בלוז לתוכניות החופש הגדול

"רחוב סומסום"

"...שם הכל קופץ, שם קורים נסים, שם לוחש לי עץ את הסודות הכי כמוסים, כי זה רחוב קסומסום...". כמה תמימות היתה במילות שיר הפתיחה של "רחוב סומסום". כמה תמימים היינו בשנות ה-80, בימים שהאמנו שקיפי בן קיפוד הוא ילד גדול מדי עם אף נורא ארוך, ולא אשה בוגרת (שרי צוריאל) שרוצה לצאת מהפרווה המחניקה, או שאריק ובנץ הם חברים אפלטוניים שחולקים מיטה אחת ונורא אוהבים לשחק עם הברווז שלהם. בחופשים הגדולים ההם קיפי וחבריו היו הטלנובלה הכי טובה בעיר.

קיפי ייצג עבור הרבה ילדים את הילד הלא מקובל, זה שלא תמיד יש לו הרבה חברים, ושמסתדר יותר עם המבוגרים. הילד השמן, עם העור הוורוד והקול הצפצפני, שחי בדירת קרקע עם משפחה מסתורית והרבה קוצים שלא תמיד מסתדרים עם הלחות של הארץ.

אבל לפני שנתחיל לבכות (את זה נשאיר למרקו הנמושה) בל נשכח את השכנים המדליקים של הקיפ, את מוישה אופניק העצבני, שהיה מעין גרסה קדומה של שלמה שרף, את עוגיפלצת שכנראה סבל מהפרעת אכילה, אבל מי שמע אז על בולימיה, ועוד לא אמרנו מילה על כרובי, קרמיט הצפרדע, ומיקי (מיקי קם) עם השיער הכי ארוך במדינה. נועה רום

"רואים 6/6"

גלויות במקום SMSים. "רואים 6/6"

"רואים 6/6", למי שלא זוכר או מכיר, היתה תוכנית ששודרה בשידור חי במהלך חופשת הקיץ. מעין אולפן ערוץ הילדים לעניים, ובמהלכה ניתנה לצופים הזדמנות לבחור בטלפון או בגלויות את התוכניות האהובות עליהם (מבין "מרקו", "נילס", "פינוקיו" ושאר אווזי הבר). את הגלויות שלחנו לכתובת האגדית שבה שוהים עד היום אולפני הטלוויזיה החינוכית - רחוב קלאוזנר 14 ברמת אביב. יש דברים מתברר, שלא שוכחים.

הימים, ימי הערוץ הראשון האפרוריים, טרום טרום עידן ה- SMSים והמחשבים. יולי-אוגוסט 88', ליתר דיוק. על תקן המדריכים בקייטנה הכי עליזה במדינה שימשו בהצטיינות יתרה אורלי יניב וקובי מידן. גם לדמותה המשעשעת של ד"ר מינה צמח, האשה והסקרים, נחשפנו שם לראשונה, כשזו ניתחה את הנתונים הגרפיים שהוצגו לצופים (על גבי מסך ענק וכחול של MBI, שהוצב מאחורי כיסאותיהם של המנחים).

היה זה האינטראקטיב הציוני הראשון, אם תרצו. תחשבו לרגע על ההתרגשות שאחזה בילד בן עשר מהפריפריה, שהבין את היכולת שיש לו להשפיע על לוח המשדרים. האקסטזה היתה אז בעיצומה. גם הפינה שנקראה "כבלים על הגל", שבה הראו קטעים מתוכניות ששודרו בכבלים כמו "מסע בין כוכבים" ו"שלגייה במאה ה-20", תרמה להעצמת הרגשות, במיוחד למי שעדיין לא היה מחובר - זה בהחלט היה חידוש מרענן. שלא לדבר על רגעים טלוויזיוניים מרגשים, כמו ביצוע הבכורה ללהיט המשינאי "אהובתי", שהועבר בלייב מהמזרקה של יעקב אגם בכיכר דיזנגוף. בזכות אורלי וקובי, עברנו את הקיץ ההוא בשלום. רון גרנות

היה היה

תחילת שנות ה-80, אי שם בדרום הארץ. בלי קו טלפון, עם ערוץ טלוויזיה אחד ואפס מוטיבציה ללימודים והכנת שיעורי בית, העברתי את שעות הצהריים על ענף רחב במיוחד של עץ הזית בגינה, עם ספר ביד, רצוי מסדרה אי זוגית, כמו "החמישייה" או "השביעייה". הדבר היחיד שקרא לי לשוב הביתה לא היה קולה של אמי, אלא ריח השניצלים הנישא באוויר ונעימת הפתיחה של התוכנית "היה היה". סדרת האנימציה המופלאה והמצחיקה בטירוף (המקור אגב, צרפתי) שעקבה אחרי ההיסטוריה האנושית החל מתקופת האדם הקדמון, היתה הסיבה לכך שהציון שלי בהיסטוריה היה למופת, בעוד שאר המקצועות זכו להזנחה פושעת. למדתי הרבה מהזקן החכם שהיה שולף חפצים מזקנו הלבן והארוך. למדתי על תקופת הוויקינגים, על מסעותיו של מרקו פולו ועל תור הזהב בספרד. למדתי גם שהטובים תמיד מנצחים, כי לא משנה עד כמה הבריון הלא מפותח וחברו המעוות עם הכרבולת המזדקרת והצחוק הזדוני הציקו לאיש הטוב ולחברו הג'ינג'י השמנמן, בסוף תמיד הצחוקים היו עליהם. כשלאחרונה גיליתי פתאום שהיו לסדרה רק 26 פרקים, הבנתי שכשקטנים הכל נראה יותר גדול ומשמעותי - גם המאה במבחן בהיסטוריה. גלית עדות

"נילס הולגרסן"

פייר, נילס הולגרסן הוא גיבור הילדות האולטימטיבי שלי. אי שם באמצע שנות ה-80 של המאה הקודמת, כשהערוץ הראשון עוד נהנה מאחוזי רייטינג היסטריים, גם אני נפלתי בקסמו של הנער הבלונדיני השובב שהופך לננס, ויוצא למסע של התבגרות. וכך, במקום לבלות את החופש הגדול במשחקים בחצר (בעידן הטרום פלייסטיישן עוד היה מקובל לרדת למטה ולשחק בחוץ), העדפתי להצטייד בשוקו ולחמנייה, לפרוש כנפיים ולצאת לסיבוב במרחבי שוודיה, יחד עם נילס, מולי וחבורת אווזי הבר. ובעצם מדוע לא? מי מאיתנו לא פנטז פעם לדבר בשפת החיות, או להפוך ליצור זעיר? ואם יש בזה גם אלמנט מרדני של בריחה מהבית - אז אדרבא. את השילוש הקדוש הזה קיבלתי באופן מזוקק בסדרה בת 52 הפרקים, שהעשירה את עולמי בתובנות מרתקות. בין היתר נוכחתי לדעת כי גם נשים מסוגלות להוביל קבוצה (המפקדת אקה), אווזי בית יכולים לעוף (אם הם מספיק רוצים), ושיוני חן הוא כמעט קוסם (הוא דיבב בכישרון את מולי, גוסטר ואת הנשר גורגו). 20 שנה חלפו מאז, נילס בטח כבר מצא לו פרגייה שוודית נאת מראה, ורק במוחי מתנגן לו מדי פעם אותו שיר פתיחה רוקיסטי של יגאל בשן, שבישר לי על תחילת המסע ללפלנד. אח, איזו תקופה נפלאה. פטר קלנר

טלטקסט

מכיוון שבן יחיד אנוכי, כבר מינקות נאלצתי לבדר את עצמי בעצמי. המצאתי משחקי חברה ליחיד, הופעתי מול קהל דמיוני בחדר שלי, ובעיקר מצאתי נחמה רבה בטלוויזיה. בזמן שילדי השכונה היו מבלים בקייטנת "חופשה והילולה" או עסוקים בצופים, אני נשארתי בבית. אמא שלי שידלה אותי עם פרקים של "הלב", "טאו טאו" ו"הקטקטים". היום אני מבין שהיא סתם ניסתה לגונן על בנה יחידה, שלא יחטוף מיקרובים שמסתובבים באוויר, או מכות מדודו, המלך של השכונה. באין ברירה, פיתחתי יחסים קרובים מאוד עם הטלוויזיה שלנו (כל כך קרובים, שהייתי צריך להרכיב משקפיים כבר בגיל חמש). חיי השתנו ביום שבו קנינו טלוויזיה חדשה, עם השירות הכי חדשני של שנות ה-80 - הטלטקסט - סוג של אינטרנט פרימיטיבי ששווק תחת הסלוגן "הערוץ השלישי בטלוויזיה שלך". הרעיון היה פשוט: שלט עם מפענח מיוחד היה מאפשר לצפות במאות דפי מידע משמימים על מזג האוויר, לוח נחיתות והמראות של מטוסים ואפילו אקטואליה, והכל עם גרפיקה של משחק אטארי מיושן. אמא שלי, שזיהתה אצל הילד שלה ניצני כישרון כבר בגיל צעיר (כלומר רצתה לישון בצהריים), היתה מושיבה אותי מול הטלטקסט ופוקדת: "תקרא ותחכים". אז הייתי מדמיין שאני חיים יבין והייתי מקריא בלהט מתכוני עוגות, מבזקי כלכלה ולוחות שידורים. הכל היה טוב ויפה, עד שנהרסה לנו הטלוויזיה וקנינו מכשיר בלי טלטקסט. אז נגוזו השידורים המיוחדים שלי, ואיתם גם החלום להיות מגיש חדשות. יובל אברמוביץ'

"מנהרת הזמן"

דאג וטוני, כוכבי סדרת הטלוויזיה "מנהרת הזמן" היו האלילים וגיבורי התרבות ששלטו בילדותי, לצד אילנית, יגאל בשן ועדנה לב, כמובן. הם אלה שהפכו את החופש הגדול שלי לקסום יותר. בזכותם ובזכות המנהרה פנטזתי בריחה מהפרובינציה למחוזות קצת יותר מסעירים ומרגשים. "מנהרת הזמן" היתה אז חלק בלתי נפרד מהווי החופש הגדול של ילדי ישראל בשנות ה-70. ד"ר אנטוניו ניומן וד"ר דאג פיליפס, גיבורי הסדרה הנוסעים בזמן, סיפקו את השיעור הכי טוב שיכולתי לקבל על תולדות האנושות. פגשתי בזכותה את הקיסר הרומי נירון ואת המלך ארתור והקוסם מרלין ואפילו השתתפתי במעשי השוד של רובין הוד. הודות לה ביליתי בטרויה הנצורה ועל סיפונה של טיטניק, וכמובן למדתי על נבכי מלחמת האזרחים באמריקה, המהפכה הצרפתית ומלחמת העולם השנייה. מי חשב אז שלסדרה ולחברות בין השניים יש בעצם ניחוחות וקונוטציות הומו-ארוטיות, ולא רק בגלל חולצות הפסים ההדוקות.

אפרופו פסים, עד היום כשאני רואה את מערבולת הפסים הפסיכדלית שריצדה בכל פעם שהמנהרה הופעלה, ליבי נצבט בגעגוע לחופשות הכיפיות עם דאג וטוני. אותה תחושה אני חווה גם כשאני חולף על פני לוחות המודעות בנתניה, ורואה כרזות המבשרות מה צפוי בסוף השבוע במועדון "דאג וטוני" - דיסקוטק עכשווי שבעליו הלומי הנוסטלגיה החליטו להנציח בעזרתו את הצמד המיתולוגי, שלו אני חב כל כך הרבה. אמיר קמינר

"איים אבודים"

לערוג לאוסטרליה. "איים אבודים"

אם אף אחד לא היה עונד טבעת לקמיצתי, סביר להניח שעד היום הייתי מתגלגלת לי בערבות אוסטרליה, תרה אחרי הבלונד המנומש שקישט את דפי מחברותיי בשנות ה-70. טוני האבוד, שנסחף עם חבריו הבינלאומיים לאי טאמבו המרוחק, ניסה להציל את תושביו מטפריו של הקיו העושק, ואותי - מציפורניהן של 20 בנות הכיתה שעטו גם הן דווקא על אותו ילדון שאני ביקשתי לאמץ לחיקי. בצר לי, הפכו קירות חדרי לנושאי פלקטים עם לבבות ענק, אותם פילח חץ עצום. מצד אחד - אנוכי, ומצד שני - האוסטרלי יפה התואר שלי. ושרק יעז ראש הממשלה רופוס קואד ועוזריו קוויג וקווייל לפגוע בשערה מראשו או להרע למיתריו הצרודים של מחמדי. את האמת, תשוקותיה של בת ה-14 לא שורדים עד היום, יותר מ-20 שנה מאוחר יותר, ושיטוטים ברשת מבהירים שטוני הנ"ל לא היה זוכה אצלי היום ליותר מנגיעה במקל. גם גלימתו האפרפרה של הקיו, אותו שליט מעיק שחי חיי נצח, מתגלה פתאום במלוא אדמדמותה (ותודה לטלוויזיה בשחור-לבן שטייחה לנו את המציאות). בכל מקרה, את הדי.וי.די שיצא ל-26 הפרקים אני משאירה בחנות. לימור קלר

MTV

אחד הסימנים לכך שגיל ההתבגרות שלי הגיע היה היחס המשתנה לחופש הגדול. כשהיינו ילדים, החופש היה הבטחה לחיי נצח והרפתקנות, אבל אי שם בין גיל 14 ל-15 הריגוש נעלם. גדלתי בדרום, מה שאומר שלא היה לי ים בין יוני לספטמבר, רק מרכז מסחרי ובריכה פושרת. וזמן. המון זמן. יכולנו לישון 20 שעות ביום, לאכול במשך שלוש שעות נוספות ולבזבז את השעה הנותרת בהחבאת סיגריות מההורים. האמת היא שזה מה שעשינו בכל ימות השנה, מה שדי ייתר את החופש הגדול. ובכל זאת, היה לו את הייחוד המעומעם שלו. היה זה קיץ של 1991, שבו הכבלים הגיעו לעיירה ועימם MTV. זו היתה הפעם הראשונה שבה גילינו את הבהייה כפעילות טלוויזיונית לגיטימית. לכאורה חיכינו מול המסך לקליפים של פרל ג'אם, מטאליקה או נירוונה (הייתי מגניבה אז, או כך לפחות אהבתי לחשוב), אבל בפועל סתם העברנו זמן עד שנגדל ונוכל לעבור לתל אביב. או ללונדון.

אלה היו ימי הזוהר של התחנה, כשקטעי האנימציה עם לוגו התחנה נראו לנו כמו הדבר הכי בועט בעולם, כששמות כמו מיילס האנט וריי קוקס היו נרדפים ל"אלוהים", וכשעדן הראל בעצמה לא חלמה שתגיע למעמד של המנחה הנחשקת מריאנה ואן דר פלוכט. MTV של תחילת שנות ה-90 המציאה שפה טלוויזיונית חדשה - סקסית, כמעט חתרנית, ואנחנו הרגשנו חלק ממנה. כל זה השתנה כמובן, לפני שהספקנו לסיים את מבחני הבגרות. התחנה הפכה לסופר-המונית, אחר כך למגה-קפיטליסטית, וכיום, נדמה לי, היא בקושי רלבנטית. ורק אלוהים יודע מה נהיה מריי קוקס. הדס בשן