"תמיד אזכור מי עשה מה עשה באותו רגע"
ה-13 לחודש, יום חמישי. שני ילדיי הקטנים בני השש והשבע ואני נמצאים בבית, בכרמיאל. אחת הערים היפות בארץ, רוח גלילית שורה עליה. הכל התנהל כרגיל. לפחות עד לאותו הרגע. מאותם רגעים שאתה לא שוכח לעולם...
תמיד אזכור מי עשה מה עשה ולמה באותם רגעים. כמו ה-11 בספטמבר וכמו האזעקה הראשונה של מלחמת המפרץ, אז התגוררתי בתל-אביב. רק שאז הייתי לבד. ללא שני ילדים מפוחדים וחסרי ישע. ואז היא הגיעה. כאילו משום מקום, מסוייטת והזויה, צווחנית ומפחידה - האזעקה.
באותו הרגע, בזמן אמת, אין לי שום אלטרנטיבה אלא לפעול בקור רוח למען שני הקטנים. הכנסתי אותם מידית לחדר ה"מוגן" שבאותו הרגע ממש לא הרגיש שכזה... שמענו "בום" במג'ד אל-כרום, הכפר השכן. אחד הילדים החל לצרוח. כל-כך רציתי להשאר בעיר, להיות איתה לטוב ולרע, הרי לא אופייני לי לברוח... אבל אני לא לבד.
לבסוף.... יום למחרת הדרמנו עד לטבעון. שם מתגוררים הסבא והסבתא. פה, זכינו מההפקר. האזעקות של חיפה מצד ימין והאזעקות של עמק יזרעאל מצד שמאל. אבל אתם יודעים מה? מחר, מחרתיים, עוד שבוע או עוד שבועיים, אפילו עוד חודשיים, יזרח לו יום חדש. ואם יש מישהו שצופה מלמעלה, אנא ממך, שמור על הלוחמים היקרים שלנו בבינת ג'בל, מרון א-ראס ושאר המחוזות רוחשי הרוע אשר בחזית.
