הדאודורנט של השפד"ן
ההתגייסות של גבי גזית לטובת הקמפיין למפעל השפכים פוגעת ביוקרה העיתונאית שלו, שמבוססת על חשיפת ערוותן של תדמיות ולא על מכירתן. וגם: "צרות של משפחות אחרות" היא סדרת הריאליטי המושלמת לשונאי ריאליטי, בדיוק כמו אריאנה מלמד
גבי גזית מפרסם: הוא לא בדרן
אם אתם חיות רדיו, ודאי יכולתם להבחין באחרונה בקולו הרך-אך-סמכותי של גבי גזית, מחוץ לטריטוריה הביתית של "הכל דיבורים", כשהוא קושר כתרי שבח למיזם חדש של מפעל השפכים הגדול בישראל, השפד"ן – בשמו המלא, "איגוד ערים דן לביוב ואיכות הסביבה". לשפד"ן יש יחסי ציבור גרועים, בצדק וגם לא בצדק: מי שמזרים ג'יפה לים, לא יכול לצפות שהשם "בוצה" יכפר על עכירות המים, או שאפשר יהיה להציג אפילו את פעילותו ההכרחית של השפד"ן כפעילות מבורכת. אבל השפד"ן רוצה שיאהבו אותו. שיאמינו לו שהוא תורם לרווחתנו הקולקטיבית, שהוא עושה הכל כדי ליצור לנו ים נקי וצלול ושהוא ממש חבר שלנו. לכבוד המיזם החדש, הכולל טיהור תרמי שנוסה בהצלחה בארצות הברית – את זה אני יודעת מהאזנה לגבי גזית, ומי שמרותק לנושא יכול למצוא עוד כאן - טיכסו עסקניו של המפעל עיצה, וסברו שגם תדמיתם זקוקה לטיהור. שכרו קופירייטר, כתבו תשדיר קצר ובהיר, ושמו את גזית מאחורי המיקרופון.
זה כשר, אבל – תסלחו לי – קצת מריח לא נעים. כמעריצה מושבעת של גזית בשבתו ברדיו, אני לא מצליחה להבין מדוע רתם את קולו לעניין הזה, שהוא שונה במהותו מיאיר-לפיד-מפרסם-בנק, או אפילו מנתן זהבי יועץ לכם מה לעשות בהוריכם הקשישים הזקוקים לטיפול.
ל"הכל דיבורים" ולגבי גזית יש יומרות עיתונאיות מובהקות ואפילו מוצדקות מאוד לאיכות גבוהה של דיווח ופרשנות, למצויינות אמיתית בשידור. הוא לא בדרן, וזו תוכנית אקטואליה בהחלט לא רכה, שמגישה הכריזמטי יכול לגרור לאולפן שרים ושועים ורוזנים ולנזוף בהם קשות על מעשיהם ומחדליהם. עוד הוא יכול – והוא גם עושה כן – לעסוק בעיתונאות אקטיבית, כמו תמיכה בקמפיין הציבורי של חולי הסרטן, כעס מצטבר על אי תשלום שכרם של עובדי רשויות מקומיות, נזיפות בבנקים על התעמרות בלקוחות, מעקב עיקש אחר סירובה של אודטה לגלות מי הרופאים שלפי דבריה מתנגדים למחקרים – ועוד כהנה וכהנה, בלי מורא, בלי משוא פנים – ובלי להלל את מפעלותיו של גוף ציבורי כלשהו, ששיך לשלטון המוניציפאלי.
פרסומאי השפד"ן רצו בדיוק את התכונות הללו, המגולמות בקולו של גזית: רצינות ואחריות מקצועית, תחושה שהוא יודע היטב במה דברים אמורים, שטרח ובדק את העובדות ביסודיות, ושמץ של פסקנות והחלטיות שמעבירים את המסר לא פחות טוב מן הכיתוב. אולי היה לנגד עיניהם הקמפיין המוצלח של חוות הדגים באילת, שגייסו את דליק ווליניץ, אביר איכות הסביבה, כדי שיסביר מדוע זה טוב כל כך – אבל ווליניץ אינו עיתונאי שבנה את יוקרתו הציבורית ממלאכה יומיומית מתמשכת של איסוף עובדות ואימותן, ועימותן עם בני אדם שמתכחשים לעובדות.
קולו של גזית צריך היה להישאר מחוץ לזירה שבה השלטון המקומי מנסה למכור למאזינים הישגים ותדמיות, משום שהקול הזה אינו מזוהה רק עם "סלבריטאיות", כמו קולותיהם של רינה שיינפלד וישראל גוריון ואחרים שמוכרים כעת מוצרים מתחום הרפואה המשלימה, או חני נחמיאס שמוכרת קוסמטיקה. קולו של גזית הוא כלי עבודה בתחום שמוקדש לחשיפת ערוותן של תדמיות, לגילוי האמת והג'יפה המסתתרת מתחת לחזות החביבה שלהן. זהו סוג של נכס אישי שערכו ודאי גדול בהרבה מן התקציב שיועד לתשדיר הזה ולאחיזת העיניים (בעצם, האוזניים) שהוא יוצר. חבל. נקי יותר ופשוט יותר להלל ולשבח דאודורנט. כך לפחות אין ממירים יוקרה עיתונאית מקצועית בניחוח לא נעים של התגייסות לטובת גוף שלטוני.
גבי גזית מגיב: "שוכנעתי כי השפד"ן הוא מפעל לטיהור הבוצה. הוצגו לי אישורים של גופים רבים ביניהם המשרד לאיכות הסביבה על חשיבות המפעל. לא הייתי מודע כי יש ביקורת על השפד"ן ואם הייתי יודע כי העניין שנוי במחלוקת הייתי נמנע מלפרסמו".
"צרות של משפחות אחרות": מתי אצלנו?
"צרות של משפחות אחרות", בערוץ ההורים ובשעות לא נוחות, היא סדרת הריאליטי המושלמת לשונאי ריאליטי מושבעים – כמו אמתכם הנאמנה, למשל, שלא מצליחה להתמכר לידוענים מרקדים, זוגות רבים על ג'יפ, אוכלי-חרקים בשירות הרייטינג, נערות שחיפיות מוכות זוהר דוגמנות או טמבלים מחוייכים בסנפלינג בחסות ארז טל. דווקא ניסיתי להבין את המגיפה הטלוויזיונית הזאת, אבל עד כה, לצערי, ללא הצלחה. ההצצה לחייהם המבוימים-מציאותיים של אנשים אחרים היא עונג השמור לבעליו בלבד. אני נמנית עם אותו קהל הולך וקטן של צופי טלוויזיה שמעדיפים בידור בדיוני לחלוטין, בלי פרסים, שעשועונים ומרגול.
והנה, דווקא הדבר הקטן והמשובח הזה: ביום ו' האחרון אפשר היה לצפות בפרק שמחפש ומוצא – בחיוך – את "הבעל הגרוע בבריטניה". ארבעה התחרו, והם ונשותיהם הוזמנו לבלות בסוף שבוע בבית מלון, כשהזכרים שבחבורה מתמודדים בביצוע מטלות פשוטות מאוד – לנשים שבחבורה, ועלומות לחלוטין עבורם: היה אחד שנתבקש להכין פסטה ברוטב לבן, הוא יצק את החלב אל תוך סיר האיטריות ובחש, ובחש עוד. כולם גיהצו חולצות כך שיצאו יותר מקומטות מאשר לפני הגיהוץ, וגם קצת שרוף. רק אחד השכיל להבין שאין מכבסים גרביים אדומות בחברת כותנות לבנות.
אחר כך הם התקשו בהשתתפות בארוחת ערב רומנטית לשניים, בביטויים פשוטים של חיבה מילולית או במשימה האימתנית – לקנות לרעיה לבנים סקסיים. באמת לא חשוב מי ניצח ומדוע, כי בסופו של הדבר המשעשע הזה כולם נפרדו כידידים ובלי כעס מיותר, וכל המשתתפים – כולל הניאנדרטלים שבחבורה – קיבלו ברוח טובה את ההערות שהוטחו בהם, אם כי הניאנדרטלים לא הבינו מדוע עליהם להכין קפה מדי פעם או לחקור ביתר יסודיות את רזי מכונת הכביסה. "זו עבודה של נשים", טענו.
"צרות של משפחות אחרות" נולדה דווקא מתוך ריאליטי מוטורי, מתוכנית שביקשה למצוא את הנהג הגרוע ביותר בבריטניה. ככל הידוע לי, לא חיפשו מועמדים בישראל וכך אולי נמנעו מהפתעות מרהיבות באמת. אחר כך הגיעו הבשלן הגרוע בעולם, החמות הגרועה בבריטניה, הרעיה הכי גרועה, המתבגרים הכי גרועים - וכולם עוררו מצהלות-רייטינג נאות בארץ מולדתם. מובן שמאליה מתעוררת השאלה – מתי אצלנו? ואיך קרה שעדיין לא העתיקו?
תארו לעצמכם את השעשוע הטהור במפגש עם חבורת גברים שנוהמים בעברית "תעשי קפה", אפילו אם הם מוסיפים לזה את מילת החיבה "כפרה", ומתקשים בביצוע מטלות מוטוריות פשוטות ברחבי ביתם-מבצרם. תארו לעצמכם את התחרות בין מתבגרים מקומיים על מידת הניכור והעויינות המקסימליים שהם מסוגלים להפגין כלפי סביבתם, ואת הפרק שיפגיש בין מתחרות מכל הגילים על תואר "הפולניה הכי גרועה בישראל". נכון, זה יהיה קצת צפוי וקצת נמוך מצח וקצת מוכר ממפעלותיהם של בדרנים לא-מעודכנים, אבל זה יהיה "אמיתי", ומשום כך גם מרתק, אם רק יידעו המתמודדים ובני המשפחה שלהם לקבל את העובדות הלא מחמיאות בחיוך בריטי קטן ומבוייש.
