לכאב אין זהות
טקס הזיכרון שערכה תנועת "יזכור" הציב על במה אחת ישראלים ופלסטינים ששילמו את מחיר המלחמה ומבקשים להפסיק את מעגל הדמים. "הקמנו מחסומים כדי שלא יווצר ביננו חיבור סביב האובדן וההרג"
"מקץ אלפיים שנות גלות, שואה, תקווה - חלב חמוץ וגם דבש הארץ מניבה. משפחת שכול, שגרת יום חול ואיבה עתיקה שמכסה על הכל. בראש מורכן נמשיך לסבול או שנצעק בקול גדול: אי אפשר לקנות גן עדן בדם". במילות שירה של ענבל פרלמוטר ז"ל ננעל ערב הזיכרון העצמאי שקיימה השנה לראשונה תנועת יזכור. התנועה, שהוקמה לפני מספר חודשים על ידי משפחות שכולות, נכי צה"ל נפגעי טרור, חיילים משוחררים והורים לחיילים המשרתים בשטחים, ביקשה לאפשר לאלה ששילמו את מחיר השליטה הישראלית בגדה המערבית לחלוק כאבים.
הערב הציב על במה אחת ישראלים ופלסטינים, "מגש הכסף" של המדינה הריבונית ושל זו שחבלי לידתה עדיין לא הופרדו מטבורה. נציגי המשפחות השכולות הפלסטיניות שהשתתפו באירוע גרים כולם בשטחי הקו הירוק. "זו החלטה טכנית. לפלסטינים עם תעודות זהות כחולות קל יותר להגיע לתל אביב", אמרה מיכל גוטמן, פעילה בתנועה ומי שהנחתה את הערב, "הערב הזה לא יכול היה להתקיים בלי נציגים של משפחות שכולות פלסטיניות. הסיכוי שבערב יום הזיכרון, רגע לפני יום העצמאות, צה"ל יאפשר כניסה לישראל לפלסטיניים המתגוררים בשטחי הרשות, הוא קטן".
בתקופה שבה גופים ופרטים משני עברי חומת החנק ההולכת ונבנית מסרבים לכל דיאלוג עם הצד השני, נוכחותן של המשפחות הפלסטיניות בערב מסוג זה היא חריגה. "הנכונות שלהם לקחת חלק בערב שכזה אינה ברורה מאליה. אחרי הכל מדובר בשיח ישראלי נטו בגלל העובדה שהוא מתקיים בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל, בגלל שיש בו סממנים של טקס, בגלל שהוא מופנה לקהל הישראלי ומדבר בשפתו. אנחנו מאמינים שהדיאלוג הזה חשוב, שהצגת הכאב היא פתח לשינוי המצב הקיים ושהעברת המסר הזה יכולה להיעשות רק אם נתקשר ביננו", הוסיפה גוטמן.
עזיז אבו סרה, תושב מזרח ירושלים ויו"ר פורום המשפחות השכולות הפלסטיניות, ששכל את אחיו תייסיר, אמר: "שכול הוא לא רק אובדן של האדם הקרוב לך אלא החיים שמשתנים בעקבותיו. כאב המשפחה הפלסטינית והישראלית זהה. הדרך לזכור את הנופלים היא לומר שמספיק דם נשפך, שאנחנו יכולים לחלוק את אותה האדמה, שאנחנו צריכים לדבר אחד עם השני ולעשות כל מה שאנחנו יכולים בשביל להפסיק את המוות". אבו סרה מעיד על עצמו כמי שסרב נחרצות לכל שיח או מגע עם ישראלים שיכול להתפרש כנורמליזציה. "התנגדתי לשיתופי פעולה, סירבתי ללמוד עברית מכיוון שחשבתי שזו שפת האויב. כשסיימתי את התיכון הבנתי שאני חייב ללמוד עברית בשביל לעבוד. באולפן, נפגשתי בפעם הראשונה עם יהודים ושיניתי את דעתי. כשלא מכירים אפשר לדמות את האויב למפלצת שקל לשנוא. כשלא מכירים, המוות של האחר לא נוגע בך ולא מפריע את מנוחתך. כשהאויב מקבל פנים, זה יותר קשה. להכיר זה לא רק לעשות שלום, זה להבין, להקשיב ולשמוע גם את הקולות שאתה לא תמיד מסכים איתם וגם את השפה שעד היום לא רצית ללמוד".
"אנחנו ילדי התקופה, התקופה היא פוליטית"
כל המשתתפים בערב, שכלל בין השאר גם את רונה קינן שביצעה את "בוא חייל של שוקולד" ו"מיהו המיילל ברוח" ושילה פרבר עם "ירושלים של ברזל" של מאיר אריאל, מבינים היטב שהרג מוביל לפיגוע שמוביל לחיסול שמוביל לקסאם שמוביל להפצצה שמובילה לדקירה. חד גדיא שמייצר תגובה לכל פעולה. "הקמנו גדרות כדי שלא נצטרך לספור גם את ההרוגים והפצועים של הצד השני", אמרה מאיה גוטמן, "הקמנו מחסומים כדי שלא יווצר ביננו חיבור סביב האובדן וההרג. הקמנו חומה כדי שלא נבין שבעצם כולם, משני צדיה, סובלים. פרסנו תיל כדי שלא נצטרך לתהות אם אפשר גם אחרת. יש הם ויש אנחנו, אבל מתחת לכל זה מתעקשת לבצבץ אמת אחרת. לשכול אין שיוך דתי, לכאב אין זהות לאומית".
בהודעה לעיתונות שפרסמה תנועת "יזכור" לקראת הערב נכתב: "לפיגועים, למלחמות ולאינתיפאדה יש סיבה. לשכול שלנו יש הקשר פוליטי. אנחנו רוצים לזכור את יקירינו הגברים והנשים, הזקנים והילדים, היהודים והערבים, הישראלים והפלסטינים, שנהרגים כאן כבר מאה שנים. אנחנו רוצים לזכור אותם ולא לשכוח שבימים אלה ממש מתנהלת פה מלחמת יש ברירה, שגובה מחיר דמים. אנחנו רוצים להפוך את הזיכרון למשהו חי, בוער ומודע לעצמו".
כוחו של הערב היה במינוריות שלו ובדרכו הצנועה שלא לצעוק את הדברים. אולי מתוך הבנה שאת השיח השגור בנושא השכול שהפך לזרא ניתן יהיה לשבור רק מתוכו, הוא משתמש במבנה ובשפתם של טקסי הזיכרון המסורתיים שהם חלק בלתי נפרד מנוף הביוגרפיה האישית של כל מי שחי פה. הבחירה הזו חכמה, לא מאיימת ומייצרת קשב רב. ענת ישראלי, ששכלה שני אחים במלחמת יום הכיפורים, כותבת: "האחים שלי אינם, אבל המיתוס שנולד עם מותם הולך וצומח. המיתוס הציוני, שנותן טעם לחיינו ומעשינו, שהכניס את אחיי, כחללי צה"ל, לקודש הקודשים של ישראל ואותי, אל משפחת השכול אשר מנהלת הסכם בלתי כתוב עם מדינת ישראל, נתן לי כבוד ויקר. כך מתפתח מיתוס החיילים המתים שהקריבו את חייהם למען המולדת, מותם הא המשך לנרצחי השואה וביחד הם הטעם וההצדקה לחיינו כאן. השנה לא הייתי בטקס הזיכרון השנתי בבית הקברות הקטן, אחרי שלושים שנה, הפרתי את החוזה ולרגע ניצחתי את מפלצת השכול". גם השחקן מנשה נוי, שפתח את הערב בשורות משירה של ויסלבה שימבורסקה ("אנחנו ילדי התקופה, התקופה היא פוליטית"), אמר: "אני מקווה שיום אחד ישראל לא תצטרך את יום הזיכרון בכדי להצדיק את קיומה".
הערב בתיאטרון תמונע היה על-פוליטי, בעצם הוא ההיפוך המוחלט של הפוליטיקה. "מי שזקוק למלחמה שומר אותה בוערת, אומר שמוכרחים ואין ברירה אחרת", כתבה צרויה להב בעיבוד לשיר עם יווני. את הברירה האחרת ניסו אמש להציג על במת תיאטרון תמונע.
