אני לא הדבר הבא
אלי אלטוניו, התגלית העונתית של "השיר שלנו" ארגן את חבריו לסדרה לנסוע לצפון, לתמוך בתושבים, אבל לא מוכן לייחצן את זה. הוא מודע לתרומתה של הטלנובלה המוזיקלית לסקס אפיל שלו, אבל מפחד מחשיפת יתר. ובגלל שהוא גם יודע כמה זמן מחזיק מעמד הכוכב בעיתוני הבידור, הוא מבקש: "אל תכתבי שאני הדבר הבא. תכתבי שאני הזה"

"אם השחקן עסוק רק בחוץ ובשיט הזה של מה אומרים עליו, הוא מאבד קצת מהאיכויות שלו". אלי אלטוניו (צילום: אוהד רומנו)
ככל שיהיה קלישאתי מצידו להתכחש, האלטוניו הזה קורץ בדיוק מאותם החומרים שמסמנים "הבטחות" על שערי עיתונים. קורטוב ילדות מאתגרת ברמלה, שבבי אמביציה צמאה לכיבושים, קמצוץ של נפש רגישה שמתנחמת בחזות מאצ'ואיסטית, ובל נשכח, תפקיד מפתח שרמנטי בתעשיית הטלנובלות העבריות. כן, בואו נודה, סביר להניח שאלמלא היה מביט בכם מדי ערב דרך מסך הטלוויזיה ציון מימון, עובד הרס"ר שמוצב בבסיס הלהקה הצבאית ששמה "השיר שלנו", לא הייתם מטריחים את עצמכם להתעניין במנת היום.
האמת היא שאלטוניו התלבט לא מעט גם לפני שניגש לאודישן שהביא לו את התפקיד. "כשיש משהו שיש לי לגביו יותר מדי שאלות פנימיות, אני נמנע ממנו", הוא משחזר את הדרך למהפך. "אולי חששתי מזה. טכנית יש בז'אנר הזה של הטלנובלות קושי, כי אתה קצת עובד כמו בית חרושת, צריך לייצר המון סצינות ביום ולא תמיד יש תהליך של העמקה בדמות. האמת היא שגם חששתי מאובר חשיפה".
ברור. חשבת להחליף מקצוע?
"אני לא חושב שזה איזה צורך פסיכולוגי להיחשף, מה גם שהחשיפה שכרוכה בכל המקצוע הזה היא קצת פיקציה. אני דווקא חושב ששחקן צריך את המקום האינטימי והפרטי כדי להיות מחובר לבחירות שלו ולאישיות שלו, כי בסופו של דבר הוא מביא את הסובייקטיבי שלו אל תוך המסך, ואם הוא יהיה עסוק רק בחוץ ובשיט הזה של מה אומרים עליו, לדעתי הוא מאבד קצת מהאיכויות שלו. בגלל זה גם אחרי שהתקבלתי ל'השיר שלנו' לקח לי קצת זמן להחליט אם לקחת את התפקיד או לא".
אתה יודע שהתפקיד שלך יועד במקור לכבוד הכוכב הנולד, יהודה סעדו.
"רק כשהתחלתי לקרוא את התסריט הבנתי שזה יועד לו, אבל האמת היא שלא ממש התעסקתי בסיבות ללמה הוא לא לוהק בסופו של דבר, ואני גם לא מכיר אותו בתור שחקן".
ספר לנו על האווירה בסט.
"מאוד נעימה. את רוב השחקנים כבר יצא לי לפגוש במסגרות לפני כן, את יודעת, יש כאן ביצה קטנה. מדי פעם אנחנו נפגשים מחוץ לשעות העבודה, כי לרוב החבר'ה שם יש פרויקטים שלא קשורים בסדרה, כמו למשל עידו מוסרי ודנה עדיני שאנחנו הולכים להופעות שלהם".
התחלת לקרוא בקנאות את מדורי האוכל של ישראל אהרוני, הבוס שלך בסדרה?
"האמת היא שבחיים אני מאוד אוהב לבשל, אבל כשאני עושה את זה אני הופך את המטבח, אז ישראל מלמד אותי לבשל קצת יותר מסודר, לא לחתוך את האצבעות וכאלה. אני מכין הכל: פסטות, בולונז, דגים, ירקות מוקפצים".
הגבר המושלם.
"אזמין אותך פעם".

"היו תקופות שלא היה לי כסף לשלם ללימודים ועשו איתי דיל שמתי שיהיה לי אני אביא מה שיש לי". אלטוניו (צילום: אוהד רומנו)
כאלו הן התשובות של אלטוניו. עוד לפני שהן מתחילות, הן נגדעות ומותירות אותי מיוזעת בכיסאי מעומס תרגילי הדיבוב שאני מנסה עליו. הוא מצידו מייבש אותי עם "כן", "לא", "אולי" ו"אוקיי" ומעדיף למצוץ בשקט עוד סיגריית LM לייט. עם השעות החולפות אני מתחילה להאמין שכשהמרואיין שלי מתוודה על פחדיו מחשיפה, הוא באמת מאמין בקיומם. זה אולי נשמע אבסורדי מפיו של בחור שהרזומה המקצועי שלו אכלס עד היום חמישה פיצ'רים (ביניהם "בית"ר פרובאנס", "אבנים" ו"ריקי ריקי"), עוד שלושה בדרך ("מחילות", "תנועה מגונה", ו"בופור"), תפקידים בארבע דרמות טלוויזיוניות ("במבי קופצת למים", תפקיד ראשי ב"בכורה" ועוד) וחמש סדרות טלוויזיה (כולל "מעורב ירושלמי" וגיחה ב"פיק אפ"), אבל כפי שבוודאי תאשר מרב גרובר, עד שאתה לא שם (מה איפה? בטלנובלות), אתה לא קיים.
ספר לי קצת על המשפחה שלך.
"יש לי שני הורים, שני אחים, כלבה, חתול. אני מצרי משני הצדדים. סה טו".
המשחק, זה תורשתי?
"לא, בכלל לא. יש לי דוד מוזיקאי, אבל הוא לא התפרסם או משהו".
ומה ההורים עושים?
"בעיסוקיהם, מה שנקרא".
אוקיי. אמרת בטלפון שאתה גר עכשיו ברחובות. מה לך ולה?
"מוזיקה, עובד על חומר מקורי משלי. רוק, ראגאמאפין, קצת נגיעות של Fאנקי כזה. מנגן על תופים, גיטרה. רוב החבר'ה שלי מוזיקאים וגרים ברחובות וביבנה, אז עברתי לשם. עכשיו אני מחפש דירה בפלורנטין".
בהצלחה. מתי החלטת שאתה רוצה לשחק?
"האמת היא שהייתי משחק בלי לדעת שאני משחק. בתיכון למדתי תיאטרון. אני מנגן מגיל 12 בגיטרה. הייתי בלהקה העירונית של רמלה, 'רם-נוער', עם ציון ברוך ואסי ישראלוף, בקטע של לתפוס מה שיש בינתיים. גם עמוס תמם היה איתנו בחבר'ה. משחק ממש התחלתי ללמוד בבית הספר לאמנויות ברחובות, ובגיל 15 התחלתי ללמוד במכינה של בית הספר למשחק ניסן נתיב. נשארתי שם שלוש שנים, עד הגיוס, כל פעם למדתי את אותה השנה כי לא היה משהו יותר טוב לגיל שלי. היו תקופות שלא היה לי כסף לשלם ללימודים, ועשו איתי דיל שמתי שיהיה לי אני אביא מה שיש לי, וזה הסתדר יופי".
ילד קטן שנוסע מדי יום הלוך ושוב לעיר הגדולה כדי להגשים חלום. ההורים פרגנו?
"כן ולא, את יודעת. אמא שלי מאוד בעד, אבא שלי גם, למרות שזה לא נראה לו מקצוע מספיק יציב להתבסס ממנו, לבנות את עצמך עליו כלכלית. אבל הם מאוד האמינו בי כל הזמן".
ילדות מאושרת?
"ילדות מעניינת מאוד. אהבתי מאוד את רמלה. אולי בדימוי רמלה היא עיר קשה, אבל פעם, בשנות השבעים היא היתה עיר מועדונים, ומאיזשהן סיבות, עם השנים היא הפכה לנסיכה שהתמלאה באבק. רמלה גם נתנה לי את ההזדמנות לא לפחד מלכלוך, לא להיות סטרילי. בסך הכל הייתי ילד מאוד אופטימי ורגיש לעוולות ולקשיים של אחרים. מאוד אהבתי למשל להקשיב לזקנים".
את איכויות הפלורנס נייטינגייל המכוננות שלו רתם אלטוניו לאחרונה לטובת התארגנות וולונטרית של קבוצת סלבריטאים, שהעמיסה גיטרות ומצב רוח טוב והצפינה לנהריה, מטולה, קריית שמונה והסביבה כדי לשמח את תושבי הצפון היושבים במקלטים. "במקור זאת היתה יוזמה שלי ושל רונה לי, אבל כולם התגייסו. החיים פה נותנים לי לעשות אמנות ולשבת כאן בתל אביב בבית קפה או להיפגש עם במאי או ללכת לים, וזאת המדינה שלי והיא בראש סדר העדיפויות עכשיו. ברגע שאני אנכס את האהבה הזאת של הקהל רק לעצמי ולטובת פיתוח הקריירה שלי, אהיה בן אדם מאוד קטן. חשוב לי לחבר את הכוח הזה של האמנות כדי לתרום, ולא רק בעיתות מלחמה".
מפחיד לשיר כשהקטיושות רועמות למעלה?
"האמת היא שכבר שמעתי בומים כאלה בחיים שלי, אז הייתי קצת יותר מחוסן ויותר בעניין של לדאוג לחבר'ה. בסך הכל מאוד התרגשנו לפגוש את האנשים שם וכולנו היינו בראש טוב, כי נסענו לעשות טוב".
איזה תגובות קיבלתם מהתושבים?
"רוב התגובות היו טובות. מצד שני, היו אנשים במקלטים שבכלל לא רואים את 'השיר שלנו', אז הם לא ממש הכירו, אבל גם הם התרגשו מהמחווה. היתה איזושהי הרגשה של אי נוחות להיכנס אליהם למקלטים, כי זה הבית שלהם עכשיו, ודיירים של בניין שלם דחוסים עכשיו במקלט צפוף. אז זה היה מביך באיזשהו מקום, אבל ברגע שהם נתנו לנו את האוקיי בכניסה, זה כבר נתן לנו את האישור להמשיך".
זה הזמן לשתף אתכם במיני מהומה חיננית שהתרחשה מאחורי הקלעים של צילומי השער המיליטריסטי שלפניכם. בעוד מערכת העיתון חשבה שאלטוניו ייראה נהדר בעיתות אלה בתוך קיטבג, כשלגופו חולצת T לבנה עליה יתנוסס הכיתוב הפטריוטי "I LOVE ISRAEL", הלוחם עצמו ראה את ההצהרה האמנותית הזאת בעין אחרת. "לא הרגשתי בנוח עם זה כי לא באתי ליחצן את הנסיעה הזאת לצפון, בטח שלא בדיעבד ובטח לא על שער של עיתון. זה לא שאני לא פטריוט, אני כן, אבל לא רציתי לעשות על זה קטע בכתבה הזאת. הרי המומנט עבר, האקט נעשה, אין סיבה לקחת את זה לכיוונים ציניים".
מצחיק, כי הנשמות הטובות דיברו על הנסיעה לצפון בהקשר של פרסומת חינם לבוגרי טלנובלות.
"תמיד יהיו ציניקנים, אבל במקרה הזה הם מאוד טועים. כל הארגון של הנסיעה הזאת היה מהכיס הפרטי שלי, ורק אחרי שהשגנו ואן וקנינו צעצועים העניין דלף לתקשורת, ואז כבר הצטרפו גופים מסחריים. אבל זה בדיוק מחזק את זה שאני חושב שכאמן יש לך כוח לעשות דברים".
כן, כזהו הגיבור הכובש את יצרו. גם את השירות הצבאי שלו בחר בסופו של דבר לתרגם לטובת המדינה. "האמת היא שהייתי במבחנים לתיאטרון צה"ל וללהקות צבאיות כאלה, אבל בדיוק באותו הזמן היו במדינה שני אסונות מאוד גדולים: אסון השייטת ואסון המסוקים. אבא שלי הוא נכה צה"ל מתקופת כיבוש החרמון, כך שלא יכולתי לראות את עצמי לא קרבי. זה מאוד חזק אצלנו, עניין התרומה למדינה. שירתתי בשטחים שבעה חודשים ואחר כך שנה בלבנון עד לנסיגה, וידעתי שאם אני נשאר שם בחיים, אני מסיים את הצבא והולך ללמוד בניסן נתיב. וזהו, כמו שאת רואה אני בחיים".
במהלך חודש הלימודים הראשון שלו בניסן נתיב, במחזור בו למדו גם נטע גרטי ושרון פרנס, אלטוניו התבשר שהוא מוקפץ לתפקיד משנה בפיצ'ר הביכורים שלו, "בית"ר פרובאנס", שביים אורי ענבר.
לא מבאס לעבוד כל כך קשה בבית הספר למשחק, כשלהתקבל לטלנובלה זה כל כך קל?
"יש כאלה שלימודים דווקא לא משפרים אותם אלא להפך, פוגעים במשהו הבסיסי, הראשוני שלהם. ב'השיר שלנו' העבודה של כולם היא מאוד אורגנית, אף אחד לא מבייש את הרמה".
חודשיים לפני שנכנס לדמות עובד הרס"ר הרגיש בדרמה היומית של yes, אלטוניו קיבל על עצמו עוד תפקיד של לובש מדים בשירות צבא ההגנה לישראל (בסך הכל גילם ארבעה כאלה), בסרטו של יוסף סידר "בופור", המבוסס על ספרו של רון לשם "אם יש גן עדן". הסרט אמור לצאת לאקרנים בחודשים הקרובים. במרכז העלילה: סיפור המיתוס הגברי הצה"לי מודל שנות האלפיים, דרך עיניה של קבוצת לוחמים שאיישה את המוצב הצפוני ברגעיו האחרונים. בתפקידים הראשיים: אושרי כהן ואיתי תורג'מן. לצידם: אלטוניו, איתי טיראן ואוהד קנולר. "במילה אחת, אני משחק שם חבר", הוא מסכם עבורי את הדמות בשפה של מי שהיה בעצמו חייל מורעל. "הדמות שלי היא של רס"פ, מי שאחראי על כל הציוד של החיילים ומנהל את הלוגיסטיקה של המוצב. בנקודת הפתיחה של הסרט אני אמור להשתחרר, אבל לירז, מפקד המוצב (אותו מגלם כהן - ד"ה), מבקש ממני לעלות איתו פעם אחרונה ללבנון כי אני חבר מאוד טוב שלו. באיזשהו שלב אני נפצע וכל החלומות שלי מתפרקים".
יש לך חיבה מיוחדת למדים, או שזה מקרי שאתה מתלהק לתפקידי חיילים?
"זה קטע כזה, כי לפני כן עשיתי את 'מעורב ירושלמי' ושיחקתי שם את פבלו, חייל בודד ארגנטינאי. גם ב'מחילות' של אודי אלוני אני משחק חייל. טוב, אנחנו ארץ של מדים ושלושים אחוז מהסרטים לפחות הם עם חיילים".
איזה מין חייל היית אתה?
"חייל מאוד טוב, מאוד אחראי. יש אצלי מנגנון כזה שגורם לי להיות קר רוח לגמרי במצבים קיצוניים של פגיעות או פצועים. יצא לי המון לחבוש פצועים בלבנון. פשוט אין לי רתיעה מדם".
וזה לא גרם לך לשנות את העמדות שלך לגבי נחיצותו של צה"ל בלבנון ובכלל?
"שום דבר, מה פתאום. אני חושב שכחייל אתה חווה את הדברים כאדם פרטי וזה משפיע עליך, משהו בביטחון שלך מול החיים קצת מתערער, אתה רואה כמה הם נזילים, אבל במילוי הפונקציה הנקודתית שלך זה לא אמור לפגוע. אף פעם לא עלה לי בראש לעזוב בגלל זה את הצבא".
מסור, רגיש, נאמן וצנוע. אולי הגיע הזמן שהעולם יגלה את אלי?
"אני לא חושב שזה איזה מפץ גדול שצריך לחכות לו. את יודעת, אני חי את החיים שלי, משתדל לראות את הרדיוס שמולי בעיניים פקוחות, לראות איפה אני באמת מתחבר לחיים ברמה צנועה, לא מחפש לעשות מזה איזושהי כותרת או להתבשם מזה".
כדאי שתדע שהיו ויכוחים בין בנות המערכת מי תראיין אותך. אתה תפוח אדמה לוהט.
"הרבה תפוחי אדמה מפויחים התקררו במדורות, נשארו לחגוג עם הגחלים בבוקר שאחרי".
