מכוניות מתנגשות
אולפני דיסני לא חסכו בהוצאות על פרמיירת הסרט "מכוניות" שנערכה בצפון קרוליינה: מירוצי מכוניות, מטחי זיקוקי דינור, אפילו מטס של שלושה מטוסי -16F. כתבתנו הסתננה לפרמיירה, שפכה אגלי זיעה וכמעט דרסה את פול ניומן
באוטובוס אני מעלעלת בלוח הזמנים לפרמיירה, שבהחלט נראה מבטיח - הוא כולל שטיח אדום כמיטב המסורת, מירוץ מכוניות, מופע זיקוקי דינור, הופעות של להקות דרומיות מפורסמות ומסדר של חיל הנשקנים האמריקאי. אה, וגם הקרנה ראשונה של הסרט. 30 אלף כרטיסים כאמור הוצעו למכירה לקראת ההקרנה הזו, שאזלו בתוך יום אחד, ומיליון דולר מתוך ההכנסות נתרמו לטובת שתי עמותות לילדים חולים. למה 30 אלף איש רצו לקנות כרטיסים? יציאתו לעולם של "מכוניות", שעלה למסכי ארצות הברית ב-9.6 (ואצלנו השבוע, ב-22.6), היא עניין חגיגי מכל מיני סיבות.
קודם כל, נדרשו לפיקסר שנתיים וקצת להכין אותו, לפחות מאז ש"משפחת סופר על" שוגרה לאקרנים ב-2004 (להבדיל מהמתחרה דרימוורקס, שמוציאה סרט בתדירות ממוצעת של אחת לשנה). שנית, הוא מגיח לאוויר העולם בטיימינג מושלם, שמציין חגיגה כפולה - גם יום הולדת 20 לפיקסר וגם ההודעה הרשמית על רכישתה של האחרונה על ידי וולט דיסני (סכום בן שמונה ספרות, אם במקרה גם חשבתם לקנות חברת אנימציה מובילה). כשהאוטובוס שלנו סוף כל סוף מצליח להשתחרר מפקקי התנועה, הוא משחרר אותנו מול שער 16 של האצטדיון, הידוע גם בכינויו "השטיח האדום". זה מרשים בדיוק כפי שאתם מדמיינים לעצמכם: כרזות עצומות של הסרט תלויות בכל פינה; מכוניות אמיתיות שהתחפשו לדמויות מהסרט מפוזרות לאורך הרחבה, עשרות אנשי הפקה מתרוצצים מקצה לקצה כמו להקת דבורים, המון צלמים עם פלאשים מהבהבים, צוותי טלוויזיה מכל העולם ועדר מעריצים שלא חדלים מלצווח אפילו לשנייה. רק פרט שולי אחד קטן חסר להשלמת הנירוונה הזו: סלבריטיז. או שאולי אני פשוט לא מתחברת. למשל, כשהגיעה לימוזינה מפוארת ופלטה מתוכה דמות לא מזוהה, שגררה מהקהל שאגות התלהבות ומחיאות כפיים כאילו אנג'לינה ג'ולי הרגע הניחה במקום את כף רגלה. מתברר שלמקום הגיע לארי דה כייבל גאי, בחור שמנמן ומזוקן שלא אולי לא אומר כלום, אבל בצפון קרוליינה (ובכלל בארצות הברית) הוא כוכב ענק. נו, לכו תבינו אמריקאים.
מי שכן צלצל לי בפעמון הוא פול ניומן, שגם כיבד את האירוע בנוכחותו. בשעה שפסעתי בביטחון לכיוון הכניסה, היכן שפרוסה תחילתו של השטיח, הבחנתי בהתרגשות עזה במקום. הבטתי לאחור בעקבות גלי השריקות וקריאות ההתלהבות רק כדי לראות שם קשיש אחד במעיל חאקי ומשקפי טייסים, שמנופף לכולם לשלום ומוביל את הפמליה שלו לעבר השטיח. הוא נראה לי מוכר, הקשיש הזה, אבל אני לא מצליחה להיזכר מאיפה ומעדיפה להקדיש את הזמן למטרות החשובות באמת - להשתלט על פיסה מהשטיח ולספוג קצת ניחוחות הוליוודיים. בדרכי אל הנחלה אני נתקלת בטעות בקשיש החביב, שהספיק בינתיים לעקוף אותי, וכמעט מטיחה אותו אל הקרקע. הוא מצידו מחייך אליי באדיבות ומקבל את התנצלותי. "וואו!", מסתערת עליי כעבור שלוש שניות אשה זרה החמושה בתינוק. "את מאמינה שנתקלת הרגע בפול ניומן?! איך זה היה?". "אממממ... מרגש", אני אומרת לה ומעיפה מבט נוסף בכוכב-קשיש, שכבר ציין את שנתו ה-81 ומספק באותו הרגע ראיון לאחד מצוותי הטלוויזיה. אם אמא שלי היתה כאן, היא היתה אומרת שככה זה הדור של היום ושאם זו היתה פריס הילטון בטח הייתי מזהה אותה. לא נעים.
אחרי שמאסתי בהשקפה מהצד על סלבז, אני עוברת מבעד לשער ומטפסת אל המושב שלי במעלה האצטדיון. אף ביקור ביד אליהו או במדיסון סקוור גארדן לצורך העניין, לא יכול היה להכין אותי למחזה הזה. מדובר פה באח הגדול והשמן של כל האצטדיונים בעולם. הוא בלע בלי מלח את 30 אלף האנשים שהגיעו לפרמיירה ואיישו בקושי שמינית ממנו, ויכול היה בכיף להכיל עוד, נניח, חצי מיליון כמונו.
מול היציעים שהושכרו לצורך הפרמיירה הוצבו במה מפוארת, מסכים גדולים שמשדרים חי מהשטיח האדום שבחוץ ושלושה מסכי ענק - פי עשרה בערך ממסך קולנוע רגיל, שעליהם יוקרן הסרט. אני מוצאת את עצמי מעבירה את הזמן בהאזנה לאמריקאים הבולסים נקניקיות וגלידות, שהנהלת האצטדיון העמידה לרשותם במחירים מופקעים, ובניסיונות לנחש מי עומד לדבב את הסרט הזה בישראל (ראו תשובות במסגרת). לפני שאני מספיקה להגיע למסקנות מיוחדות, מתחיל מירוץ המכוניות הפרטי שאורגן לכבוד הפרמיירה. קצת קשה להבין מי בדיוק משתתף בו ומי ניצח (מה שכן, המכוניות צבועות נורא יפה), כי מיד לאחריו מפציע גדוד הנשקנים שגורם לקהל להתרגש כמו הורים גאים בסיום קורס טיס. אחריו עולה רביעיית זמרים לשיר את ההמנון הלאומי (היה קצת מביך כשבאופן אוטומטי פצחתי בשירת "התקווה") וזה מסתיים במופע זיקוקי דינור קצר ושימו לב - בשלושה מטוסי 16-F שחותכים מעלינו בתזמון מושלם. וולט דיסני בטח פתחו את הקופה הקטנה כדי לסבסד את העניין הזה. בהמשך מוקרן סרט הקדמה לסרט, שמספר קצת על עשייתו של "מכוניות", ואז מופיע על הבמה הבחור השמנמן והמזוקן ההוא מהשטיח האדום, לארי איש הכבלים. נוכח ההתרגשות שחולפת בקהל, אני מרגישה שאני לא עומדת בזה יותר ושואלת את האמריקאי שיושב לצידי מי הוא הלה. האמריקאי מביט בי בבוז ואומר "זה לארי, הוא הסטנדאפיסט הכי מצחיק בקרוליינה!". כאילו, ברור. אני מרפרפת בתוכניית הסרט ומגלה שלארי מדבב את דמותו של מייטר, טנדר מקרטע ולא חכם במיוחד, שהופך לידידו הטוב ביותר של מקווין. בקיצור, חברים, הרי לכם גרסת אמריקה הדרומית לאלי יצפאן, כולל החיקויים והבדיחות המקומיות. הוא דווקא מצחיק הבחור, במיוחד כשהוא מספר כמה התפעל מפול ניומן, אחרי שנודע לו כי זה האחרון ממשיך לנהוג במכוניות מירוץ למרות גילו המתקדם. במשפחה שלו, הוא מתוודה, הם לא מעזים להפקיר בידיו של הסבא אפילו את השלט של הטלוויזיה.
הקרנת הסרט מתעכבת עוד קצת עם כמה מופעי מוזיקה וזמרים ששוב, יהיו מוכרים לכם רק אם ביליתם את 20 השנה האחרונות בצפון קרוליינה, נאומים ותודות של אי אילו חברי הפקה וגיחה קצרה של במאי הסרט ג'ון לסטר (שביים גם את "צעצוע של סיפור" ו"באג לייף"). רק מקץ שלוש שעות של המתנה, פלוס מטחים אקראיים של גשם (מי שלא ראה אף פעם 30 אלף איש מתכסים בשקיות ניילון, לא יודע מה זו הישרדות), אורות האצטדיון כבים והסרט מתחיל. אז מה יותר חווייתי - להיות בין הראשונים שצופים בסרט החדש של אחת מחברות האנימציה המובילות בעולם, לצפות בו מבעד למושב של אחד האצטדיונים הגדולים ביבשת, להמשיך לעקוב אחרי העלילה של הסרט גם כשאת רטובה עד לשד עצמותייך אבל מתה מחום, או לעמוד בסוף הסרט, להרגיש את הקהל רוטט מהתרגשות, ממלמל דברי שבח על היצירה הגאונית או לחזות במופע זיקוקי דינור נוסף שמתחיל בדיוק עם נגינת שיר הסיום והיה גורם לצרפתיים והמופע התל אביבי שלהם להתבייש?
"הייתי אומר שההיתקלות בפול ניומן היא הדבר הכי גדול שיכול היה לקרות לך היום", מסכם עבורי רוברט כשאנחנו ישובים כעבור שעה רצוצים ודביקים באוטובוס העושה את דרכו חזרה למלון, שמונה שעות אחרי שעזבנו אותו לראשונה. "איך לא זיהית אותו?!". "החום, רוברט", אני אומרת לו. "כל כך חם בצפון קרוליינה".
ספידי הישראלי
עפר שכטר, המדבב בגרסה הישראלית ל"מכוניות" את הגיבור החצוף ספידי מקווין, מספר כי הכניסה לנעליו של אוון ווילסון היא כבוד לא קטן עבורו.
"אוון מדהים, והדמות מתאימה לו מאוד. בגרסה המקורית קודם עושים את הדיבוב ואז מתאימים את האנימציה, ככה שזה יוצא ממש סימביוטי. גם בגרסה הישראלית דרשו דיוק מטורף בין השפתיים של הדמויות לקולות שלנו, אז ההקלטה היתה די קשה. עשינו את זה הרבה פעמים עד שהיה מושלם".
ובכל זאת נהנית?
"מאוד. בדיבוב, במיוחד בסרטים של וולט דיסני, יש משהו הרבה יותר גדול ומוקצן מאשר במשחק רגיל. הכל תזזיתי נורא, וזה כיף. עשיתי קומפרסיה על עצמי כדי להתאים לדמות".
ומה אתה מספר עליה?
"ספידי הוא מין כוכב תקשורת מצליח כזה, שחצן וליצן, והוא בדרך להיות המכונית הצעירה ביותר שזוכה בגביע הבוכנה. אבל הוא גם יעבור תהליך וללמוד דברים, והוא יתאהב, ובסוף יהפוך למכונית טובה יותר".
עכשיו, כשהנוער חשוף אליך ב"האלופה", והמבוגרים ב"מועדון לילה", אתה מתפנה לטפל בילדים?
"אני מטפל בעיקר בעצמי. את הסרט הזה עשיתי בשביל הילד שקוראים לו עפר".
