תמיד פינטזתי על פגישה עיוורת
שלושה שבועות אנחנו מסתחררים ברשת. התחלתי איתה באתר של שש-בש שכולל צ'ט. זו המקבילה האינטרנטית לחוג הסלסה שאני הולך אליו; יש תירוץ ללכת, אבל חצי מהאנשים באים בשביל סקס. ואז קבענו להיפגש, על בליינד
הנייד צלצל והקפיץ אותי. הפסקתי לעשות את עצמי כאילו אני עובד והצלחתי להקשיב בלי להפיל את המכשיר. "היי, זאת ענת. אני בכניסה לקיבוץ". ניסיתי לפענח מהקול שלה איך היא נראית.
הרגשתי שההתנגדות שלי נשחקת. כמות הדם בגוף שלי מוגבלת, וכשהוא מתרכז במקום אחד הסירנה מעומעמת. בסופו של דבר הפיתוי שהיא שמה מולי היה גדול מדי. היא הציעה לממש לי פנטזיה, שאחכה לה עם כיסוי עיניים, שאני לא אראה כלום. בכלל.
"היי ענת", נשמתי רגע להירגע, "תסעי עד לשער של המפעל ושם ימינה למגרש החנייה".
"נו, אז יש לך אומץ?" היא שאלה.
לא ידעתי מה לענות לה. שלושה שבועות אנחנו מסתחררים ברשת. התחלתי איתה באתר של שש-בש שכולל צ'ט. זו המקבילה האינטרנטית לחוג הסלסה שאני הולך אליו; יש תירוץ ללכת, אבל חצי מהאנשים באים בשביל להכיר. יותר נכון בשביל סקס.
ענת ניצחה אותי במשחק השני, כשהשיחה התחילה לגלוש לנושאים מעניינים יותר מקוביות. שעה לאחר מכן כלל המשא ומתן חלקים נבחרים מגופי, כשפתאום הבנתי שהיא נשואה.
"אני לא עושה את זה עם נשואות", כתבתי והקפאתי את המגעים.
במשך שבועיים עשינו את עצמנו כאילו אנחנו מתעניינים בשש-בש. ההצעות שלה הלכו והשתפרו. דחיתי את כולן וכתבתי בתמורה את הפנטזיות שלי על עיניים קשורות, סרטי נייר ופלסטיק ורוד.
"אני הולך לפגוש מישהי מאוד מאוד מתוקה לסקס מחר", סיפרתי לה, מנסה להתחמק מהצעה ישירה. ענת לא ויתרה, להפך.
"מה אכפת לך אם היא נשואה? זו בעיה שלה, לא שלך"
"אתה לא מבין כלום?" אמרה לי למחרת דורית המאוד מאוד מתוקה. "בשביל בחורה נשואה אתה מושלם. כשאמרת לה שאתה נפגש איתי זה רק הפך אותך מושך יותר. עכשיו ברור לגמרי שאתה רק זיון. אתה לא הולך לסכן את המשפחה שלה... ומה אכפת לך אם היא נשואה? זו בעיה שלה, לא שלך".
תכנות מונוגמי של מיליון שנה לא נמחק בקלות. הראש שלי המשיך כל הזמן להשמיע סירנה "נשואה! נשואה! נשואה!". אחרי הכל, אני עצמי רק נפרדתי מאשתי לפני חצי שנה.
"לא יכול שניפגש", הקלדתי לענת, מנסה לשכנע את עצמי.
"ניפגש", ענתה, "אני אפרק אותך לשבבי נסורת".
כיסוי עיניים עיוור (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
פתחנו יומנים. מוזר לגלות איך עוברים מפיתוי סקסי לתיאומים טכניים קרים.
" לא יכול יום ראשון, הבנות שלי אצלי".
"בשני אני מלמדת במכללה".
"שלישי בבוקר אני בחיפה".
"ואחרי שתיים?"
שום דבר לא הסתדר. הרגשתי שאלוהים אישית החליט להציל אותי ולהתערב לי באאוטלוק, כשהיא שלפה הצעה מפתיעה. "יום חמישי בצהריים, 11 עד שלוש".
"כן, בסדר", חתמתי את גזר דיני. נראה שאפילו אלוהים לא מבין את התוכנות האלה עד הסוף.
"אתה שם?" העירה אותי ענת מהמחשבות שרצו לי בראש. "יצאתי מהאוטו, לאן אני הולכת?"
"בשביל עד חדר האוכל, ומשם ימינה לשדרה". לקחתי את השקית עם הפרוספקטים מתערוכת העיצוב. פתחתי את הדלת של הדירה ותליתי אותה על הידית מבחוץ, משאיר את הדלת פתוחה למחצה.
"תליתי שקית אדומה על הדלת, כמו שקבענו"
"אחרי הפניה זה יהיה הבית השלישי מימין", אמרתי לה ונכנסתי פנימה. "תליתי שקית אדומה על הדלת, כמו שקבענו".
"וואלה? יש לך אומץ?" שמעתי אותה מחייכת. "בליינד דייט אמיתי?"
"כן", החלטתי סופסוף. כמעט לא מאמין שאני באמת הולך לעשות את זה.
"אני רואה את הדלת שלך", אמרה, "אני מנתקת".
סגרתי את הטלפון ושמתי אותו על השולחן. לקחתי את הסרט שהכנתי וקשרתי לעצמי את העיניים. שמעתי את דלת הכניסה נפתחת. שמעתי את הלב שלי דופק. שמעתי רשרוש בגדים ונעליים הולך ומתקרב אלי.
"רגע", חייך קול נשי קרוב מאוד לאוזן שמאל שלי, "אני מתה להשתין".
כל המתח שנבנה בי נשבר. "אין לי אומץ", התגלגלתי מצחוק ומבוכה, מוריד את הסרט מהעיניים.
האימייל של המעצב
ניסיתי לפענח מהקול שלה איך היא נראית
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
