מרים קרן ורץ לנבוח

אין ישראלי שלא יודע מי זה סטף ורטהיימר. וסביר להניח שמי שמכיר את סטף, גם אם לא על בסיס דרינק משותף כל שישי בצהריים, שמע על ידידו וורן באפט - האיש שעומד בראש "ברקשייר האתאווי", שרכשה לאחרונה ממשפחת ורטהיימר את השליטה ב"ישקר". מה שפחות ידוע הוא שאת ברקשייר האתאווי רכש באפט לפני כ-40 שנה באמצעות "באפט פרטנרשיפ". ומאיפה היה לשותפות ההיא כסף? ובכן, מאז שנת 1956 היא ניהלה קרן גידור (Hedge Fund). קרן די מדהימה, אגב, שב-13 שנות קיומה רשמה תשואה שנתית ממוצעת של 24 אחוז, בלי להפסיד אפילו שנה אחת (ונסגרה כי באפט החליט שנמאס לו).

אבל הכסף של באפט הוא לא העניין כאן, ואפילו לא סטף ורטהיימר, אלא קרנות הגידור - אחד התחומים הכי מרתקים בכלכלה העולמית. על קצה המזלג מדובר בגופים פיננסיים מאוד יצירתיים, חשאיים ומתוחכמים, שמנוהלים בידי מניאקים גמורים או סתם גאונים מטורללים. אנשים שכל מה שמעניין אותם זה למצוא את התכנון הפיננסי הבא בשביל להשיג את הדבר הכי חשוב בעולם: בוכטות של כסף. ואם אפשר לעשות את זה באמצעות כסף של מישהו אחר, אז בכלל מצוין.

עשירים ומופרעים

קצת קשה להסביר מה היא בדיוק קרן גידור, ויותר קל להבין מה היא לא. קחו למשל קרנות נאמנות, הכלי העיקרי של הציבור להשקיע בשוק ההון. בגדול, לקרן נאמנות יש מטרה אחת - להשיג תשואה יותר טובה מהמדד שבו היא משקיעה, כשקרן ממש טובה מנסה גם להשיג את המתחרות שלה. ברובן הגדול מתנהגות הקרנות בדיוק כמו השוק: אם המדד יורד הן יורדות איתו (רק מנסות לרדת כמה שפחות), אם הוא עולה הן עולות איתו, בניסיון לעלות כמה שיותר. יש עליהן פיקוח הדוק וניהול שמרני יחסית, מתוך מחשבה שבסופו של דבר הן מנהלות את הכסף של הציבור הפשוט.

אליעזר פישמן איש עסקים בבעלות שליש מידיעות אחרונות (צילום: שאול גולן)

קרנות גידור הן הילדות המופרעות של הכיתה. אין להן חוקים, אין הגבלות ואין מדדים. מדובר בקרנות ענק שמנהלות לפחות כמה מאות מיליוני דולרים, בדרך כלל של אנשים עשירים ושל גופים פיננסיים שהמטרה שלהם היא להשיג תשואה גבוהה על הכסף. שוק עולה, שוק יורד, פערים בין מניות בבורסות שונות, ספקולציות על שערי מטבעות, השתלטות על חברות, פירוק חברות, ניהול חברות - הכל, אבל ממש הכל, בא בחשבון.

כשמשקיעים בהכל, ובגדול, אפשר גם ליפול בענק. קחו לדוגמה את קיץ-סתיו 1998: נתניהו ועראפת חותמים על הסכמי וואי, קלינטון מתוודה על הפשלה עם מוניקה לווינסקי - וברוסיה, כמו ברוסיה, יש משבר כלכלי. מתברר שהמדינה הקרירה לא תצליח להחזיר חובות, ולכן היא מבצעת פיחות במטבע המקומי, הרובל. המשקיעים הזרים מתחילים לברוח (כמו שקרה לאחרונה בטורקיה, ועוד נגיע לשם) וחוזרים להשקיע במדינת האם הבטוחה, ארצות הברית של אמריקה.

הנפגע העיקרי מהמשבר המתפתח הוא גוף כלכלי ענקי בשם LTCM, שהוא - במקרה או לא - קרן גידור. ולא סתם, אלא קרן שהקים ב-1994 בנקאי השקעות מוביל, ושבמועצת המנהלים שלה ישבו אנשי אקדמיה וזוכי פרס נובל לכלכלה. הקרן גייסה כמה מיליארדי דולרים מהגופים הגדולים ביותר בשוק ההון האמריקאי וגם לוותה סכומי עתק כדי להגדיל את ההשקעות שלה; במשך כמה שנים היא השיגה תשואות פנומנליות, בעיקר ממסחר על פערי מחירים של אגרות חוב ממשליות (ארביטראז'), אבל בקיץ-סתיו 1998 מישהו שם לא קרא נכון את המפה.

המשבר ברוסיה הנחית על הקרן וואחד מכה: תוך ארבעה חודשים היא הפסידה קרוב לחמישה מיליארד דולר, כמעט כל מה שהיה לה. המצב היה כל כך גרוע, עד שהבנק המרכזי בארה"ב היה חייב להתערב ולסייע בפירוק הקרן, כדי שלא תגרור איתה את כל שוק ההון האמריקני.

זאת היתה אולי נקודת השפל של עולם קרנות הגידור, אבל באופן פרדוקסלי היא גם הביאה את הקרנות האלה לתודעת הציבור. יחד עם הקושי להשיג תשואות בשוק האמריקני מאז התפוצצות בועת ההייטק התחילו לפרוח קרנות הגידור יותר מאי פעם, והיום הן אחד הלהיטים הכי מבוקשים בשוקי ההון המתוחכמים בעולם. ואיך זה יכול לעזור לכם? פשוט מאוד: בהנחה שיש לכם קצת כסף פנוי, משהו כמו מיליון דולר, אתם יכולים לעלות למגרש של הגדולים.

לירות וסרטים

חוץ מהעניין הפעוט הזה של הון עצמי עם שישה אפסים, המחיר של המרדף אחרי התשואה מתבטא גם בדמי ניהול רצחניים. לשם השוואה, בשעה שקרן נאמנות תסתפק בדמי ניהול של 4-2 אחוזים מסך הנכסים, קרן גידור תיקח בסיס של שני אחוזים, אבל תגזור קופון נוסף של 20 אחוז מהתשואה שתעשה על הכסף שהשקעתם. מצד שני, אם קרן נאמנות טובה תסתפק בתשואה של 7-5 אחוזים לשנה לאורך זמן, הרי שקרן גידור עלובה תיתן משהו כמו 12-10 אחוז - וקרן טובה כבר תדבר איתכם על 20-15 אחוז תשואה שנתית. אבל יש גם תקופות פחות טובות, וכמובן שגם קרנות פחות טובות.

את מנהלי קרנות הגידור, את סגנון הניהול ואסטרטגיות ההשקעה שלהם אופף תמיד מסתורין. בגלל זה מייחסים להם לפעמים כוח עצום, כמעט מאגי. ולמרות שהקרנות מנהלות סכומים מטורפים הן מנוהלות באופן רזה מאוד, בלי קשקושים ויחסי ציבור קלאסיים: רוב המנהלים לא נחשפים, חלקם הגדול ממעט להתראיין, ודאי שלא לציטוט, והעובדה שהסיקור דל יחסית רק מעצימה את האגדות.

לא פעם מייחסים לקרנות הגידור עלייה או ירידה חדה בשערי מטבעות, סחורות, מתכות, ובעצם כמעט כל מה שנסחר. הגופים האלה כל כך דומיננטיים בשוק, וכל כך אין להם אלוהים בדרך להשגת התשואה - שלפעמים המשמעות היא למוטט איזה כלכלה או שתיים בתהליך. לדוגמה, אם ניזכר לרגע בעליית המחירים של הזהב בשנה האחרונה, לא בטוח שנמצא לזה הסבר מספק. הרי בינינו, אף אחד לא באמת זקוק לזהב. אז נכון שיש סברה שהחשש מאינפלציה בארה"ב אחראי לעליות, אבל מנגד יגידו אחרים שבסך הכל מדובר בספקולציות של קרנות גידור שמנהלות מלחמת מוחות על תשואות.

קחו גם את הסיפור של אליעזר פישמן, איל ההון הישראלי שהפסיד לפי ההערכות כ-1.25 מיליארד שקל מספקולציית מט"ח על שער החליפין בין הלירה הטורקית לדולר הקנדי. פישמן, זה לא סוד, הוא תותח על בכל הקשור לספקולציות מט"ח. והנה בכל זאת הוא הפסיד, והרבה. ואם הוא הפסיד, מישהו בצד השני היה חייב להרוויח. מי? לא ידוע, אבל בשוקי ההון יש מי שטוען שמדובר בקרן גידור שהיה לה אינטרס שהלירה הטורקית תיפול.

על פניו זה אולי לא נשמע מעניין. אבל אם אני אספר לכם למשל שבמשבר הנוכחי בטורקיה, שהביא לנפילת המטבע המקומי, הבנק המרכזי החליט עד ממש לאחרונה שלא להתערב - זה כבר נשמע אחרת. הרי אם הבנק היה מתערב במסחר עד תחילת המשבר, כמו בפעמים קודמות, נפילת המטבע היתה יכולה להיבלם וההפסד של פישמן היה נמנע או לפחות קטן באופן משמעותי. האם איזה מנהל קרן גידור עלומה לחש משהו באוזנו של נגיד הבנק הטורקי, או סתם רמז משהו שאי אפשר לסרב לו? הכל ספקולציות ושמועות, אבל עם אחלה פוטנציאל לסרט.

וכמעט באותו עניין, לפני כחודשיים דיווח הוול סטריט ג'ורנל על סיכון חדש ודי מפתיע שלקחו כמה קרנות גידור אמריקניות: יחד עם משקיעים נוספים הן שמו לא פחות מארבעה מיליארד דולר על הפקות הוליוודיות. לפי השמועות, חלק גדול מהכסף ילך לסרטו החדש של עמוס גיתאי על הסכסוך הישראלי-פלסטיני בראי הדור השלישי של ילדי השואה. סתם נו, לא באמת.

בנקים וכלבים

לאחרונה נתקלנו גם כאן בזרועות הארוכות של קרנות הגידור. אם השם "סרברוס" לא אומר לכם כלום, כנראה שאתם לא בעניין של הארי פוטר או של בנק לאומי. ובכל זאת, קרן גידור שנושאת את השם המוזר הזה (שהוא שמו של הכלב התלת-ראשי ששומר על שערי השאול. וזה רציני לגמרי) הולכת להיות בעלת הבית בלאומי, יחד עם קרן "גבריאל". שתי הקרנות, אגב, מנוהלות בידי יהודים, והמוח שבחבורה, סטיב פיינברג מ"סרברוס", לא מתראיין, לא הצטלם מאז הקולג', ויש אומרים שהוא גם לא קיים. כשהוא צריך את התקשורת הוא שולח את אחד הפקידים הבכירים שלו, דן קווייל - שנשמע לכם מוכר כי פעם הוא היה סגן נשיא ארה"ב.

"סרברוס" נחשבת לקרן גידור נוקשה במיוחד. היא משתלטת על חברות, מייעלת אותן לרמה של בית חרושת במדינה מרכז אירופית, משביחה אותן ובסוף מוכרת ברווח. הכל, כאמור, כדי להביא למשקיעים את התשואה המיוחלת. במילים אחרות, אם יצטרכו לפטר 2,000 עובדים מבנק לאומי כדי לייעל אותו, זה בדיוק מה שיקרה.

ועוד לפני שאתם רצים לשים את הכסף שלכם על כלב תלת-ראשי או משהו, ולהצטרף לטרנד העולמי שכבר כולל 8,000 קרנות גידור שונות שמנהלות כטריליון דולר, אני רוצה לשתף אתכם בהרהור של ה"אקונומיסט" ממרץ האחרון. אחרי שהמגזין מהלל אנשים כמו סטיבן כהן, שחתך בשנה שעברה קופון של 500 מיליון דולר מקרן הגידור שלו, הוא תוהה על עתידה של התעשייה. בקצרה, האקונומיסט חושש שמה שעלול לקרות לתעשייה הפרועה הזאת הוא מה שקורה בדרך כלל ללהקות רוק אזוטריות, תוכניות טלוויזיה מהפכניות ושאר טאלנטים אלטרנטיביים: התמסדות.

בשנים האחרונות הגדילו הגופים המוסדיים, שהם המנהלים של חסכונות הפנסיה של הציבור, את ההשקעות שלהם בקרנות הגידור. המשמעות היא שקרנות הגידור כבר לא אחראיות רק למיליונים של עשירי תבל, אלא גם לדולרים של גברת סמית מדטרויט. כלומר הסיכונים מתמעטים, כי יש מי שמסתכל על מה שאתה עושה.

במקביל החליטו פתאום הרגולטורים, שהם פקידי הממשל שהמטרה שלהם היא להפריע לחברות לגנוב את הלקוחות, לחשוב על דרכים לאלף את הקרנות הסוררות. וכל העסק הזה קורה בשעה שהתעשייה הזאת כל כך מתקדמת, עד שיש מי שתוהה אם גופים כל כך גדולים, אולי גדולים מדי, עדיין יכולים לנצל הזדמנויות לרווחים מהירים בשוק ההון.

אני, מכל מקום, מאוד מקווה שכן. אני מקווה שהילדים הרעים של שוקי ההון ימשיכו לעשות ספקולציות, לחפש מרווחים בטוחים להשתלט, למזג ולייעל חברות, כי בסופו של דבר זה פחות או יותר כל היצירתיות שיש בעולם הפיננסי. אני גם מקווה שיום אחד יהיו לי מיליון דולר לשים בקרן כזאת. ובגלל שאין לי עיניים גדולות, אני מוכן להסתפק ב-15 אחוז תשואה. וממש לא אכפת לי, אגב, אם זה יהיה קשור לסרט של עמוס גיתאי.