דוגמניה במצור
ריבי טל, חיפאית גאה, מצאה את עצמה השבוע מושבתת ועברה לגור בממ"ד. שם היא גילתה, תוך כדי שהעולם שבחוץ הולך ומיטשטש, שמסתגלים ממש מהר גם למצב
9:15 בבוקר. הגוף שלי בדיוק ממחזר את החלום הקבוע שלי, שבו אני חוזרת לבית-ספר והמורה מודדת לי את היקף המותניים, רגעים אחרונים של תזוזת-עיניים-מהירה לפני יום צילומים ארוך. לפתע משהו מפר את השינה המתוקה, קולות גרירה מהקומה מעליי. מי לעזאזל גורר דברים בתשע בבוקר?! החצי הפולני שלי מתרעם בשקט בעוד החצי המרוקאי שלי... טוב, החצי המרוקאי
שלי מעולם לא היה סבלני לקולות של שכנים בחדר מלמעלה. הוא ממש התחרפן, כי עכשיו הוא גם התחיל להשמיע צפירות עולות ויורדות. הה הה!! זה באמת חלום מוזר..! מה זה??!! אימא'לה!!!!!!
היא ענתה. 'מממ.. נעליים' חשבתי. אני דווקא אוהבת נעליים. אפשר לנעול אותן, לרקוע בהן פעמיים ולהגיד "קחו אותי לממ"ד, תשכיבו אותי לישון ותעירו אותי כשהמלחמה תגמר".
ריבי טל (צילום: אלון יעוז)
א ז ע ק ה !!!!!!
מה לעזא... אני קופצת מהמיטה, תופסת ביד אחת את הנייד ורצה לממ"ד. ממקום מבטחי אני מתקשרת בידיים רועדות לכל העולם, חוץ מנסראללה שבטח עסוק עכשיו, אבל אף אחד לא עונה. בהתחשב בעובדה שמערכת יירוט ביתית טרם הספיקותי לרכוש, מצבי רחוק מלזהור. אחר כך אני מתיישבת באמצע החדר, במפגש אלכסונים בין קרטונים מלאים בבגדי חורף ושקי האוכל של בנג'י, מקשיבה לבומים ובוהה נכוחה. ככה התחיל היום שלי.
התקשרתי להודיע שהיום אני לא מגיעה לעבודה. הפעם לא נאלצתי לגייס את המחזור החודשי שלי את את גיל הבלות או את זכרה של סבתי המנוחה והצדקת. זה היה יותר כמו:" טוב, אני מדברת מהממ"ד, ונפל לי טיל ליד הבית. אז,אה.. נתראה בחגים".
השלב הבא היה התמודדות עם טלפונים של תל אביבים מודאגים שכרגיל בטוחים שהפתרון לכל דבר הוא לעבור לתל אביב. כמו שעון עומד שצודק פעמיים ביממה, הפעם זה הצליח להם. אם תמיד טענו שאין מה לעשות בחיפה, היום העיר שוממה מאדם שזה אי אפשר לתאר, ואני לא אתפלא אם כולם הצטרפו לתנועה להצדקת הסטיגמה.
אז מה עכשיו, לצאת מהממ"ד? להישאר? לצאת רק לפיפי? אני פותחת את הדלת ומציצה בחשדנות החוצה, אני מנצלת את ההפוגה כדי לתפוס את בנג'י, שבזמן ההפצצות ישן שינה עמוקה (כבר כשקניתי אותו – זה היה כלב או מערכת יירוט ביתית – הבטיחו לי שהערנות של הכלבים האלה זה משהו טוב-טוב). האזעקה השנייה שפורצת תוך כמה שניות פותרת לי את ההתלבטות. את הכלב אני דוחפת לממד בבעיטה קטנה בתחת וסוגרת את הדלת והוא מוחה על היחס שלי באנחה מתפנקת. "אתה צודק מתוק שלי", אני עונה לו, "אבל זה מה יש. כן, אני שומעת אותך, אתה במקור אריסטוקרט אוסטרי והסכסוך במזרח התיכון ממש לא מזיז לך את קצה הביצה. אבל אתה יודע מה?.." בום!!!---בום!!!---בום!!!
איי רסט מיי קייס.
בנג'י לא התווכח. מי שעוד ניסה היתה הפקידה מהסוכנות שלי שהתקשרה מהעולם הנורמלי, שנראה עכשיו רחוק כמו גרסת קומיקס של סרט משנות ה-30. מוזר, כי עד היום בבוקר חלקתי איתה את אותו עולם בדיוק. היא ניסתה לספר לי על אודישן דחוף שיש מחר, ובדרך ביקשה ממני, אם אפשר, להנמיך קצת את הרדיו. העובדה שאני בעיצומה של של מתקפת טילים על הראש שלי כנראה הסוותה את האירוניה בקול שלי, כשהתנצלתי על שהדיווחים מהרדיו מפריעים למהלך השיחה. "למה האודישן, אגב?" רחרחתי בעדינות. "נעליים",
ריבי טל
אם תהיתם בנוגע לקשר בין הטור הזה למלחמה, אתם לא לבד. את אותה תהייה העלו העיתונאים שהתקשרו אלי בנסיון לדלות איזה פרט צהוב אבל רלוונטי. אז לא נעים לי להגיד, אבל דוגמניות יושבות בממ"ד ממש כמו כולם. מה שכן, מהרגע שקמתי כל מה שהצלחתי להכניס לגוף זה שלוש כפות גרנולה וקצת מים, אז כנראה שמלחמה זה מרזה. למרות שחיפשתי לא מצאתי תמונות של עצמי בבגדי חאקי, אבל בזמן הממ"ד האיכותי שאני מבלה פה כבר יכולתי להפיק בוק צבאי קטן, ושם יכולתם לראות אותי עומדת ליד רקטה או פגז ועושה ככה עם השפתיים, זה הולך מאוד חזק עכשיו.
בינתיים אני מחזיקה מעמד. חוץ מזה שכל דבר נשמע לי כמו אזעקה, כולל הצלצול בדלת, הפסקת פרסומות בערוץ 2 והקול של החבר שלי כשהוא משכנע אותי להיכנס להתקלח. אפשר להגיד שהסתגלתי. מדהים כמה מהר מתרגלים למה שזה לא יהיה. או אם להיות פילוסופיים לרגע, כמה הדברים שקודם חשבת שכל כך חיוניים לחיים שלך הופכים לשוליים, כשמסתבר שהדבר היחיד שבאמת חיוני לחיים שלך אלה החיים שלך. את הזמן הפנוי שלי אני מנצלת לגרפומניית המרחב המוגן החדשה שפיתחתי, החלטתי שאם כבר אז כבר. אני פשוט לא יוצאת מכאן, הציוויליזציה תסתדר בלעדיי. כאן ריבי טל. ממ"ד.
ריבי טל. תעירו אותה כזה יגמר
מומלצים
