אמנות של האנשים הקטנים

האם לתאר שוב את כל האנשים הקטנים, כמו נמלים עמלניות, מהלכים, נעים, נסחפים, מקפצים בשורות שורות, על פני קירות. תמצית עבודת הווידאו של מיכל רובנר מוכרת כבר למתעניין האמנות המקומי. כל תערוכה שלה מתוקשרת היטב ובמקצועיות. כולנו החסרנו פעימת לב כשמוזיאון הוויטני היוקרתי עד מאוד פתח בפניה את שעריו לתערוכת יחיד ואנחנו מלווים אותה מרחוק במסעותיה בין גלריה פייס ווילדנסטין בניו-יורק לטייט בלונדון, בין הז'ה דה פום בפריז לשדות הנפט בקזחסטן.

עכשיו מיכל רובנר במוזיאון תל-אביב כי אין כמו הבית. היא מציגה עבודות מהשנים האחרונות בתערוכה מקיפה שנפתחת על הקיר בחלל הכניסה למוזיאון. הקיר הזה, שכבר נשא על גביו עבודות גדולות, לא מגיב טוב כל כך להקרנת הווידאו. מטבע היותו בחלל הכניסה, הוא מקבל אור ממקורות אחרים וכך תמונת האור העצומה המוקרנת אליו מתעמעמת. בכל זאת, פתיח מרשים. צללים קטנים בסדר מופתי, נעים ברטט של חיים לכיוון לא קיים. הלוך, חזור, הלאה. מופשטים מזהות, ממקום, מסיבה.

שדות אש, קסחסטן. מתוך התערוכה

מיכל רובנר היא אמנית שאכן "שברה את פורמט הווידאו לטובת ארכיטקטורה במימדים מונומנטאלים". התערוכה ערוכה על פי קבוצות עבודות המאכלסות מספר חללים במוזיאון. חלקן הקרנות וידאו על גבי משטחים וגופים שונים והקרנות גדולות על קירות, מיעוטן הדפסות וסדרות על מסכים קטנים. אחד החללים היפים בתערוכה מוצף כולו, מרצפה עד תקרה, בשורות שורות של דמויות מהלכות. הנכנס לחדר חוסם בגופו את תמונת האור ומטיל צל על אחד הקירות. הדמויות ממשיכות לנוע על גופו. לרגע הוא אחד מתוכם. אותו תיאטרון צללים דומם יופיע גם על אבנים המונחות בתוך תיבות תצוגה, על דפים, על צלחות תרבית.

מיכל רובנר באר

מספר אבנים גדולות מונחות, כל אחת סגורה בוויטרינה שקופה. על גבי כל אבן מתרחשת פעילות אנושית. צללי האדם הקטנים נעים בשורות, במעגלים, או נסחפים מהשוליים למרכז - ובחזרה. אבן גולמית המונחת בוויטרינה הופכת לאוביקט ארכיאולוגי. למושא התבוננות ומחקר. אנשים קטנים המתרוצצים על גביה הם דיבור פשוט על ארכיאולוגיה של בני אדם. על שיכחה וזיכרון, על ההיסטוריה האנושית. אחרי "מוזיאון האדם" של כריסטיאן בולטנסקי, שהניח חפצי זיכרון בתוך ויטרינות ולימד אותנו את כתב ההיסטוריה של תרבות המערב, התחכום הטכנולוגי של רובנר נראה עודף. בחלל אפלולי אחר מונחים שני לוחות אבן גדולים, זה בצד זה על משטח אדמה. צעדת האדם מתרחשת עליהם כשורות בכתב סתרים. האזכור המתבקש יהיה, כמובן, לעשרת הדברות.

לא רחוק מוויטרינות האבנים, מוצגות על קיר כמה עבודות לא גדולות. משהו נכתב ונמחק בהן, בשורות אניגמטיות, כמו בעמודי מחברת, או יומן. זהו רגע אחר, אינטימי, שמאפשר חיבור, שבו הטכנולוגיה לא נוכחת בעוצמתה, אלא היא משרתת דבר שנראה אמיתי ושלם. עבודה אחת כזאת, יפה ונוגעת ללב כפי שהיא, יכולה הייתה להיות שקולה כנגד הרבה מכל האחרות. עוד ועוד ממצעדי בני האדם בשורות שורות. הלוך וחזור בלופ אינסופי. כך הולכת ומתבססת לה המועקה המלווה את הצופה במעבר בין חללי התצוגה. משהו חזק קורה שם, שכוחו בתחושה הכוחנית שהוא משרה סביבו.

העבודה הטרייה ביותר של רובנר היא הווידאו המרהיב "שדות של אש". תיעוד סוער ומופשט של האש הבוערת בשדות הנפט בקזחסטן. תמונת האש, המשתנה בגווניה ובעוצמתה, מוקרנת בגודל עצום בחלל סגור ומלווה בפסקול מופשט כמותה שנכתב על ידי ה. גבלס. אותו חומר גלם של תמונות האש מופיע גם כדימויים מושכי לב המרצדים על גבי מסכי L.C.D. קטנים ובעבודות סטילס.

תרבות המונים

השאלה שנשארת ללא מענה היא על מה, בעצם, אנחנו מדברים. ההרחקה והריבוי המונוטוני של תנועת בני האדם נראית,

מיכל רובנר באר

אכן, כמו דיבור על-זמני על חוסר התוחלת שבמסע החיים של הפרט, ועל פשיזם: הנה, כך מניעים המון אדם נטול פנים אל מטרה שהוא אינו יודע עליה דבר. וגם הצופה התמים לא יודע יותר, אלא נעצר נפעם בשלב ה"איך עשו את זה?", מתפעל מההמון המשוכפל ההולך מאז ולעולם, שאת פניו לא יכיר, ומאש התמיד ומלוחות הברית. המחברת ה"יודעת כל" היא האמנית שהגתה והניעה את כל הפרוייקט המורכב הזה. לא רק דיבור על פשיזם, אלא הדבר עצמו, בפעולה, באופן בו הוא מפעיל את הקהל.

לפני כמה שנים מיכל רובנר עשתה סרט דוקומנטרי שצולם על גבול לבנון. היו בו אנשים בשר ודם, נשאלו שאלות והיה שיח שהצליח להעביר סקרנות ויכולת להביט בדברים אחרת. שלא לדבר על עבודת הצילום שהיתה משובחת. העבודה שלה מהשנים האחרונות סימנה איקס על ההתמודדות עם מגע אנושי קרוב לטובת משק כנפי ההיסטוריה, טכנולוגיות מתקדמות וכוחות גלובליים, ביניהם כוחות השוק.

האנשים הקטנים שנשכרו לשחק בתפקיד אנשים קטנים וצייתנים על הסט, האש העצומה הבוערת מבטן האדמה בירכתי תרבות המערב, שניהם קצוות שבמרכזם עומדת אמנית בעלת כוחות ויכולות חזקים ומכווני מטרה. מי שמתחבר לעבודה שלה, מקבל חיבור לעורק נפט יקר ואקסלוסיבי, לא בדיוק מקזחסטן.

• "שדות" – מיכל רובנר, אוצר: מרדכי עומר, מוזיאון תל אביב לאמנות.

והמלצה בקצה: גם אם תמה עונת החינם במוזיאון, שווה לקפוץ לראות את התערוכה של שרון יערי, זוכה פרס גוטסדינר השנה. מספר סדרות מהזמן האחרון שאצרה אלן גינתון, חזרה אל השחור-לבן, אל פורמט צנוע. אמן המצוי כבר בלב הזוהר הנקי מרבב של הצילום העכשווי ומבקש לעצמו משהו אחר.