בית דין לתעבורה - לא מה שחשבתם
מה בסך הכל רצה יוני קלרמן? רק להוכיח לבן ה-18 שלא כדאי להסתבך עם בית משפט לתעבורה. ומה גילה? שאחרי 20 שנה, מדובר במקום הרבה פחות נורא מכפי שזכר
אני משוכנע שתסכימו איתי. בית משפט לתעבורה הוא אחד המקומות הפחות נעימים להימצא בהם. בדירוג הלא-נעים, קצת אחרי טיפול שורש אצל רופא שיניים, מעט לפני מכון הרישוי. למה זה כל כך נורא? לא חוכמה גדולה. בעיקר כי העובדה שאנחנו נמצאים שם מעידה כי עברנו (לכאורה, לכאורה כמובן...) עבירת תנועה שדינה להסתיים בתשלום כספי ונקודות שליליות, ואולי אף רישיון נהיגה שהגיע לסופו מוקדם מהמתוכנן. אבל גם מכיוון שבתי משפט לתעבורה ידועים בעומס העצום שלהם, המתבטא בכך שאתה יודע מתי אתה מגיע, אבל אין לך שום מושג מתי תצא.
ומה הכי גרוע בכל האירוע המעציב הזה? לפחות מנסיוני, זו התחושה של משחק מכור, שתוצאתו ידועה מראש. אתה אמנם מגיע אחת לכמה שנים, אבל התובע(ת) המשטרתי(ת) נמצאים שם מדי יום. שוטרי התנועה שבאים להעיד עושים זאת גם בתדירות גבוהה. כולם מכירים אחד את השני, כולם חברים, כולל השופטים, ואתה האאוטסיידר שמגיע כדי "לקבל בראש". בינינו, הסיכויים לצאת מהמקום הזה כשידך על העליונה הם די אפסיים. ותודו, זה מתסכל למדי.
ועוד לא הזכרנו את העבודה שהמערכת בנויה כך שתקשה עליך את האירוע הקשה מלכתחילה. כל משפט נחלק לשני חלקים, המתקיימים במועדים נפרדים. בפעם הראשונה אתה מוזמן להקראה בה אתה אמור להודות באשמה או לבקש להישפט. היה ובחרת באפשרות השניה, עליך להמתין למועד אחר. ולא, בזבוז הזמן הזה לא מפריע לאיש. אחרי הכל, כולם כאן - חוץ ממך, הנהג - מקבלים כסף כדי להיות שם.
את כל התלאות האלה למדתי אגב על בשרי, כמו רבים אחרים. הפעם הראשונה שלי הייתה לפני כ-20 שנה, בבית משפט לתעבורה בירושלים. אז עוד סרבתי להודות באשמה, כי - הפלא ופלא - חשבתי שאני לא אשם. אני דווקא הנחתי שזה הגיוני. אחרת, הייתי הרי יכול לשלם את הקנס. אם כבר התאמצתי והפסדתי יום עבורה, עשיתי זאת מן הסתם כדי להוכיח את חפותי.
מה עושים כשכולם מכירים את כולם - חוץ ממך (צילום אילוסטרציה: גיל יוחנן)
התובע המשטרתי חשב אחרת. הוא טען בפני השופטת כי הנאשם מתעקש לבזבז את זמנו של בית המשפט, מכיוון שלמרות שהוסבר לו העניין הטכני (פעולת מצלמה בצומת...) הוא מתעקש להישפט. לאחר שהשופטת רשמה את דבריו, ביקשתי גם אני שהשופטת תרשום שלמרות שהתובע חושב שהסביר לי, לא הבנתי כלום מההסבר. השופטת רשמה זאת? קדחת. במקום קיבלתי נזיפה חמורה: "אתה לא תגיד לי מה לכתוב". יצאתי בברכיים רועדות וספגתי את שהזמנתי לעצמי.
20 שנה אחרי, שוב נדרשתי להתייצב בבית משפט לתעבורה, הפעם בנתניה. היה לי ברור שאני עומד לעבור חוויה טראומטית נוספת, אז לקחתי את אחד מבני, שעמד בדיוק לפני גיוס. שילמד ויראה ויחשוב כך פעמיים לפני שהוא מבצע עבירת תנועה כלשהי.
אבל כבוד השופטת רבקה בן יששכר שוורץ לא שיתפה פעולה. במקום לנהל את המשפט כמו אותה שופטת ירושלמית, ביד רמה ובעיקר קול רם, התנהל הכל בצורה רגועה ונינוחה. כאשר המתנתי לתורי, אי אפשר היה שלא להתרשם כי כל נאשם ו-או בא כוחו קיבל הזדמנות להשמיע את דבריו מבלי שתפריע לו. גם ההחלטות אליהן הגיעה נראו משום מה הוגנות להפליא.
תוך פחות מחצי שעה הגיע תורי, והשופטת ביקשה לשמוע מה יש לי לומר. מכיוון שמדובר בהקראה, כאמור, הייתי אמור לציין רק אם אני מודה או לא.
אלא שהשופטת, כששמעה שאיני מודה, ביקשה לשמוע למה. האזינה בסבלנות, נראתה כמבינה, והכל בנועם ובגובה העיניים.
אני אמרתי את שהיה לי, והיא את שהיה לה. "צא החוצה ודבר עם התובעת" הציעה לי, "שמע איזה אופציות יש לה עבורך". התובעת, עורכת דין צעירה, הסבירה לי את הדברים, שמעה מה יש לי לומר, הציעה הצעת פשרה - אותה קיבלתי מייד. הפרשה נסגרה בזה.
אז אפשר גם אחרת, לא? תוך שעה אחת - הזמן שלקח מהרגע בו נכנסתי לבית המשפט ועד שיצאתי - השתנתה מקצה לקצה דעתי על מערכת בתי המשפט לתעבורה. מצד שני, הבן שלי בטוח עכשיו יותר מתמיד שאבא שלו סתם בכיין חסר תקנה...
