להתגלגל שוב ושוב במעגל הדייטים
דייט זה דבר מזוייף. אתה מנסה למצוא חן בעיני מי שיושב מולך, ומניח שגם הוא "מתייפייף". זה יכול להגיע למצב בו אתה כלוא שעה פלוס בבית קפה וחייב להקשיב לאדם משעמם ומכוער. מצד שני, דייטים, רעים ככל שיהיו, הם המזינים הבלתי אמצעיים של התקווה שיום אחד באמת זה יקרה לנו. לכן אני מנסה עכשיו שידוך מתקדם
אני לא טיפוס של דייטים. מצד שני, מי כן? אחרי הכל, דייט זה דבר מזוייף. אתה מנסה למצוא חן בעיני מי שיושב מולך, ואתה מניח שגם הוא "מתייפייף". בליינד-דייטים זה אפילו הרבה יותר גרוע. זה יכול להגיע למצב נוראי שבו אתה כלוא שעה פלוס בבית קפה וחייב להקשיב לאדם משעמם ומכוער שיושב מולך, ואז להמציא איזה תירוץ, או לבקש מחבר/ה שהשארת בהיכון עוד לפני כן שיתקשרו ויצילו אותך.
מצד שני, דייטים, רעים ככל שיהיו, הם המזינים הבלתי אמצעיים של התקווה שיום אחד באמת זה יקרה לנו, ונמצא אהבה אמיתית. או לפחות - מישהו באמת מעניין שירצה להמשיך להיות בחיים שלנו ואנחנו בשלו.
כבר כמעט שנה שאני ממש חש זלזול כלפי אתרי היכרויות, שלצערי הפכו להיות המקור העיקרי לדייטים בימינו. אולי אני קצת מיושן בדעותיי, אבל אני מוצא את עצמי מעקם פרצוף, מטאפורית, מול זוג שטוען שהכיר באתר היכרויות וחווה אהבה אמיתית. אני עוד יותר מעקם פרצוף מול זוג שלמרות שמצאו זה את זה וטוענים שהם מאושרים יחד - עדיין משוטטים באטרף-דייטינג כדי "לדבר עם חברים". זה לא שחרתתי על דגלי מונוגמיה, אלא פשוט אני מאמין שזוגיות אמיתית ובריאה חייבת להבנות ולהכות שורשים, ועד שזה קורה באמת, בדרך כלל עוברות כמה שנים טובות.
בינתיים, כשהמונח "אטרף" הפך לכמעט בלתי נפרד מהתודעה ההומואית בישראל, החלטתי להפנות גב ולנסות לעשות את זה בדרך הישנה והטובה. דרך השידוך המתקדם.
"שידוך מתקדם" לא יכול להיעשות על ידי כל אחד. להבדיל מה"שידוך המתחיל", שמתבצע כמעט כל יומיים על ידי חברה לעבודה או משהו בסגנון, ונשען על התיאוריה הבסיסית שכל שני בנים הומואים שהיא מכירה יכולים להיות ביחד בגלל שהם הומואים ("אוי, יש לי חבר, הומו אולי תהיו זוג?"),
"שידוך מתקדם" יכול להעשות רק על ידי אנשים שאנחנו מכירים. אנשים שמבינים שגם "קליק" הומואי, בדיוק כמו "קליק" סטרייטי, קורה בזכות הבן אדם שאתה - ולא הגזע/המגדר שאליו אתה שייך. שירי, חברתי לעבודה, כבר הוכיחה לי בשיחותינו שהיא מסוגלת לשדך לי מישהו נורמלי, ולכן קיבלתי את ההצעה להיפגש עם דן, בחור שהיא מכירה דרך העבודה הקודמת שלה.
דמיינתי ש"זה זה" ואני חוזר הביתה עם תחושה מדהימה
הגעתי לבית הקפה שקבענו בו, וכבר בדרך יכולתי להבחין שבניתי ציפיות לגבי ההמשך. דמיינתי ש"זה זה" ואני חוזר הביתה עם תחושה מדהימה כזאת שכלום יותר לא משנה, כפי שהיה כשחזרתי מהדייט הראשון עם אסף. אבל זה גם מילא אותי בכעס ואשמה על עצמי - שאסור לפתח ציפיות, שהציפיות הן שהורסות הכל תמיד. אני מניח שבתוך תוכי הבנתי שגם אם זה לא יילך, זה לא נורא. נחמד לבלוס ארוחת ערב ותוך כדי זה להכיר מישהו חדש.
דן עשה עלי רושם של בחור נחמד. השיחה זרמה, והיה באמת מאוד נעים. שנינו באים מאותו תחום עיסוק, כך שהיו לנו תחומים משותפים. ולמרות שלאחר שהתחבקנו בסיום הערב וחזרתי הביתה עם תחושה של "יש מצב", בבוקר שלאחר מכן, ששיחזרתי בראש את הדייט הזה, הבנתי שאין לי מושג מי זה דן. אני רק יודע שהוא וורקוהוליק. למעשה, כל הדייט הזה סבב סביב העבודה שלו. כל פעם שניסיתי להעביר נושא נתקלתי בחומה. בערב הדייט עצמו לא ממש ראיתי את זה, אולי בגלל שהייתי מסנוור מהעובדה שסופסוף אני לא נפגש עם איזה טיפש רדוד ומשעמם - אבל לאחר מכן יכולתי לראות את זה בבירור.
יכול להיות שהוא נשוי כבר לעבודה, ואין מקום בלב למישהו אחר
יכול להיות שלא מצאתי חן בעיני דן, מה שבאמת גרם לו להתרכז בלדבר על עצמו ועל הקריירה שלו, ויכול להיות שהוא באמת נשוי כבר לעבודה, ואין מקום בלב למישהו אחר. כך או כך, הבנתי שלא יהיה לזה המשך ושאפילו לא שווה לנסות ולבזות את עצמי (תודה, יעל!).
הפגישה הבאה שלי עם בחור נעשתה יומיים אחר כך, בלי שאדע. כמו בכל שבת הגעתי לאכול צהריים עם זוג חברים שלי, רק שהפעם הגיע עוד אורח. אמנם הגעתי בטרנינג הפיג'מה הרגיל שלי, אבל אחרי חמש דקות של אי נוחות מול החמוד שישב מולי חשבתי לעצמי שזו הדרך הכי נורמלית להכיר בנים. אין לי מושג מה הוא באמת חשב עלי, אבל אני לעומת זאת התנהגתי (במודע או שלא) בנחמדות-יתר מוזרה, מה שאני לא בטוח שעזר להתרשמות הכללית עלי. יצאתי משם בהרגשה ממש טובה, ומובן שבאותו ערב התקשרתי לחברים, לברר אם הוא אמר עלי משהו - אבל לא. נראה שהוא לא היה מעוניין.
יום אחר כך קיבלתי SMS מבחור שפעם נתתי לו את הטלפון שלי באטרף.
"פנוי?"
"כן".
"איפה?"
ה"איפה" המקוצר הזכיר לי את ההתקמצנות במילים בשיחות האטרפיות של אנשים שרוצים רק זיון, לכן התקשרתי אליו, ולמרות שהרגשתי שאני יוצר לעצמי תדמית של מסובך ולא זורם, ובעיקר לא "קוּל", אמרתי לו: "תקשיב, רציתי רק להבהיר שאם אתה חושב שתבוא לכאן וישר נקפוץ למיטה - אז אני לא בטוח שאני כל כך חרמן לזה כרגע. אבל חוץ מזה אשמח אם תבוא". והפלא ופלא - הוא בכל זאת רצה להגיע.
הוא הגיע, וכמו תקליט שבור ומעצבן, בין לבין הלגימות מהקפה שהכנתי לו, הוא סיפר לי כמה הקהילה ההומואית רדודה, כמה כולם כל הזמן רודפים אחרי סקס, סמים ומכון כושר, והדבר הכי עמוק שהם יכולים לדון עליו זה איך היה היום בטיפול הלייזר להורדת שערות מהחזה. איך כל הילדים בני 20 ששורצים כל הזמן באטרף-דייטינג גדלים לתוך תרבות כלומלום של סקס וקיטש ונמנעים מלהגיע לדבר האמיתי. הוא גם זרק מילה על כל ההומואים בתקשורת, ואיך הוא - כפיזיקאי - ממש שונה ובלה בלה בלה... כל ההומואים זונות.
אוקיי, זה דבר אחד להרגיש שאתה לא שייך לזרם העיקרי של הקהילה. גם אני לא עושה סמים, לא מוריד שערות מהחזה ולא מאזין למוזיקה של Henree. אבל לעומת זאת, בחיים לא נראה לי שאשתמש בזה בדייט כדי כאילו לומר לבן אדם מולי: כל ההומואים רדודים ואני לא. זה, לכשעצמו, הדבר הכי רדוד בעיניי.
שלושת סוגי הפגישות שמניתי כאן התרחשו בשבוע האחרון, אבל אני פוגש אותן בזו אחר זו מידי פעם בפעם. לפעמים ברגעי ייאוש מכשלונות, אני יוצא לרגע מהמעגל הזה, נושם קצת אוויר ואז חוזר, משתדל לא להפעיל מאמץ רב מידי בתוך המעגל ובהחלט מאמין שיש סיבה לכל אדם שאני פוגש בצורה זו או אחרת.
אסף אמר לי בשיחה מקרית שלנו השבוע - "אני כמו פינה של שולחן לגבי זוגיות. כל מי שנתקל בי - לא מתחתן". בניגוד אליו, אני לחלוטין לא מרגיש שאני הוא חסר המזל. לפעמים פשוט נראה לי, שכל מה שאני צריך על מנת לחוות אהבה אמיתית זה פשוט לא לפחד לאבד אותה.
