בלונדון שנאתי את מדינת היהודים

לכאורה מדובר בעוד הצגת תיאטרון, המושכת לאחרונה אלפי צופים נלהבים אל לב המיין-סטרים של האמירה התרבותית של העולם המערבי - התיאטרון הלאומי של לונדון. אבל למעשה, זהו ביטוי נוסף של שנאת יהודים ישנה ומוכרת, הבאה הפעם לכלל ביטוי בחסות האמנות ובתחפושת הלגיטימית והאופנתית כל-כך של אנטי-ציונות. כבר לפני חודשים אחדים בישרו העיתונים בבריטניה על מחזה חדש של מייק לי בשם "אלפיים שנים", העומד לעלות על הבמה. נושא ההצגה נותר בגדר תעלומה עד להצגת הבכורה, ולכן זכה לכותרת "הסוד של מייק לי". 16 אלף הכרטיסים שהוצעו למכירה נחטפו מיד, ומאז דחוס האולם עד אפס מקום.

העלילה פשוטה ולמעשה כמעט שאינה קיימת אלא כקולב, אשר נוצר במיוחד כדי לתלות עליו סיטואציות מחייה של משפחה יהודית לונדונית ממעמד הביניים. הבת היא פעילת שלום סדרתית (רוצה לומר: ילדה עם חינוך טוב שעושה נחת להורים) אבל הבן, רחמנא ליצלן, מתחבר לפתע אל שורשיו היהודיים ואפילו בודק את האפשרות לחזור בתשובה (רוצה לומר: הוא עוד עלול להגיע לבית-הכנסת ולפגוש רבנים, איפה טעינו? למה זה קרה דווקא לנו? מי השפיע עליו לרעה?).

ישבתי שם וראיתי את הקהל מתלהב בכל פעם שישראלים ויהודים מוצגים באור מגוחך. שמעתי אותם מגבים במחיאות כפיים את חשיפת המשפחה היהודית האופיינית כהיסטרית, רוויית רגשי אשם ואכולת שנאה עצמית. הקשבתי למאות הצופים, שכבר מרשים לעצמם היום להסתייג בפומבי מאמות המוסר, אשר אפשרו בכלל את הקמתה של מדינה לעם היהודי תוך גזילה פושעת של טריטוריה פלסטינית.

צריך לאהוב מישהו מאוד או לשנוא אותו מאוד על מנת להכיר אותו טוב כל-כך. והבריטים מכירים אותנו מצוין. צריך להבין

 גם שמייק לי הסתמך בכתיבת המחזה על ההתמצאות של האנגלי הממוצע בכל ניואנס של חיינו. אין ספק שמחזה כזה לא יכול היה להצליח בלונדון, אילו היה דן, למשל, בהיסטוריה של שבט הטוטסי האומלל, או בהרגלי האכילה והתפילה המדוקדקים של שרידי האבוריג'ינים באוסטרליה. לעומת זאת, ולמרות שבעולם יש הרבה פחות יהודים מאשר טוטסים, מתברר שרוב אזרחי הממלכה המאוחדת מתעבים אותנו עד כדי כך, שהם יודעים בדיוק מה זה בעברית "ברוך השם", מה זה ביידיש "פוץ" ומה זה בערבית "קסאם".

ולמי שבמקרה אינו בקיא בטרמינולוגיה, יש בתוכניה מילון, המתרגם מונחים חשובים אלה לאנגלית, ובנוסף לכך את "אלפיים שנה" - קיצור תולדות העם היהודי - לפי תאריכים חשובים, לשיטתו של לי, החל ממלכות בית חשמונאי, דרך מפת הדרכים ועד לגדר ההפרדה. בין כל הנתונים הללו מסתתר גם ה"סוד" של מייק לי: מייק הוא יהודי. כן, הבחור נולד באזור מנצ'סטר למשפחה יהודית, ואפילו ציונית בשעתה - פרט שהוצנע עד כה בהצלחה וכלל אינו מופיע ברוב הביוגרפיות שלו. ומדוע הוא מצא לנכון לחשוף ברבים את הנתון המביך הזה דווקא בימים אלה? התשובה נמצאת בגוף המחזה, לאמור: עכשיו סוף-סוף אפשר ומותר (ובבריטניה של היום אפילו רצוי ונאור ופופולארי) להיות יהודי שונא ישראל גאה.

בתיה מלמד, עיתונאית ב"לאשה"