מה מפריע לתינוק שבוכה כל הזמן?

כבר כשהיה בר בן כמה חודשים חשדה מירב, אמו, שמשהו אינו כשורה עם בנה. בר נהג להסיט את מבטו ממנה כל אימת שניסתה להרימו או לחבקו, אף ששמר על קשר עין עם אביו ועם הסובבים אותו, לא הרבה לחייך ורוב שעות היממה בכה.

ניכר היה שבר חש מצוקה ואי נוחות רבה, אך מירב לא הצליחה להבין מה גורם לכך. היא השתדלה כמיטב יכולתה, אך דומה שכל ניסיונותיה רק החמירו את מצבו. "בר היה צורח כאילו מפשיטים ממנו את העור בכל פעם שהייתי מחליפה לו חיתול, מלבישה אותו או רוחצת אותו", היא מספרת.

המצב הפך בלתי נסבל. מירב הרגישה שהיא מתקשה להכיל את עוצמת המצוקה של תינוקה, וכל הטיפול שלה בו לווה במתח ובחרדה. נראה שבר חש זאת, כיוון שכאשר שהה במחיצת אביו היה הרבה יותר רגוע. הדבר החמיר עוד יותר את רגשות האשמה של מירב ונדמה היה לה שכולם מאשימים אותה במצבו של הפעוט. 

בסופו של דבר הגיעה מירב, בהפניית רופא הילדים, למכון להתפתחות הילד. במהלך שיחת ההיכרות עימה אמרה לעובדת הסוציאלית שהיא משוכנעת שבנה אוטיסט. אלא שבבדיקה התברר די מהר שבר אינו אוטיסט ואינו סובל מקשיים בתחומי התקשורת, אלא סובל מהפרעה בוויסות התחושתי, כלומר: מרגישות יתר לגירויים.

"הילדים האלה נתפסים, שלא בצדק, כתוקפנים". (צילום: סי.די בנק)

בר היה רגיש מאוד לרעשים בסביבה, שרוב התינוקות כלל לא חשים בהם, והיה זקוק לסביבה רגועה במיוחד. הייתה לו רגישות מיוחדת למגע: הוא לא סבל את מגעם של בדים רבים וסבל מאוד כשרחצו אותו או החליפו לו חיתול. הוא גם לא אהב שמזיזים אותו במהירות או מקפיצים אותו באוויר. רגישות היתר התחושתית גרמה לו לאי שקט ולנרגנות והפכה את הטיפול בו לבעייתי ביותר.

בר טופל במשך תקופה ממושכת בפיזיותרפיה וריפוי בעיסוק. גם הוריו קיבלו כלים שבעזרתם הצליחו לעזור לו. כיום, כמה חודשים מאוחר יותר, בר הוא תינוק חייכן ותקשורתי. עדיין אלמנטים רבים סביבו מפריעים לו, אך הוא רגוע הרבה יותר, וכך גם מירב.

בעיה של סף גירוי

בשנות ה-70 העלתה לראשונה המרפאה בעיסוק האמריקאית, ג'ן איירס, את ההשערה שאצל חלק מהילדים קיימת הפרעה בוויסות התחושתי. מאז נערכו מחקרים שביססו את הידע על ההפרעה הזו, שממנה סובלים על פי ההערכות כ-%10 מהילדים. ההפרעה משפיעה באופן ניכר על ההתפתחות התחושתית, המוטורית, הרגשית והחברתית של הילד, מקשה על ההסתגלות התקינה שלו לסביבה ועשויה להשפיע גם על אישיותו ועיצוב אופיו כבוגר.

"ויסות תחושתי הוא האופן שבו האדם קולט גירויים, מעבד אותם ומגיב בהתנהגות מסתגלת לסביבה", מסבירה עירית חגי, פסיכולוגית חינוכית והתפתחותית, מחברת הספר 'ילד שלי מיוחד'. "מדובר בתהליך אוטומטי, שאיננו מודע. כאשר התהליך תקין, אין אנו נותנים עליו כלל את הדעת. אלא שכאשר קיימת בעיה בשלב כלשהו של התהליך, עלולים להיווצר קשיים משמעותיים, שעלולים להשפיע בצורה ניכרת גם על ההתקשרות של הילד עם הוריו, כפי שקרה לבר".

הפרעה בוויסות התחושתי יכולה להתבטא ברגישות יתר לגירויים מהסביבה, כמו במקרה של בר. סף התגובה לגירוי נמוך, והגירויים במערכות התחושה השונות נחווים בעוצמה רבה הגורמת לילד אי נוחות, מצוקה ובכי, בעיקר בשלבים שבהם הוא עדיין אינו מדבר ואינו יכול לדווח על המצוקה שלו.

מאידך, יכולה הפרעה בוויסות התחושתי להתבטא בתת רגישות לגירויים. במקרה כזה סף הגירוי גבוה והילד חווה את הגירויים בעוצמה נמוכה מילדים אחרים או שאינו חווה אותם כלל. גם אז הסתגלותו לסביבה לא תהיה תקינה: הוא לא יהיה רגיש לגירויים כמו הסובבים אותו, סף הכאב שלו יהיה גבוה והוא יתקשה להיות מודע לסף הכאב של אחרים.

הילדים הללו עלולים להיחבל ולהיפצע מבלי שיבחינו בכך, עד שהמצב גובל בסכנה בריאותית. לעיתים הם יחפשו גירויים מסוכנים. תת הרגישות שלהם גורמת לכך שהם עשויים לחבק ילד אחר בכוח, עד כדי חנק, או לחבוט בו בחוזקה, בלי להרגיש שהם פוגעים.

"ילדים אלה נתפסים לא פעם, שלא בצדק, כתוקפנים או מציקים", אומרת חגי. "פעם הגיע אלי ילד שהגננת שלו התלוננה שהוא חונק ילדים ומכה אותם בחוזקה וטענה שהוא נהנה להכאיב לאחרים. בירור קצר העלה שהילד סובל מתת רגישות לגירויים. סף הכאב שלו היה גבוה והוא לא חש כלל שהוא פוגע בילדים אחרים. אלא שבינתיים נוצרה לו תדמית בגן של מי שנהנה להכאיב ולפגוע באחרים".

קיים גם מצב של תנודתיות, כאשר הרגישות מוגברת או מופחתת לסירוגין. רגישות זו פועלת על כל החושים - שמיעה, ראייה, טעם, ריח ומישוש - אך גם על מערכות תחושה אחרות, כמו המערכת הטקטילית האחראית לרגישות למגע על העור, המערכת הפרופריוצפטיבית האחראית על מיקום האדם במרחב, והמערכת הווסטיבולרית השולטת על שיווי המשקל.

עולם לא בטוח

התפתחות התינוק והתקשורת שלו עם הסביבה מרגע לידתו מתבצעת באמצעות המגע. האם מלטפת, מורחת משחה, מחתלת, מנקה, רוחצת - פעולות שכולן כרוכות במגע. אלא שרגישות יתר של המערכת הטקטילית, האחראית על תחושת המגע, יכולה להוציא את התינוק מדעתו. התוצאה: צרחות, בכי ואי שקט.

"כל האינטראקציה של ילדים כאלה עם הסביבה מפריעה להם", מסבירה חגי. "הגירויים הלא נעימים עלולים להציף אותם והם חשים מותקפים ללא הרף. במצב כזה העולם עלול להיתפש כמקום עוין, לא נעים ואפילו רודף, והתינוק יתקשה לפתח אמון בסיסי בו ולחוות אותו כמקום בטוח. המצוקה של התינוק תתבטא בבכי בלתי פוסק, כיוון שהתינוק לא יודע לבטא את מצוקתו בדרך אחרת".

אם לאם יש מספיק משאבים רגשיים וסבלנות, והיא אינה בעלת קושי אישיותי מיוחד, היא תלמד את הילד, תסתגל אליו ותלמד להרגיע אותו ולמתן את המצוקה שלו. אט אט היא תצליח להפוך את העולם למקום פחות מאיים ופחות עוין. כאשר הילד יירגע מעט, תירגע גם היא, ותחוש יותר ביטחון בתפקיד האימהי שלה.

אבל אצל אמהות חרדתיות, או כאלה שסובלות מקשיים אישיותיים, ההתנהלות הזו של התינוק עלולה לגרום לתחושה של חוסר ביטחון בתפקוד האימהי שלהן, לתחושה שהן אינן אימהות טובות מספיק, לתחושה של מתח וחרדה. מערכת היחסים עם הילד עלולה אז להשתבש.

אמהות כאלה, מסבירה חגי, עלולות לקבל תגובות שליליות מהסביבה, כמו 'את עצבנית מדי', "את לא מציבה לו גבולות', 'את לוקחת אותו יותר מדי (או פחות מדי) על הידיים', מה שעלול להחמיר את חוסר הביטחון שלהן. כאשר ילד הסובל מרגישות יתר תחושתית חווה את העולם כמקום מאיים, הוא עשוי להפוך לנוקשה, עקשן ואפילו מעט אובססיבי, ועלול להתנגד לשינויים או לנסות להכתיב לסביבה את ההתנהלות. ילד כזה אינו שתלטן בהכרח, אך הסביבה עלולה לחוות אותו ככזה.

ילדים הסובלים מרגישות יתר למגע עלולים לפתח אישיות נמנעת ומתכנסת. הם לא אוהבים לשהות בחצר, שונאים הפתעות, וכל המהלכים בחייהם חייבים להתבצע בדרכם שלהם. חגי: "ילדים כאלה מתקשים לגעת בחמר, בבצק, בצבעי ידיים. הם לא רוצים להתלכלך, לא אוהבים חול, לא אוהבים דשא. יש להם בעיה עם בדים מסוימים על הגוף, מה שכשלעצמו הופך אותם לנוקשים. הם גם לא סובלים נשיקות, ואם לא הצליחו להתחמק מנשיקה - ישפשפו את הלחי".

"ההתנהגות הזו אינה בהכרח עדות לבעיה רגשית, כמו שמרבים לחשוב בטעות. לא יועיל לשלוח ילדים כאלה לטיפול פסיכולוגי או לטיפול משפחתי. צריך להיות מודעים לקושי האובייקטיבי שלהם, לטפל בו ולהדריך את ההורים והסביבה כיצד להתייחס אליו. מקור הקושי הוא סנסורי ואינו עדות להורות לקויה או לבעיות ביחסי הורה-ילד. עם זאת, הבנה לא נכונה של הקושי והיעדר טיפול בו עלולים להוביל לבעיות כאלה".

זירת קרב במטבח

כל פעולה מוטורית של הגוף היא תלויית שיווי משקל. בלעדיה לא נוכל לבצע את כלל הפעולות התנועתיות. אלא שאצל חלק מהילדים המערכת הזו נמצאת במצב של עוררות יתר. "ילדים שהמערכת הווסטיבולרית שלהם רגישה חוששים להתנתק מהקרקע", מסבירה חגי. "הם נמנעים מלטפס על מתקנים, לא רוצים להתנדנד, פוחדים שיפילו אותם או שיזיזו אותם".

הפרעה במערכת הווסטיבולרית יכולה להתבטא גם בתת רגישות של מערכת שיווי המשקל. "ילדים כאלה יאהבו מאוד להתנדנד חזק", אומרת חגי. "הם אוהבים מגלשות, חייבים לטפס גבוה, ולא יודעים שובע. במשפחות שבהן יש בת שזקוקה לגירויים חזקים כל כך, זה מתפרש כחריג".

חלק מהילדים לוקים גם ברגישות יתר לטעמים. במקרים כאלה הילד מפתח אלרגיה לחלק מהמזונות או חוסר סבילות אליהם. הילד מקיא, מפתח חרדות סביב האוכל והופך לבררני. סביב האוכל מתפתחים מאבקים בלתי פוסקים.

"הם נגעלים מריחות ויכולים להקיא רק מהריח של האוכל שמתבשל במטבח" , מסבירה חגי, "הם לא אוהבים מזון במרקם דייסתי, ולא יכולים לסבול שמזון מסוג אחד נוגע במזון מסוג שני. צריך לשים להם לחוד את הצ'יפס והשניצל, ואם הצ'יפס נגע בשניצל ההורים נאלצים להכין את המנה מחדש.

"זו תופעה שעלולה לגרום לבעיות בקשר בין ההורה לילד. חלק מההורים עלולים לפרש התנהגות זו כדחייה שלהם או כעדות לתפקוד לא תקין שלהם, והדבר ישפיע על מערכת היחסים עם הילד. כשילד גדל בסביבה שבה מתנהלים ויכוחים בלתי פוסקים ומתחים, הוא עלול ללמוד להפנים דפוס זה של יחסים וליישם אותו גם עם דמויות אחרות בסביבה שלו. כך הוא הופך להיות וכחן ונוקשה. ואכן, ילדים עם רגישות יתר לעיתים קרובות מאוד וכחנים ודעתנים, שלא בטובתם, פשוט משום שזה דפוס היחסים הבסיסי שאותו הם חוו".

המסר קובע

חרף ההבנה ההולכת ומתפתחת של הפרעת הוויסות התחושתי, הנושא עדיין אינו מוכר דיו לרבים מהרופאים, המטפלים, הגננות והמורים. "התחום נופל בין הכיסאות", אומרת חגי. "הוא אינו שייך בצורה ברורה לתחום רפואת הילדים, והרופאים לא תמיד מודעים לו. הם לא תמיד יודעים לאתר את הבעיה ולהפנות את הילד לטיפול מתאים. לעיתים הם יאשימו את האם בדאגנות יתר".

הדרך לטיפול עוברת תחילה אצל רופא הילדים, השולל בעיה רפואית. מכאן מופנים הילדים למכון להתפתחות הילד, שם מבוצעת תצפית על הילד והאינטראקציה שלו עם הוריו ועם אלמנטים שונים בחדר. ההורים ממלאים שאלונים שונים, חלקם ממוחשבים. האבחנה עשויה להתבצע תוך זמן קצר.

את הטיפול מבצעות מרפאות בעיסוק, המתמקדות בקושי בוויסות. הילד נחשף בהדרגה למגע, באופן שמאפשר לו אינטראקציה עם מספר הולך וגדל של חומרים, עד שהוא מסתגל אליהם. במקרים של רגישות וסטיבולרית נעזרות המטפלות במכשירים ומתקנים המפחיתים את הרגישות המאיימת על הילד. במקרים של תת רגישות מנסה הצוות לגרום לילד לחוש חוויות עדינות, כך שירגיש לא רק את הקיצוניות שבהם.

אבל זה לא מספיק: התייחסות נכונה של הסביבה לילד כזה חשובה לא פחות. ההורים, הגננת, המורים והאנשים המשמעותיים האחרים בחייו חייבים להיוודע לקשיים, לפרש אותם נכון ולהימנע מהדבקת תוויות שגויות, שילוו את הילד כל החיים.

חשוב גם שהסביבה תדע להציב לילד דרישות מתאימות. למשל, להפחית את הרגישות בהדרגה כדי להקל את ההסתגלות של הילד לסביבה ולמצבים חברתיים שונים. הדבר צריך להיעשות ממקום של אמפתיה, קבלה של הקושי ולא האשמה וויכוחים. לכן נדרשת לעיתים התערבות של איש מקצוע מתחום בריאות הנפש.

"הילדים האלה לא סובלים בהכרח מבעיות רגשיות ובוודאי שהם לא מופרעים", מסכמת חגי. "התמודדות נכונה עם הקשיים בצורה אמפתית, לצד הצבת גבולות ודרישות, דורשת לפעמים סיוע של פסיכולוג התפתחותי או עובד סוציאלי, המתמחים בסוג כזה של בעיות בגיל הרך. לא פשוט להיות הורה לילד כזה, והתמודדות נכונה עם קשייו היא בעלת השלכות מרחיקות לכת על כל התחום המשפחתי".

בואו לדבר על זה בפורום "הורים לילדים עם קשיים"