חינוך מפוחד

הם ילדים מחוספסים, היא אומרת. הם יטפסו עליך וישאלו אותך אלף שאלות. איפה אתה גר ובאיזה אוטו אתה נוסע ואם יש לך חברה וכמה אתה מרוויח בחודש והאחים וההורים ומה לא. והם הולכים מכות 20 פעם ביום ויורקים אחד על השני וזורקים כיסאות מהחלון ושורפים מכוניות ונושכים אותך כשאתה מנסה לעזור להם, והם מניפולטיביים וכפויי טובה, כמו שאתה אפילו לא מסוגל לדמיין. במשך כל המונולוג אני עושה כן עם הראש בחיוך זחוח. כל הנגזרות והאיקסים האלה שאתם מלמדים, היא אומרת, זה בעצם דמות של גבר, מודל לחיקוי, שמצד אחד הוא לא פושטק כמו החברים שלהם ומצד שני הוא לא איזה נעבעך שירשה להם לעשות הכל. היא אשכרה משתמשת במילים האלה. אני מנסה לאזן בין פרצוף קשוח להבעה רגישה והולך למזכירות לקחת טופס 106. זהו. אני מורה.

יוני: ברוך הבא

חדר המורים נראה בדיוק כמו שהוא אמור להיראות, כמו כשאני למדתי בחטיבת ביניים: גדוש נשים חסרות תוחלת בשלבי מנופאוזה מוקדמים, שמראות אחת לשנייה תמונות של הנכדים שלהן ומעשנות גולף ארוך של דראג קווינס. רובן לובשות מין וילונות עם הדפסים שנראים מרחוק כמו תמונות תלת-ממדיות. אני עוצם עין אחת בשביל לראות מה מצויר שם, והשמנה מחייכת אלי ומתחילה לענטז לעברי. אני מבין שמבחינתה זאת היתה קריצה, ועכשיו אנחנו במשחקי חיזור. אני נמלט לשירותים, נועל את הדלת ולא יוצא משם עד הצלצול.

זה זמן טוב לעבוד על נאום הפתיחה שלי. לצאת קשוח אבל הוגן, תקיף ועם זאת סימפטי. בחודשים האחרונים צמחו לי שערות שחורות על האוזניים. אני מורט אותן ועולה לכיתה ט'4 מלא ביטחון וסיפוק עצמי.

יש'ך אוזניים אדומות, יא דפוק

קוראים לה ריטלין והיא לובשת גופייה ורודה, מכנסונים כחולים ופירסינג. היא מצלמת את האוזניים שלי במצלמה של הסלולרי, ואז לוקחת את התיק שלי ומוסרת אותו לאיזה שרוך עם חצ'קונים. השרוך מוציא מתוך התיק מחשבון וזורק אותו על שרוך אחר עם חצ'קונים אחרים. בגיל הזה כולם נראים כמו פינוקיו, עם גפיים מיטלטלות וראשים שמוטים. אני מנסה לחשוב על דרך להגיע אל שניהם. מישהו יורק לי על הנעל. התיק שלי מגיע שוב אל ריטלין והיא זורקת אותו מהחלון.

ילדה עם פנים של מלאך מתקרבת אלי. אלה בדרך כלל הכי מסוכנות. איך קוראים לך? אפשר שיחה בפלאפון? אתה רואה "האלופה"? תגיד, היא שואלת, היית יוצא עם מישי בת חמש'רה? איזה חמודה. אני מתאהב מיידית ושוכח לגמרי מהתיק ומשאר הכיתה. היא בטח תהיה התלמידה הכי טובה שלי. אבל אתה גמד, איכס, בחיים לא הייתי יוצאת איתך. כמה יש'ך, מטר שבעים? אתה אחרי צבא? כבר לא גודלים בגיל הזה. חבר שלי לשעבר בן עשרים ושתיים מטר תשעים ושלוש.

לקראת סוף השיעור אני מצליח להושיב אותם. על פרבולות כמובן שאין מה לדבר. איזה שלמה אחד, שנראה מהחנונים, מתנדב לאסוף את הדברים שלי מהחצר. אני מכיר את אלה. מישהו צריך לאפס אותו על החיים, אז בתור המבוגר האחראי אני מנדב אותו לתורנות ניקיון, בידיעה ברורה שהוא הולך לחטוף מכות כל השבוע. אני חומק לחדר המורים מיד עם הצלצול ולא חוטף במסדרון יותר משתי כאפות ופחית קולה בראש.

ספטמבר: לגיהנום

אולי אני צריך לשנות את הגישה החינוכית שלי. הילדים האלה באים מבתים הרוסים. הם זקוקים לחמימות ולרוך. למישהו שיראה להם שמעבר לקללות ולדקירות יש קרן אור של אהבה ושל חסד. אני ארכוש את אמונם דרך מאיה בוסקילה ומשחקי כדורגל - ואז, בדיוק כשהם לא יצפו לזה, אדחף להם את משפט פיתגורס ואולי גם איזה ספר של צ'כוב.

אולי אני צריך לשנות את הגישה החינוכית שלי. מספיק להיות עלה נידף

בינתיים שרה מנסה לשדך לי את הבת המכוערת שלה והמורה של ח'3 מנדבת אותי לעשות לה נעים בגב. חדר המורים היה יכול להיות הרמון אם המורות רק היו צעירות יותר, יפות יותר, משמימות פחות ואבודות פחות. הן כל כך מורות. הן אפילו מדברות אחת עם השנייה כמו מורות. אני לא חושב שיש להן מה לתת לתלמידים, אבל מי רוצה לתת משהו בבית ספר כזה אם יש לו ברירה. חוץ מאיזה טמבל כמוני, שלקח יותר מדי ברצינות את השטויות שדחפו לו בנוער העובד.

בסך הכל, הם נשמות טובות, למרות שמי שייכנס לכאן לרגע אולי לא יראה את זה. הוא יראה חבורה של ילדים עצבניים, שזורקים לכלוך על הרצפה ומצ'פחים אחד את השני - בכלל, קשה למי שרואה ילדה בת 13 עם קול של משתמשת להימנע מדעות קדומות - אבל אני שמח על הזכות שיש לי להכיר אותם, לשמוע על האהבות שלהם, על הנסיעות לתל אביב בסופי שבוע. אני רך איתם כמו חמאה עד שהם ילמדו שאפשר לבטוח בי. כבוד אצלם זה ערך עליון. כשבן חובט לי בכתף אני לא מחזיר לו. הוא צריך להוציא אגרסיות, המסכן. כששמעון דורש פרוטקשן, אני קונה לו משהו בקיוסק. צריך ללכת איתם לפי החוקים שלהם. רק ככה אפשר לעשות שינוי.

גלית היא מורה חדשה. אלוהים יודע מה הם עשו לה שם ב-ט'2. היא נכנסת לחדר המורים ממררת בבכי, ובבת אחת מצב הרוח של כולם משתפר. שמונה מורות מקיפות אותה באושר, מצקצקות בלשונן ומנסות לעזור. אני יודע שחבר אמיתי הוא אחד שאתה רוצה לידך כשאתה שמח. להיות משענת בעת צרה זה אגו טריפ של אפסים.

אוקטובר: אופטימי

המורה החדש של ז'2 מעמיד את האופנוע מול השער, וארבעה מהתלמידים שלו מעמיסים עליו גווייה של חתולה. אני מבליע חיוך ונכנס.

סטפני מציירת בטיפקס לבן לבבות על השולחן ואף אחד לא מקשיב לי. אני מצביע על הפרבולה שאני מנסה ללמד מאז ה-1 בספטמבר ושואל אותה אם היא יודעת מה זה. היא עונה לי זין. היא ילדה מכוערת עם ציצים ענקיים שבטוחה שהיא כוסית-על, ובין הדברים שנראים לה כמו זין זכורים לי עט, עיפרון, עט-עיפרון, הרגל של אלכס, שקית שוקו, שדכן, חביתה בבגט, תמונה של הרמטכ"ל, נוקיה דור שלישי והספר של בני גורן. פעם אמרתי לה לצאת מהכיתה והיא התחילה לצעוק במסדרון "פדופיל! סוטה מין! הוא נגע בי! אונס!". המנהלת הגיעה. נועם קם ואמר - עליך לא הייתי מאמין, המורה. השפלתי את העיניים והרגשתי כמו בן שמונה. המנהלת, אמרתי, אבל זה לא נכון.

אני עדיין מפחד שסטפני תביא יום אחד את אבא שלה להרביץ לי. אני מפחד גם שהמנהלת תגיד לי להביא את ההורים בגלל שאני מאחר. אולי אני צריך לשנות את הגישה החינוכית שלי. מספיק להיות עלה נידף. הם לא שמים על זה. אני צריך להתנהג אליהם כמו שהם מתנהגים אחד אל השני. מה שהמקום הזה צריך זה משמעת, כמו בצבא. מי שמפריע ייצא החוצה ולא יחזור בלי ההורים. מי שלא מכין שיעורים יגיע אלי לשיחה בסוף היום. ממחר יהיה פה סדר.

יש ערב הורים ואבא של ריטלין יושב מולי בגופייה לבנה, קעקוע של מגן דוד אדום וכיפה. הוא אומר שריטלין היא באמת ילדה שובבה, שזה כמו לקרוא לליל הבדולח מעשה קונדס. אני חושב איך להגיד לו שמה שהילדה שלו צריכה זה קשירת חצוצרות ומקשקש בינתיים סיסמאות נבובות של משרד החינוך, ממלמל שתעודת בגרות פותחת דלתות בחברה המודרנית, ומדמיין אותו בועל אותי רקטאלית בחדר מעצר בנוכחות עדים.

למחרת אני דורש מהם לקום כשאני נכנס לכיתה. אני צועק ומאיים עד שנגמר לי הכוח. השעיתי שלושה ילדים, ועכשיו גם כל האחרים רוצים יום חופש. הפרדתי מכות פעמיים, הכרזתי על בוחן פתע בפרבולה פעם אחת, וכל הזמן התגעגעתי לימים שבהם לכל מורה היה שוט.

נגמר לי הקול והפרצוף שלי אדום, לא רק האוזניים. אני מביט בשעון: חלפו שמונה דקות מתחילת השיעור. סוף סוף שקט. מצד שני, הכיתה ריקה כמעט לגמרי. רק ילדה אחת שלא יודעת מילה בעברית יושבת ובוהה בלוח. אני מתחיל ללמד. היא מוציאה את הסלולרי שלה ומסמסת ברוסית אלוהים יודע מה.

רחמים חוזר בתשובה. לא צריך להתרגש, מאז הבר-מצווה זה קורה לו פעם בשבוע-שבועיים. הוא מנסה לגרור אותי לוויכוח תיאולוגי על האבולוציה ושיטת הדילוגים. אני מוצא לו ברונטוזאורוס בבראשית, הומו בויקרא, ניטשה בירמיהו ושינקן במלכים ב'.

רחמים הוא הכלי של בית הספר. הוא מזיין, והוא גם פושע לא קטן. מי שרוצה לדעת איך הוא נראה, שידמיין ילד נמוך בטרנינג ירוק ובחולצה שחורה וצמודה, עם כיפה גדולה של נחמן מאומן, מחזיק מפתחות עם קוף ותמונה של הבאבא סאלי. ההליכה שלו איטית ושבורה, כמו מישהו שהרגע ירד מהגמל או שהגמל ירד ממנו. אם תרצה להשתמש במחדד שלו זה יעלה לך שקל, ואת המחשבון הוא משכיר תמורת 70 אגורות לדקה. יש לו טבעת על כל אצבע וגמגום בלתי מובן. בכל מקום הוא היה נחשב לתמהוני וללוזר. כאן הוא מנהיג.

הוא מזמן אותי לשיחה בסוף השיעור. הוא אומר יש לי כבוד אליך. אתה איש חכם. לא מלשין. מלשין זה השלב הכי נמוך בסולם החברתי הקשוח שלהם, ואף אחד לא שורד בו יותר מיומיים. הוא מגמגם שאם אני אלשין שהוא איחר היום, יהיו צרות. אני מסביר לו שזה לא נקרא להלשין כשמורה ממלא את היומן ושהצלצול שהוא שומע בסוף ההפסקה נועד לאותת לו לחזור לשיעור. הוא שותק, חולץ טבעת ומנקה את החריצים שלה עם הציפורן של הזרת. מברוק על הסובארו 84', הוא אומר לי. גבר, למה אתה שם אותה מחוץ לשכונה? תשים אותה ליד, נשטוף ת'עיניים.

עם הצלצול האחרון אני מזנק כמו פסיכי. בובה, אם את עדיין שם אני עושה לך רמונט ופרווה על הדש-בורד ולא מזיז אותך מהבית לעולם. כשאני מגיע יש לי פנצ'ר בשני גלגלים. שכנות במטפחות ראש מביטות ואחת אומרת, מסכן. פתח את הפה איפה שלא היה צריך.

למחרת אני מגיע על אופניים. לקח לי שעה ו-40. המנהלת עומדת בכניסה לבית הספר, מביטה בי ולא אומרת מילה. אחר כך אני נכנס לחדר המורים ושתי מורות שמנות מביטות בתאווה בכתמי הזיעה שלי.

הכיתה שלי ריקה. אני חוזר לחדר המורים, מכין לעצמי כוס תה ובוכה. סביבי חנוכייה של מורות שמנסות להרגיע ומציעות ונטולין. אין כמו סולידריות. כולנו אחים לצרה, ואם לא נעזור זה לזה אז לא יישאר שום דבר. לי שרפו אוטו, אומרת שולה, המורה לתנ"ך. סטיישן. תמיד חייבת לשים את עצמה במרכז, זאתי.

מאי: אם אתה לא יכול לנצח אותם

אני חולם שאביבית הוציאה רומן בשם "אהבה בצל הבכי". בראיון אצל אודטה היא מספרת על האהבה שלה לאברם המוח, מספר 2 בכנופייה של השכונה, ואיך הוא הרשה לה לנהוג כשהוא היה בשלילה ועכשיו כשהוא במעצר בית קידמו אותה לתפקיד בלדרית.

בבוקר אני קם בחמש וחצי ומגיע לבית הספר כמעט בזמן. שלמה מוחק את הלוח, מוריד את הכיסאות ההפוכים ואוסף מסטיקים ושקיות במבה מהרצפה. ילד טוב, שלמה. ההורים שלו מאוד עניים. הוא מוציא פסק זמן ומציע לי חצי. תלמידים מתחילים לטפטף לכיתה, יושבים עם הילקוט עליהם ושמים את הראש על השולחן. אני מצייר פרבולה על הלוח. אף אחד לא מסתכל עלי. אני מתחיל ללמד בקול מונוטוני ואף אחד לא עונה. כולם ישנים. השיעור הכי טוב שהיה לי.

אלירן חייב מכות לשמעון. הוא נכנס לכיתה עם כיסא ביד, עוצר, מניח את הכיסא, מנשק את המזוזה ודופק אותו לשמעון בראש. פעם עוד הייתי מתערב במצבים כאלה, אבל היום אני יודע שזאת בעיה של שמעון ואין שום סיבה שאהפוך את זה לבעיה שלי. בבית ספר שבו הכינוי הכי שווה הוא "סמי הפלילי" ועל התיקים של הבנות כתוב "מי שמתעסק מתרסק", אי אפשר לבוא עם אג'נדה חינוכית מרמת אביב ג' ולצפות שזה יעבוד.

יערית מ-ז'1 תופסת אותי בהפסקה ומבטיחה לי שאם אעלה לה ציון היא תסדר לי אוטו חדש. אני לא לגמרי בטוח שהיא צוחקת.

יוני: תצטרף אליהם

איזה כלי אני: אני כבר יודע די הרבה מילים בקווקזית. שלחתי את שלמה לקנות לי פלאפל, ועוד מעט אני הולך לאכול. ילד נהדר. ומאוד מתקדם בזכותי. גם לי נעשה יותר קל פה. אני עדיין לא מהמקובלים כמובן, אבל לאט לאט לומד את חוכמת הרחוב. ההוראה היא זכות שרק מעטים ראויים לה.

הנה האוכל. איזה מאמי, הביא לי גם קופסה קטנה עם חמוצים. ראש גדול. אולי אפילו יגייסו אותו, מי יודע. כבר עכשיו אפשר לראות למי תהיה באסטה, מי יישב בכלא על זיוף שטרות ולמי תהיה תעודת בגרות. החיים מחייכים אלי. אם רק יבטלו את הקיצוץ הצפוי בשכר, בסוף 2009 אוכל לקנות פיאט יד שנייה. נגב מהפה את העמבה, פרופסור, וצא להרביץ תורה בדרדקים!

אני באמת מתאקלם יפה. ממלא ווינר, שומע שירי דיכאון. אפילו הפסדתי לאלירן את האופניים בהתערבות על המשחק של בית"ר. אני צופה בו מרנדל בגאווה בחצר בית הספר ושולח את שלמה השפוט לשים לו מקל בגלגלים. אביבית אומרת שהיא זרקה את המוח ושהיא תצא איתי אם יהיו לי ביצים למלכד את המכונית של המנהלת. נראה לי שאני אלך על זה.