תיאוריית הקשר, ולמה אני שונא פסים

הכל התחיל כשליוויתי את הבת שלי למה שהחשבתי כחוג לריקוד. שמתי לב שאין בנים בקבוצה. "מה?" שאלתי, "אין אף בן?"

"אסור..." היא פלטה ומיד תיקנה את עצמה, "כלומר, זה לא מעניין בנים".

"למה לא מעניין?" אמרתי, "אני מוכן להישאר לראות".

"לא, לא", היא התחילה לדחוף אותי, "אבא, נו!" היא שמה את היד על הפה, "אהה... אני מתביישת, תלך". אבל המשפט האחרון נשמע כמו דקלום מאולץ. זה היה הדבר שגרם לי לחשוד בפעם הראשונה.

הרשיתי לה לדחוף אותי החוצה והקפתי את הבניין. ליד החלונות שבצד האחורי חייכו אלי שתי אמהות. ברגע הראשון חשבתי שהן שם במקרה, אבל אז שמתי לב שהשיחה שלהן מוגזמת. אף אחד הרי לא יכול להתלהב ככה מהנחה של 15 אחוז על טיטולים. עשיתי את עצמי עוזב ועליתי לקומה השנייה. מהמרפסת הסתכלתי עליהן שוב, החשד שלי התאמת. הן עמדו בשקט וסרקו את האזור.

מבעד לחלון הפתוח שמעתי: "...ההצלחה הגדולה בהישג יד. לא רק שהם משלמים על כל מה שנרצה בדייט ראשון, הם כבר מתחילים להשתכנע שזה רעיון שלהם".

"זכר! ארגמן חמש, קומה שנייה!"

פסים עיצוב כריות ריהוט (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

התכופפתי כדי להקשיב טוב יותר, ואבזם החגורה שלי נקש על המעקה. שתי הנשים מלמטה הסתובבו וקלטו אותי מיד.

"זכר! ארגמן חמש, קומה שנייה!" אמרה אחת מהן לרעשן התינוקות הצבעוני שהחזיקה בידה.

הסתובבתי לנסות לברוח, ולהפתעתי גיליתי מאחורי שתי נשים נוספות. הן נראו כמו כל הנשים עם הטרנינג ותיק הבד הגדול שאפשר לראות תמיד, דוחפות את עגלת התינוק בדרך לגן הציבורי, אבל המבט בעיניים שלהן היה קפוא.

"לא היית צריך להישאר", אמרה הטרנינג השמאלית, "עכשיו כבר אין ברירה". הטרנינג הימנית שלפה בקבוק רמדיה מהתיק והתיזה עלי. הסתכלתי על הכתם שהתפשט על החולצה שלי, מריח את הריח הכבד. הספקתי לעבור מתדהמה לפחד לפני שהתמוטטתי.

התעוררתי במקום סגור, קטן וצבוע פסים של ורוד בייבי על ורוד עתיק.

"אל תנסה לקום", הקפיץ אותי קול גברי. "אמרתי לך, לאט לאט". הוא נכנס לתחום הראייה שלי, לבוש בגד פסים שחור ורוד (פוקסיה). "כבר חשבנו שאתה אבוד", אמר.

"מברווזון מכוער לברבור ענוג"

בימים הבאים הלכתי והתאוששתי. בתא הסגור היו מלבדי עוד שישה גברים. הם היו אלה שהסבירו לי שנתפסתי בגלל שנחשפתי לקורס ההכנה הבסיסי לנשים. מסתבר שההכשרה הנשית נחלקת לשני שלבים. שלב בסיסי, "מברווזון מכוער לברבור ענוג", נעשה בגיל 13 ובו מקבלות ילדות את התדרוך הראשוני. זה הקורס בו מלמדים אותן איך לגרום לגברים להרגיש שהם אלה שקובעים דברים בעולם. כאן הן לומדות את הנימה המדויקת בה צריך לשאול קביעות נחרצות כמו "אתה אוהב אותי?" או "התחת שלי נראה גדול?"

"מברבור ענוג לאווז תקיפה קטלני"

בקורס המתקדם, "מברבור ענוג לאווז תקיפה קטלני", הן מוסמכות לשליטה מחשבתית. אחרי הקורס הן מסוגלות במבט אחד לגרום לך לחשוב שעשית משהו לא בסדר. זה השלב בו הן לומדות להתנסח בצורה מעגלית: "היתה הנחה של מאה שקל על כל זוג נעליים, אז קניתי שלושה זוגות, חסכתי 300 שקל וקניתי בהם נעליים". כל אשה עוברת את הקורס לפני הנישואים, הן קוראות לזה מסיבת רווקות.

שבועיים אחרי שנכלאתי נגררתי אל מול שולחן, שבצדו השני ישב טריבונל של שלוש שופטות. זה לא היה משפט. הן פשוט הודיעו לי מה יקרה.

"החלטנו להפוך אותך למשתף פעולה", אמרה הסבתא המרכזית, "יש לנו צבא שלם של משתפי פעולה בתל אביב. אתה מכיר אותם, גברים שמתנהגים כמו נשים בניסיון להתחנף אלינו. הם מכונים 'הומואים'. אתה הולך להיות אחד מהם".

הביטחון המוחלט שבקולה הרגיז אותי. "לא סובל הומואים", התפרצתי, "מצדי הם יכולים כולם להיכנס לי".

"שקט, שקט", דפקה הסבתא בפטיש שניצלים על השולחן והצביעה איתו לעברי באיום. "בוא נראה מה תגיד על זה בעוד חודשיים, אחרי שנחמה תגמור איתך".

ארבעה שבועות הוחזקתי בתא מבודד, בעוד נחמה, סוהרת נימפומנית, מנסה להתיש אותי עד שאשבר. בינתיים העבירו אותי הסמכה להומו - קורסים בהתאמת צבעים, לבישת בגדים צמודים מדי וגיהוק נוצות. למזלי הצלחתי לגנוב כפית מטרנה מהקפיטריה. שלושה ימים זייפתי אורגזמות, עד שאגרתי מספיק כוח וחפרתי בעזרתה את דרכי החוצה.

אני כבר לא זוכר בדיוק איך ברחתי ומה עשיתי. הייתי חייב לבנות לעצמי זהות חדשה, מקצוע חדש. כשיש לך הסמכה להומו, הכי קל זה לעשות הסבה למעצב פנים. זה מה שאני עושה מאז. אני כבר כמעט בסדר, ונשאר לי רק סיוט אחד: מאז הכלא אני שונא פסים.