איפה הצימר?
הדס בשן עלתה צפונה עם צוות "כוכב נולד", התחמקה מקטיושות, נרגעה מנוכחותה של יונית לוי, התעודדה מרוח הלחימה של חברי "השיר שלנו" וחזרה לתל אביב כדי להירגע עם רעש העיר. לפחות עד שהטילים יגיעו גם לכאן (טפו?)
זה התחיל כראיון סטנדרטי עם צדי צרפתי בתל אביב, ביום שישי בצהריים, במטרה לדלות מכבוד השופט את קסם העונה הנוכחית של "כוכב נולד" (נוכח האירועים, הראיון המלא יובא כאן באחד השבועות הקרובים). כבר כמה חודשים ש"כוכב נולד" ממוקמת אל על בתוך סדר העדיפויות האישי שלי, והיום שנייה לה רק השאלה המציקה האם לדבר הזה שקורה כמה קילומטרים צפונה מכאן כבר קוראים באופן רשמי "מלחמה". נדמה שצדי יודע, אבל אני מפחדת לשאול. מספיק שאתמול חלחל הדיכאון לקיומנו האסקפיסטי - יום ארור שבסופו שמונה הרוגים ולהבדיל, תוכנית ללא הדחות. היום, אני מבטיחה לעצמי, אחזור למנהג התל אביבי העממי והמסורתי- הדחקה. הידיעה על כך שכוכבי "השיר שלנו" עושים את היום הזה במקלטי הצפון למשל, מעוררת בלבול. האם זהו בשר התותחים החדש?
רבים על מירילא. צוות "כוכב נולד" (צילום אורי אליהו)
אבל השאלה הבאמת מטרידה היא כיצד ייתכן כי שעתיים אחרי הפגישה עם צרפתי אני מוצאת את עצמי ברכב ממוגן בדרך לקריית שמונה, מסמסת לאמי לשלוח לי תחתונים וגופיות. ההחלטה לנסוע, אני נזכרת, היתה די אינסטינקטיבית. באמצע הראיון, צדי מקבל טלפון מההפקה, שאמר לו כי הערב תשודר תוכנית מיוחדת מהצפון. צביקה הדר ויואב צפיר נמצאים שם מהבוקר, גל אוחובסקי, מרגלית צנעני וצדי יצטרפו אליו, וצביקה פיק, ככל הנראה, יישאר בעורף. אני אומרת לצדי כי אם לא אכפת לו, גם אני רוצה להצטרף. צרפתי לא מופתע מהשינוי בתוכניות. מתברר שמהבוקר הוא מצפה לטלפון הזה. "חשבתי כל הזמן להתקשר לטמירה ולהציע לה לעשות תוכנית מקריית שמונה. מי שנמצא בתעשייה יודע שבמצבים כאלה מוצאים פתרון. אתה לא רוצה לצאת פוץ, זאת תוכנית של העם, העם בעצמו שותף לה ואנחנו שותפים למה שקורה לעם. מי שנמצא בפריים טיים מתגייס".
והנה אנחנו כאן, ואן שעושה דרכו על כביש שומם צפונה. בעוד חצי שעה נגיע לקריית שמונה, ובכל רגע הכביש נראה ריק יותר והדריכות עולה. בנקודות האיסוף בתל אביב הרוחות דווקא היו מרוממות. צנעני אומנם נכנסה לאוטו בסערה קלה, דרשה כי התיק יישאר לידה "כי אם אני מתה, הדברים שלי נשארים איתי", אבל סיפרה שבנה אסף הבטיח לה שהכל יהיה בסדר. יש לו הרגשה כזו. אוחובסקי עולה עם צינתו האדישה הרגילה, ומבקש לעצור לקנות כיבוד לפני היציאה לאיילון, "כי אם כבר טיול שנתי אז עד הסוף". ואילו צדי ממלמל משהו על זה ש"אולי צביקה פיק עשה בשכל", אבל נראה יחסית רגוע. אחרי הכל, זו בסך הכל עוד אחת ממלחמות ישראל, שבה הוא יבדר את עמישראל. הוא רגיל.
"אנחנו מדורת השבט", אומרת מרגול. "מי אם לא אנחנו נעשה את זה הפעם. אסור לבטל תוכניות. חשוב שגם בימים כאלה יראו על המסך פנים סימפטיות, קצת חיינדלעך, משהו נעים ולא מפחיד".
אנחנו יוצאים מתל אביב, וברכב מתפשט מה שהוא כנראה ההווי הרגיל של צוות השופטים. שיחות על התוכנית, על המתמודדים, על מצב הרוח. תל אביב נמצאת כאן בפנים, מגינה עליי מכל קטיושה, ואני מתחילה להבין מה אני עושה כאן, כיצד אני מסכנת את עצמי מרצוני בלי לעפעף.
עד עכשיו, תחושת חוסר האונים שנתנה לי המלחמה הזו היא פשוט בלתי נסבלת. אבל אם אתחמם קצת לצידה של מדורת השבט, אעקוב אחריהם בשידור ואצא איתם לפרסומות, אולי אצליח למצוא במצב הזה קצת חן. יהיה לי נעים יותר מאשר להיצמד למבזקי חדשות, בכל מקרה. או אם להגדיר זאת בצורה המדויקת ביותר: כשמרגול לידי, איך יקרה לי משהו רע? "אני אף פעם לא פוחדת", מאששת מרגול את תחושותיי. "בגילי כבר יודעים שמה שיקרה יקרה. יש לי תחושות טובות ואני פועלת מהלב, ישר אמרתי שאני אבוא לצפון בלי להתלבט בכלל. מישהו שוויצרי אולי לא היה מקבל את ההחלטה הזו, אבל כאן אנחנו חיים וזו המציאות".
אתמול היה יום מגעיל, הא?
"כן, יום גרוע וקשה. שמונה בנים, לא ייאמן. זה הוציא אותי לגמרי מריכוז, לא התחשק לי לשיר, לא רציתי לעשות כלום. אני בן אדם שמחובר לחדשות כל הזמן, קשורה בעבותות למה שקורה ומאוד מושפעת".
אוחובסקי דווקא לא מחובר באינפוזיה למהדורות, ריכוזו שובש על ידי אירועים משפחתיים שפקדו אותו השבוע, אבל גם הוא לא מופתע למצוא את עצמו כאן. "ידעתי שבטח יעשו היום משהו מיוחד. יש כאן הרבה ענייני רייטינג וכסף, לא לשכוח, אי אפשר לזרוק תוכנית שלמה לפח. ומי אני שאפריע להפקה לעשות את העבודה שלה?".
הכל טוב ויפה עד שכמה שעות מאוחר יותר, הנהג מודיע לנו כי כרגע עברנו ליד קטיושה שהתפוצצה לא מכבר, אותה אפשר לזהות לפי העשן המיתמר מצד הכביש. "עזבו אותי, לא רוצה לדעת", מודיע צרפתי. "אל תספרו לי על הדברים האלה".
אבל צנעני כבר מתייחסת לשיממון הדרך. "לא ייאמן, אנחנו לגמרי לבדנו על הכביש. הכל נטוש".
אוחובסקי: "נו, טוב, לפחות אין פקקים".
צנעני (לנהג): "סע מהר, זה לא טוב לעצור. גם ככה אנחנו על הכוונת של החיזבאללה, אם ניסע לאט הם יתפסו אותנו".
נכנסים לקריית שמונה, או אולי לסט צילום של עיר מקרטון. לא ברור. אין מכוניות ליד הבתים, אין אנשים ברחובות, אפילו חתול לא עובר. "הוי, הנה, אני רואה בן אדם!", מאבחן אוחובסקי. "הוא כנראה בדרך לבית כנסת".
צרפתי: "הלב נשבר. הלב נשבר. הלב נשבר".
צנעני (בטלפון לבנה): "אסף, אתה לא מאמין. אנחנו בקריית שמונה, וזו עיר רפאים. הכל נטוש פה, אין נפש חיה. נהג, אולי תיקח אותנו ישר ליד שרה? הכי טוב".
עוצרים ליד האולפן, ממנו משודרות מהדורות החדשות של ערוץ 2. מכאן אפילו שידרו חלקים מתוכנית האודישן של "כוכב נולד" בקרייה לפני כמה חודשים, במצב רוח הרבה פחות בהול. אנחנו יוצאים מהוואן. אוויר נעים ושקיעה צפונית מקבלים את פנינו, כמו גם ניידות שידור שהגיעו לסקר את עליית פצצות הרייטינג לצפון. אני רואה כמה פרצופים מוכרים, עיתונאים שבדרך כלל נהוג לפגוש במסיבות ובבכורות, וכאן הם במוד של כתבי שטח עסוקים. אני מהרהרת בעובדה שבעידן פוסט מודרני, גם אנחנו, כתבי הבידור, הפכנו לסוג של כריסטיאן אמנפור מה-CNN.
הרגעים הראשונים של ההסתגלות לאוויר הצפוני מופרעים על ידי קולות של פיצוצים. למרבה המזל תמיד נמצא מישהו ליד שאומר שאין מה לדאוג, "זה בסך הכל יציאות שלנו". "אם תיפול עלייך קטיושה מהאויב, את תדעי", אומר לי איש כוחות הביטחון, ומשום מה זה לא לגמרי מרגיע אותי.
ואז, וזה משהו שרציתי להגיד כל החיים, שמעתי בום גדול. צביקה הדר עומד מאחורי צדי צרפתי ועושה לו "בה". צדי קופץ קלות. אם זה לא היה הדר זה כנראה לא היה מצחיק, אבל עם האנרגיות שלו הערב, קשה לו לטעות במעשיו. אם טרם מונה הנחמן שי של המלחמה הזו, הרשו לי להציע את הדר לתפקיד. משהו בסיטואציה הזו מוציא ממנו את כל ההומור, החוש האבהי והסאחיות שאנשים זקוקים לה בימים כאלה. "כשראיתי את השידור אתמול הייתי ממש גאה בצביקה", אומר צדי. "זה היה צביקה שלא הכרתי".
אני מוצאת את במאי הערב, יואב צפיר, ומאתרת את החיוך המוכר שלו. האם אווירת ההתגייסות עושה גם לו נעים, או שמא זה פשוט אותו חיוך הנטוע תמידית? לא ברור, אבל הוא גם לא מתלונן. "זה מוזר", הוא אומר לי. "הלחץ של שידור חי מתערבב כאן עם לחץ אמיתי של מלחמה. אנחנו צריכים להבין מה קורה, לנסות להמציא תוכנית, וכמה מטרים מכאן נפלה קטיושה לפני כמה שעות".
מה מתוכנן?
"משהו בקטנה, בצנעה. הכי חשוב זה להעביר את המסר שאנחנו לא בבועה של תל אביב, שהמלחמה הזו היא של כולם".
הפכתם להיות סמן ממלכתיות, המרגיעים הלאומיים.
"המרגיע הלאומי זה צביקה הדר. כולנו תחת חסותו. בתוכנית של אתמול היה קצת עצוב, עידן שמי דאג לחברים שלו בקריית אתא, אבל דווקא קיומה של התוכנית עזר להפיג את המתח. בכל מקרה, בשבוע הבא נחזור לשגרה. יש לנו עוד גמר, לא לשכוח, ונשארנו עם עשרה מתמודדים שכולם פצצות. סליחה, קטיושות".
אתה מפחד?
"לא, פשוט היה לי יום ארוך וקשה. אני מרגיש כמו באינתיפאדה הראשונה, כשהייתי בלהקה צבאית, ולמרות שהיינו ג'ובניקים, עשינו מה שיכולנו ושימחנו את החיילים. זה המעט שאנחנו יכולים לעשות. אגב אם את שומעת שריקה, רדי כאן במדרגות. זה היה התדרוך שלך".
מתארגנים לשידור בתנאי שטח. מרגול מחליפה בגדים באופן סופי, צדי וגל מקבלים סשן איפור בעודם יושבים על שרפרפי בר, ואני מרגישה רגועה יותר לאחר חיכוך קל בז'קט של יונית לוי. אם הקרבה למרגלית צנעני לא תגן עליי מהרעים, אז יונית לוי בטוח כן. עכשיו ברצינות, משהו יכול לקרות לך כשאתה ליד דמויות כל כך עתירות אחוזי צפייה? ורק כדי לאשש את טענתי, ואן נוסף עוצר בחנייה ומשם יוצאים כוכבי "השיר שלנו", רן דנקר, רונה-לי, רן בכור, אניה בוקשטיין, ואלי אלטוניו. הם יפים כמו ברצף הפתיחה של התוכנית שלהם, ומספרים לכולם בהתלהבות על היום שעברו, ואיך עשו לכולם שמייח במקלטים. עצוב לומר, אבל מבעד לעיני הנעורים מלחמות תמיד יהיו פחות מזוויעות, לפחות כשאתה בצוות הווי ובידור. אני מרגישה מוזר ומוצאת את צדי צרפתי שיסביר לי את זה. "זאת אווירה של מלחמה", הוא אומר. "ככה זה היה בכל מלחמה. אני עכשיו נזכר. תמיד יושבים, יש מין פחד באוויר אבל כולם נורא שקטים ומנומסים זה לזה. כאילו אנחנו מחכים למשהו, אבל לא יודעים למה".
עצוב.
"נכון. אבל לפחות אנחנו כאן. אם הייתי בבית בטח הייתי אוכל את עצמי".
"תגידי, את לא מפחדת?", שואל אותי פתאום צביקה הדר.
בדיוק רציתי לשאול אותך את אותו הדבר.
"אני? מה פתאום. אני פה בצימר. תראי, זה הנופים הכי יפים, רק יש רעש של בייס דראמים מדי פעם".
"כוכב נולד" בצפון מתחילה. האולפן המתוקתק בדרך כלל הפך הפעם לשולחן המוצב על הדשא, מאחוריו יושבים השופטים והדר. הם לוקחים חלק בתוכנית ארוכה מהרגיל, אבל היא זורמת בנינוחות עם לקט של הדואטים שכבר שודרו, הערות על טיב המתמודדים, ביקור של רן דנקר והג'מעה עם גיטרה, ובין לבין מקשיבים לשירתם של שוטרת וכבאי מהצפון, ולהבטחות של הדר על איזה מקלט יקבל מה ומתי, ובמתנת מי. "אני מרגיש כמו שירותרום", צוחק הדר בזמן הפסקת הפרסומות, ואז משנה את ההגדרה. "לא, בעצם כמו 'להיט בראש'. 'ועכשיו נראה את הקליפ הבא'".
אבל כיף לו. מאוד. "אני רוצה לעשות ככה כל שידור", הוא מודיע ליואב צפיר באוזנייה. "הכי כיף לשבת כמו קריין חדשות. רגוע, נעים, בלי ילדות למטה שצועקות לך לתוך האוזן. רק אתם זוכרים לרשום את כל הדברים האלה שאני מבטיח לכל המתנ"סים והמקלטים, כן? הבטחות צריך לקיים, יואב".
הפרסומות עוד לא הסתיימו, והשופטים מוכיחים שחזרו לפרופורציות האמיתיות של החיים. הם נמצאים בוויכוח עמוק על איכויתיו של רפאל מירילא. צנעני מתלוננת קשות על כך שהיא שומעת לדבריה "דברי איוולת" מגל היושב לצידה. הם משעשעים ביותר ומוכנים להילחם על התחרות הזו בשיניים. בעוד צביקה מנסה להשליט סדר בכיתה הסוררת שלצידו, אני תוהה מה אם בכל זאת תהיה עכשיו שריקונת? "אני כבר רואה איך צדי מגיב אם קורה משהו", אומרת מרגלית לסובביה, כמו קוראת את מחשבותיי. "הוא יגיד, 'אוי למה באתי, אוי למה באתי'. אני אנסה להרגיע אותו והוא יצעק עליי, 'תשתקי את הפה שלך!'".
השידור מסתיים בהצלחה וקהל מקריית שמונה, שכבר התאסף ליד המצלמות, נוהר לבקש חתימות ותמונות. החלוקה כאן די ברורה. צדי וגל פחות מבוקשים כרגע, והם ממהרים להוריד איפור, בעוד מרגול שרה למצלמת וידאו מזל טוב לבר המצווה, וצביקה הדר חותם, מנשק, ואפילו מתאחד עם חבר מהצבא שגר כאן בקרייה ומעדכן אותו בחיים על הקו. רגע אחרון להסניף את השקט המלחיץ הזה, לפני שאנחנו נכנסים לוואן, בחזרה אל הרעש המרגיע של תל אביב. מחר חבריי כבר יבשרו לי כי לדעתם השידור היה ארוך מדי, חלק יתלוננו שמה פתאום עוד לקט, אחרים יפלבלו בעיניהם נוכח הממלכתיות המאולצת שלובש ערוץ 2, אבל כרגע, בדרך חזרה, אני לא חושבת על כל אלה ורחוקה מלהשחיז הערות ציניות או ביקורת טלוויזיה מבריקה. אני מעדיפה לנסח לעצמי את הסיבה האמיתית כנראה, שבגללה נסעתי צפונה: רציתי להרגיש את המציאות. זו מדינה קטנה, קטנטונת, אף אחד לא באמת מחוסן. זה מכניס פרופורציות לחיים, אני מניחה, ומזכיר שאסור לוותר על צלם אנוש ושכעת, יותר מתמיד, יש לזכור את מה שבאמת חשוב בחיים. חייבים, פשוט חייבים, להצביע לזהבית פסי.
