיה באמת מסופק. האגו גדל וגדל ומוביל את האדם לגלות אכזבה ממנו, ואז לגלות שהוא עבד, כי עד שהוא לא יגלה שהוא עבד, הוא לא ירצה להיות חופשי".

עבד של הזמן

בני ישראל היו עבדים במצרים, ומיהם העבדים של ימינו? העובדים הזרים? השומרים שבקניונים? ומה עם עובדי ההיי-טק ואחרים ששכחו מזמן מה זה 9:00-17:00. עבדים היינו, והננו.

אמיר דרור, יועץ ארגוני ומאמן אישי, מנסה ללמד כיצד להגיע לחירות בתוך המסגרת הכל כך מחייבת של עבודה. "אדם מתקבל לעבודה, נחתם איזשהו חוזה שבעקבותיו הוא נותן את הזמן שלו, והזמן הזה הוא משהו שמגביל אותו, והשאלה היא איך למצוא את האיזון בין הביטחון שהוא צריך לקבל מהעבודה לחירות האישית שלו. בתקופה שהייתי יועץ לבנק, ראיתי חתכים של אנשים צעירים בגילאי 27, שמתקבלים לבנק אחרי תואר ראשון במסלול של עתודה ניהולית וראיתי אותם כמה שנים אחר כך בתפקידים של מנהל מחלקה. כבר לא היו להם החיוניות והברק בעיניים שהיו 15 שנה לפני כן. למה? מה קרה? השאלה שהתחילה לעניין אותי היא איך נותנים לאנשים כלים ומתודולוגיה שיעזרו להם להתבהר על מימוש הפוטנציאל והיכולת האיכותיות שלהם. בסך הכל אדם בא לעבודה, למסגרת של מקשאות, למה שלא יחשוב במושגים של לממש את עצמו? הוא לא רק צריך לעשות את העבודה בשביל להוציא את התפוקה שהוא נדרש אליה, הוא שם בשביל לממש את עצמו, ולא בהכרח צריכה להיות סתירה בין הדברים; הוא יכול להיות מנהל כספים אבל עדיין להיות אדם בעל אמירה אסתטית, להיות מנהל תפעול ולראות איך הוא עוזר לאנשים לעבוד טוב יותר בצוות, להבין את עצמם ביחד.

עבודה עובד שלשלאות פסח (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

"אנשים בעבודה נכנסים לעתים לדפוסים אוטומטיים של השתבללות או אגרסיביות, כך שהם לא באמת בדיאלוג עם עצמם ועם האחרים, וזה גורם להם למאוס במקום העבודה שלהם. כדי להיות בחופש אדם צריך כלי שיעזור לו להכיר את החלקים הקטנים של ההתנהלות שלו כשהוא פועל באופן אוטומטי. אנחנו רוצים להכיר את החוליות האלה שבישלו את התגובה האוטומטית, הלא רצויה (כעס, למשל), ואז אנחנו צריכים לפתח חיישנים שיעזרו לנו לגלות כש'זה מגיע'. כשאנחנו לומדים לזהות שזה מתקרב, אנחנו בעצם יוצרים לעצמנו מרחב חדש. המטרה שלנו היא ליצור עין שתתבונן על כל המרחב הזה ותזהה את כל החוויות האלו; העין הזאת מאפשרת לנו את אותו מרחק מהאוטומט, וזה המקום שבו אני יכול בעצמי לצאת מעבדות. תהליך זה הוא הבסיס למציאת איזון וחירות פנימית בתחומים שונים בחיים. אחד מהתחומים הוא ניהול הזמן; המפתח לניהול זמן נכון הוא בדיקה של עד כמה אני נותן לנורמות מבחוץ להיכנס פנימה, למשל האם העובדה שהקולגות במשרד עובדים עד שעה 20:00 מחייבת אותי גם להישאר עד שעה כזו? אם אני קשוב לעצמי ומכיר את דפוסי על פי התהליך שציינתי, אני יודע לכוון ולמצוא איזון בין דברים שאינם מתאימים ובין כאלה שנכונים לי.

"הדבר החשוב הוא שאדם יבדוק עד כמה הוא נתון לנורמות בלי שהוא ער לכך ורצון לבדוק אותן ואת הדפוסים שלו. כשאנחנו באים לעבודה כמכוונות למימוש אישי, מצבי הקונפליקט והמצוקות שלנו הם חומר, גלם ואז אני נעזר באותם מקרים של לחץ וצווארי בקבוק של קושי בשביל ליצור שינוי. כשאני יכול ליצור שינוי במשהו שקודם לכן היה קונפליקטואלי, למשל זמן, אני מתחיל להיות בעל בית על הדרך שבה אני מתפקד. מכאן ליציאה מהעבדות המרחק הוא קצר".

שחקנים בדרמה

יחסי אדון-עבד מוכרים עוד מסיפורי התנ"ך, אבל למעשה רבים מאיתנו נכנעים במערכות היחסים שאנחנו מנהלים לסממן המובהק ביותר של יחסים כאלה, והוא השליטה.

"הדרך להתחבר לאנרגיית החיים היא על ידי התחברות ליופי, אהבה והתפעלות", אומרת אילנה בהט, מורה רוחנית ומתקשרת, מחברת הספרים "שחר עלות התודעה" ו"שער להתקדשות" (הוצאת "לוטוס"). "אנשים לא מודעים לכך שכל אחד יכול להתחבר לאנרגיה הזאת, אז הם שואבים אנרגיה זה מזה. בספר 'הנבואה השמימית' מאת ג'ימס רדפילד, מפורטות דרמות שליטה שמעורבים בהן ארבעה סוגי תפקידים: "הקורבן – מרחם על עצמו, חסר אונים, נוטה לבכות, לקטר, להתלונן, מקבל אנרגיה על ידי כך שאחרים מזדהים איתו רגשית. שהייה במחיצת אדם ששיחק תפקיד כזה מובילה לעייפות ולחוסר אנרגיה; השתלטן – כועס ומאיים. מחזק ומאדיר את עצמו על ידי כך שרודה בחלשים ממנו. התגובה אליו היא או הצטמקות המובילה לתפקיד הקורבן או להשבת מלחמה. כך או כך השתלטן שואב אנרגיה; המתרחק – בורח מאיתנו, מנתק קשר, כלוא בעולמו הפנימי ולא מבקש עזרה. המתרחק מוליד את המתחקר; המתחקר – מתעניין בפרטי פרטים, שואל הרבה שאלות ומתיש אותנו, מטיל ספק, הוא שואב מאיתנו אנרגיה בניסיונותינו להגיב לשאלותיו.

"קיימים יחסים סימביוטיים בין תפקידי קורבן-שתלטן ומתרחק-מתחקר, ולכל אחד מאיתנו נטייה לתפקיד מסוים, אבל אנחנו ממלאים את כל התפקידים עבור אנשים שונים במצב נתון. כמו כן, קל לראות מבחוץ דרמות שליטה של אחרים מאשר את זו של עצמנו. אם את נתקלת במישהו שהוא במצב מסוים, את יכולה לבחור לא להיכנס לתוך הדרמה, אלא לשים לו יד על הכתף ולומר 'אני מבינה, זה בסדר, אני אוהבת אותך' וכך עוברת לו כל הדרמה, כלומר את מגלה הבנה שהאדם מולך המשחק תפקיד זקוק לאנרגיה".

"כשאתה בתוך דרמות אתה עבד למוסכמות, אבל יש לך חירות לא להשתתף בהצגה ולהבין שאתה התסריטאי של עצמך במודע, ואז אתה הבורא של עצמך. כשיוצאים מדרמות השליטה, אנחנו מקבלים את היכולת לשלוט על האנרגיה שלנו ועל החיים שלנו. כשאתה באהבה וחמלה אתה מסוגל לצאת מהדרמה ולהסתכל על הכל מלמעלה ולראות כי מתחת לכל הדרמות והשחקנים יש אמת אחת - נשמות במשחק שאוהבות אחת את השנייה".

תודעת ההכרח

יש אנשים שבשבילם הגוף שבו נולדו הוא הכבלים, וההשתחררות ממנו היא תהליך ארוך ואמיץ. נורה גרינברג, אחת הטראנסג'נדריות היותר מוכרות, פעילה במאבק לזכויות הטראנסג'נדרים, מנחת קבוצת תמיכה לנוער טראנסג'נדר ולהורים במסגרת ארגון "נוער גאה", שינתה את הזהות המגדרית שלה כדי להרגיש בת חורין, עד לפני כשש שנים היא הייתה גבר בכבלים, והיום היא אישה הנהנית מהחופש להיות מי שהיא.

"לתיאור המקרה שלי אשתמש בהגדרה של אנגלס לחירות - חירות היא 'תודעת ההכרח'; אני מבינה מהו ההכרח של החיים שלי, פועלת לפי התודעה הזו וזוהי החירות. בחיים של כל אדם יש איזשהו הכרח, דרך שהיא שלו, ורוב האנשים לא הולכים בדרך שלהם. התרבות מחנכת אותנו להיות קונפורמיסטים ומחדירה בנו עמוק את הערך הזה, במיוחד כשמדובר במגדר. מהמאה ה-19 התפתחה תפיסה מאוד נוקשה ביחס ליחסים בין המגדרים, תפיסה התופסת כל דבר שיוצא מאיזשהו דפוס אידיאלי כסטייה ומחלה. זה חודר לאנשים לנשמה וזה כובל אותנו בכוח להחליט על הזהות שלנו ועל האישיות שלנו".

מאז ומעולם גרינברג ידעה שהיא בבעיה. הבעיה שלה לא הייתה שהיא רוצה להיות אישה, אלא שרצתה להיות גבר. "רציתי להיות גבר כמו כל הגברים כדי לעמוד בסטנדרטים של החברה שלי, שהתרבות מחדירה בך: שאם נולדת ויש לך מה שיש לך בין הרגליים אז אתה צריך להיות ולממש בחייך את התפקיד שהחברה מכתיבה עבורך".

גרינברג הבינה מגיל צעיר שאת תחושותיה הקשים לגבי הזהות המגדרית שלה עליה לדכא מבלי להעיז אפילו לנהל עם עצמה דיאלוג עליהן. "אני יכולה להצביע על תקופה מסוימת בילדות שעשיתי בחירה לדכא את התחושות ומאז ועד השינוי שעשיתי חייתי עם מצוקה מגדרית קשה מאוד. גדלתי בארגנטינה בשנות ה-50, בחברה בה תפקידי המגדר היו מאוד ברורים, גבר היה גבר ואישה הייתה אישה. אני זוכרת שישבנו בשולחן עם אמא שלי, הייתי בן 8, והסתכלנו במגזין שבו היו תמונות של פושעי מלחמה נאצים. אמא הסתכלה על זה ופלטה מילה אחת – 'פוטו', שזה 'הומואים' בספרדית. היא רצתה להביע את התיעוב מפני הרוע וזה היה הדבר הנורא ביותר שאפשר היה להגיד על גבר. ככה נכנס המסר שבעקבותיו חייתי כל חיי בפחד אימים שמישהו יגלה את הסוד, שאתה פוחד ממנו ומבולבל ממנו, אז אני הייתי גבר שבגברים.

"יושבת מולך מישהי שעד גיל 48 הייתה כמו שפן שנתפס מול פנסים של מכונית, לא יכול לזוז לא ימינה ולא שמאלה, תקוע בתוך תבניות מגדריות מפחד אימים, ובגיל 48 היה משבר גדול שהוציא הכל החוצה. מעבר למצוקה הבלתי נסבלת שהלכה וגברה לאורך השנים, הטריגר היה קריסתם של שלושה עמודי זהות גבריים שעליהם עמלתי כל השנים: הילדים עזבו את הבית, זוגתי ואני התגרשנו, וחברת ההיי-טק שבה הייתי מנהל, נכנסה לקשיים כלכליים. הגיע הרגע שבו אמרתי לעצמי 'די, מספיק להגדיר את עצמי על פי אמות המידה שמכתיבים לי, ואני אגדיר את עצמי לפי איך שאני מרגישה את עצמי', על כל המשתמע מכך.

"כשאדם נותן לאני האמיתי שלו לצאת החוצה ומפתח אותו, אז הוא בעצם מפתח שפה משלו וזוהי יציאה מעבדות לחירות. כשמסתכלים על ההיסטוריה של העבדות, רואים אנשים שנאבקו כל חייהם למען החירות, ואתה חושב מה יכול להניע אדם להקריב את החיים שלו מלבד שלא להיות לעבד. היום אני יכולה להבין את זה טוב מאוד, החיים זה עבדות ושעבוד עצמי, והמצב הוא עד כדי כך בלתי נסבל עד שאדם אומר 'אני אמות עכשיו ואני לא אמשיך ככה'. זה יכול להוביל אדם לייאוש הכי עמוק. לפני שמגיעים לייאוש הזה, כדאי שנעשה משהו בחיים שלנו עבור החירות".