לפרק את גדר ההפרדה
ערב אחד נתקלתי בו במסיבה. הוא עמד מולי, בחור צעיר ויפה תואר, שעיניו חתכו את האוויר כמו פלדה כחולה. "קוראים לי אמיר", לחש לי באוזן, ואני כמעט התגלגלתי מצחוק מהריש המתגלגלת שלו. "אתה תימני?", צחקתי. "לא, אני פלסטיני", ענה. כמה שבועות אחר כך הוא גורש בחזרה לשטחים, ומאז אני לא מצליח לשכוח ולא לסלוח
ח"כ איברהים צרצור אמר בדיון על מצעד הגאווה בכנסת ש"אצלנו אין בעיה כזו". גם החרדים לא ממש מאמינים שבחצרותיהם המסוגרות חיים לא מעט הומואים ולסביות, שחלקם הגדול מעביר חיים שלמים בחשש מפני גילוי האמת ה"נוראה". בכלל, לפעמים נדמה שהאמונה היא אסקפיזם, כזה שמאפשר לאדם המאמין להימלט לתוך מקלט מדומה של "לי זה לא יקרה". אני, שנער הייתי וגם בגרתי, נזכרתי מיד באמיר, בחור ערבי שפגשתי לפני הרבה מאוד שנים ומאז לא נמחק לי מהזיכרון.
בכיתי וצעקתי וקיללתי את כולם. את המדינה המחורבנת שלנו, את הצבא, את הפלסטינים יימח שמם וזכרם, את המוסלמים הקנאים, את המחסומים ואת הקצינים והמפקדים, ואת שר הפנים המגרש ואת השופט שחתם על הצו. קיוויתי שתרד אש גדולה מהשמיים ותשרוף את כל האנשים האלה, שחוטאים בחטא הנורא מכולם - חטא השנאה לאחר.
ערב אחד נתקלתי בו במסיבה. הוא עמד מולי, בחור צעיר ויפה תואר, שעיניו חתכו את האוויר כמו פלדה כחולה. היה לו חיוך צחור ובוהק, ותלתלים שחורים שאי אפשר שלא ללטף. אני הוקסמתי. הוא רקד מולי, ואני כמעט נפלתי עליו, מהאלכוהול או סתם מהתרגשות. הוא צחק וחיבק אותי, ולחש לי באוזן "קוראים לי אמיר". הריש המתגלגלת שלו כמעט גרמה לי להתגלגל בחזרה מצחוק. "אתה תימני?", צחקתי. "לא, אני פלסטיני", ענה והתרחק קצת. משכתי אותו בחזרה אלי והמשכנו לרקוד עד הבוקר.
אחר כך יצאנו לטייל על חוף הים. אמיר סיפר לי, בעברית רצוצה, שהוא שוהה בלתי-חוקי. כבר כמה שבועות שהוא בורח מכאן לשם, מחפש איפה להסתתר ועם מי להיות. כששאלתי אותו אם הוא מחפש משהו רציני, הוא אמר לי "אנשים כמוני לא יכולים לחלום אפילו על אהבה. זה לא משהו שיהיה לי". לא הצלחתי להבין אותו. במבט שלי, אז, היו חסרות כמה עובדות על העולם הזה שבו אנחנו חיים, על המציאות שאנו יוצרים לעצמנו בכל יום.
הייתי "זונה של ערבים"
ככה, במשך שבועיים וקצת, הייתי "זונה של ערבים", כמו שחברתי הטובה עממית כינתה אותי בכל הזדמנות חגיגית. אני חושב שגם קצת התאהבתי בו, ואם להודות על האמת, אני חושב שגם הוא קצת בי. "הנה, אתה יכול לאהוב" אמרתי לו ערב אחד, שנינו שוכבים במיטה מחובקים. "אני יכול לאהוב, אבל אני לא יכול שתהיה לי אהבה", הוא חזר על המנטרה. קצת נעלבתי אבל החלטתי לשתוק, כי משהו במילים שלו היה כל כך עצוב ואמיתי, שלא יכולתי להתווכח.
הוא גר אצל סלים, חברו האוחצ'ה המצחיקה שאיכשהו תמיד הצליח לגרום לי להחזיק את הבטן מרוב צחוק. היינו רביעיה מאוד מוזרה, וכשהסתובבנו, עממית ואנוכי, האוחצ'ה היפואית ואמיר, כולם סובבו אחרינו את הראש ברחוב. לי זה לא היה אכפת. כבר לא היו לי ברזלים על הכתפיים, ומהארונות שבחיי נפטרתי כבר מזמן.
יום אחד התקשר אלי סלים בהיסטריה מוחלטת. "אמיר מוחזר לשטחים, אתה חייב לעשות משהו", נשף לתוך הטלפון. אני קפצתי מהמקום, ניסיתי להרים טלפונים לכל מי שרק הכרתי. לחברים בצבא, לאנשים חשובים שרק התחלתי להכיר אז. לאף אחד לא היה מושג לאן הוא נעלם, וכל מה שידענו הוא שתפסו אותו, שמו אותו במעצר וכעת מחזירים אותו למקום שממנו ברח.
"לא נורא", הרגעתי את סלים כשישבנו מאוחר יותר בבית קפה קטן בשדרות ירושלים. "אני בטוח שהוא יסתדר שם, המשפחה שלו תעזור לו להתאקלם חזרה". סלים הביט עלי וכמעט שפך עלי את הקפה הרותח מעצבים. "אתה דפוק לגמרי? המשפחה שלו רוצה להרוג אותו. אמיר חשוב כמת עכשיו", התיישב בחזרה בכסא ובחש בעצבנות את הקפה.
הוכיתי בהלם. פתאום הדברים שאמיר סיפר התחברו. מה שלא ראיתי קודם, עמד לי עכשיו מול העיניים ועשה לי בחילה איומה. "אתה באמת חושב שהם יהרגו אותו?", שאלתי בפחד. סלים לא ענה. המבט שלו החליף את המילים.
מאז לא ראיתי את אמיר, וגם את סלים אני פוגש רק לעתים רחוקות במסיבות. כבר פגשתי מאז לא מעט אנשים בכל מיני רמות ובכל מיני מצבים. הייתי עם ערבים והייתי עם דתיים, הייתי עם נוצרים אדוקים ואפילו עם חילוני אחד או שניים. אבל עד היום, ולמרות שעברו די הרבה שנים מאז, בכל פעם שאני קורא ידיעה על שוהים בלתי-חוקיים אני לא יכול למחוק ממחשבתי את העיניים הכחולות העמוקות של אמיר ואת התלתלים שלו, בהם יכולתי לגעת רק לזמן קצר.
אש גדולה שתשרוף את כל מי שחוטאים בחטא השנאה
פלסטינים נכבה גדר גדר הפרדה (צילום: איי פי)
היום השלמתי עם הכאב הזה שחי בתוכי, והבנתי שבדיוק בשביל זה אנחנו צריכים לקום ולצעוד, לעמוד על שלנו, לנופף בדגלים ולהילחם. אמיר נולד בצד הלא נכון של הגדר. התפקיד שלנו הוא לפרק אותה, את גדר ההפרדה בין ההומואים לבין הסטרייטים ששונאים אותנו, ולא משנה אם הם מוסלמים, יהודים, נוצרים או מה שזה לא יהיה. לגדרות האלה יש משמעות אחת - מוות. לא רק המוות הפיזי הזה, אלא גם המוות הנורא יותר, מותה של הנפש, של האנושיות, של הנשמה.
כמה מאיתנו צריכים להקריב את עצמם, פיזית ונפשית, בשביל שהמלחמה הזו תיפסק?
בכיתי וצעקתי וקיללתי את כולם
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
