ישראל אהרוני: מה למדתי

- אוכל הוא חלק ממה שמגדיר את הזהות שלנו גם כאינדיבידואלים וגם כקבוצה. למעשה, אנחנו צורכים סמל תרבותי באופן פיזי.

- גברים מבשלים כמו אדונים: הם צריכים שינקו ויסדרו אחריהם. כשנשים מבשלות הן עושות לבד את כל התהליך, מההתחלה עד הסוף, אם הן רוצות ואם לא. אנחנו המנוולים ניצחנו בנקודה הזאת. זה פשוט עניין מגדרי.

- גברים, בחיים בכלל ובאוכל בפרט, תמיד מציגים את עצמם כיותר הרפתקנים, יותר גיבורים. והם לא.

- האוכל הכי ישראלי שיש הוא אוכל מזנונים: פיתה ערבית, שניצל וינאי, סחוג תימני, צ'יפס בלגי, סלט טורקי, חצילים יווניים. בקיצור, 7,000 דברים שנדמה כאילו אין חיך אנושי אחד שיכול לצלוח את כל טווח הטעמים שלהם בביס אחד. זה בדיוק הפסיפס הבלתי אפשרי שלנו כעם - לכאורה אי אפשר לצלוח אותנו, אבל בסיכומו של דבר, למרבה הפלא, זה עובד. גם במקרה של הפיתה וגם במקרה שלנו.

- בלי אוכל היינו מתים. אם לא היתה אמנות בעולם זה היה איום ועצוב ונורא, אבל היינו חיים. אמנם כמו בהמות, אבל חיים. וזה מה שמדהים אותי: שאנחנו אוכלים קודם כל כדי להתקיים, אבל האדם לקח את הצורך הקיומי הבסיסי הזה והפך אותו

לטריטוריה יצירתית ומגוונת.

- הקשר הראשון שנוצר בין תינוק שזה עתה נולד לאיזשהו זולת הוא קשר של אוכל. זה ממשיך ומלווה אותנו בכל תחום: שלל המניפולציות הקיימות בין אימהות לילדים סביב אוכל, התפקיד המרכזי של אוכל בתקופת חיזור, בקשרים עסקיים, בטקסים, בחגיגות.

- כולם מדברים על הקשר בין סקס לאוכל, ואני נשבע לך שלא ברור לי מאיפה זה בא. כלומר, נכון שמדובר בשני צריכים בסיסיים מאוד של האדם, אבל כל הקשר הפרקטי לא מובן לי. כמו שיונה וולך כתבה: "אם יש סקס אחר, הביאוהו לכאן".

- יש לא פחות מבקרי מסעדות גרועים משפים גרועים.

- שיטת ה"במקום" מקוממת אותי. אנשים מנסים לצמצם טווחים במקום להרחיב אותם. שאלות כמו "למה לאכול כבד אווז, מה רע בחומוס" מעצבנות אותי ברמת העיקרון. ממתי זה בא במקום זה? למה אי אפשר גם וגם?

- אני מוכן לאכול הכל, פרט לכלבים ולחתולים, אם כי ברור לי שזה לא יותר נורא מלאכול כבשים ופרות, אלא רק עניין של קודים תרבותיים. אני מנסה מספיק דברים, אז אני יכול להרשות לעצמי לא לנסות שניים. למרבה הבושה, אלה שני הדברים היחידים שאסרב להם.

- יש שני סוגים של שפים טובים: אלה שעבודתם נגמרה ברגע שהם סיימו לעשות את הצלחת המושלמת, ואלה שעבודתם נגמרה רק אחרי שהסועד סיים לאכול. זה בדיוק ההבדל בין לבשל אוכל נפלא לבין להאכיל בני אדם באוכל נפלא.

- גינוני שולחן זה קשקוש. אני בכלל לא מוכן לקחת ברצינות את הנושא של איזה צד לאיזה כוס, איפה הסכין הזה צריך להיות מונח ואיפה ההוא. אני לא סובל את החוקים השרירותיים.

- טוב שיש חוקים, טוב שיש סדרים - וטוב שיש מי שפורע אותם מדי פעם, אחרת אין לזה שום טעם. אם אין מסגרות אין מה לפרוע, ואם אין מה לפרוע אין מסגרות.

- אין קיצורי דרך לאהבה. לכן הזרם בבישול שמנסה את קיצורי הדרך והפטנטים מעצבן אותי, כי המסר המוצפן שלו הוא שמדובר בעבודה נורא מעצבנת, אז בואו נמצא דרך לקצר את העונש.

- שף שלא משחרר טיפים הוא לא מורה טוב. פעם טענו ששפים לא אמורים להסגיר סודות מקצועיים, אבל לטעמי זה כבר לא תקף. בטח לא היום, כשהעולם הוא רשת ענקית אחת של אינפורמציה.

- לא, שפים הם לא בהכרח קפריזיים. קפריזיות פשוט יותר נראית ונשמעת. אני לא הייתי קפריזי בכלל כשף. מעולם, למשל, לא העפתי צלחות. מקסימום כיווצתי גבות.

- ההגדרה הכי נכונה לאדם שמן היא "אחד שלא שם גבולות לאוכל". באופן אישי, אחרי שהספקתי להיות 101 קילו - שזה גם נשמע כמו יחידת עילית וגם המון - למדתי שלפרוסת עוגת השוקולד הראשונה יש טעם זהה לזה שיהיה לפרוסה השישית והשביעית.

- אני יודע שיש לי דימוי מתנשא, אבל אחרי כמה דקות שיחה אנשים בדרך כלל אומרים לי: "בוא'נה, אתה נורא נחמד". פעם זה היה מטריף אותי, כי זה בעצם אומר "מוזר, חשבתי שאתה אנטיפת", אבל התרגלתי.

- הורים לא צריכים להיות חברים של הילדים שלהם. פעם הבת שלי אמרה לי את זה בעצמה: "אבא, תעשה לי טובה ואל תהיה חבר שלי". לדעתי היא התכוונה שיש לה מספיק חברים, אבל אבא יש לה אחד.

- מה הסיפור עם הגבות? פשוט מאוד. אם אני לא מסרק אותן אני נראה כמו שמיר. חוץ מזה עשיתי עליהן קריירה, וגם זה משהו.