כאן לא גרים בכיף

תרבות המקלטים (מרב יודילוביץ')

אחרי שלושה שבועות של שהייה במקלטים, אזעקות, הפגזות, פגיעות ישירות ואלפי מטרים רבועים של שטחים ירוקים שהפכו לאפר, העורף בצפון כבר לא מתאמץ להסתיר את העצבים החשופים. גם האמנים שפוקדים את המקלטים מתקשים לגרום לתושבי הצפון שנשארו, מברירה או בלית ברירה, לחייך.

"הימים האחרונים היו מאוד קשים", אומרת לאה צוקרמן, מנהלת הקהילה בקיבוץ חניתה, "במקום כריזות הרמקול שאנחנו רגילים בהן, הושמעו אזעקות של פיקוד העורף, מה שהכניס את כולם לבהלה. לא נעים פה. הקטיושות נפלו לנו ממש בחצר. הפחד הוא פחד וגם הגיבורים מפחדים. היישוב חי וקיים ואנחנו שמחים לרדת למקלט לספוג תרבות, אבל זה לא קל. אנחנו רוצים שזה ייגמר".

צוקרמן, שהיתה בשבועות האחרונים אשת הקשר של קיבוץ חולתה עם אמנות לעם בכל הנוגע לשיבוץ אמנים להופעות, נראית מותשת. הפנים מחזיקות חיוך של קבלת פנים, אבל העיניים טרודות ומסגירות עייפות גדולה. המפגש הראשון שלי עם צוקרמן היה בתום השבוע הראשון למלחמה, היא קיבלה את פניהם של שחקני תיאטרון הקאמרי שהגיעו מתל אביב להנעים את זמנם של תושבי הקיבוץ. השחקנים, שחשבו להתחיל את הרביו המאולתר בשירים לילדי הקיבוץ, נאלצו לשנות רפרטואר אחרי שהתברר כי מרבית הילדים פונו לקיבוצים במרכז. המבוגרים שנשארו, כך הסבירה לנו אז, לא ממהרים לרדת למקלטים גם בשעה שמערכת הכריזה מודיעה על הקטיושות שבדרך. "אנחנו במקלט בעיקר כשבאים אמנים", אמרה. גם במקומות אחרים בצפון הארץ, בעיקרם קיבוצים וישובים, נדמה היה בשבועיים הראשונים למלחמה שהמקלט משמש את תושביהם בעיקר כנקודת מפגש ואתנחתא תרבותית.

בסוף השבוע האחרון זה כבר נראה אחרת. כמעט בכל אחד מהקיבוצים והישובים בהם עצרה המלחינה נורית הירש להופעות, התפוסה היתה מדולדלת מאד ונוכחותם של לובשי מדים בשטח היתה גדולה. בבית ההארחה של קיבוץ חולתה שוכנו חיילי גבעתי בדרכם ללבנון. בקיבוץ עמיר שהתה באולם הספורט פלוגת מילואים של חיל הנדסה ואת מתחם בית ספר דנציגר בקריית שמונה הקיפו תותחנים.

תוק תוק מי שם

בדרך להופעה במקלט של קיבוץ עמיר, הירש עוצרת ברחבת בית העם לברך לשלום את המילואימניקים. הם מזהים אותה ומתחילים להתווכח ביניהם על סדר הופעת השירים בקלטות הילדים "פים פם פה" ו"דיג דיג דוג". הירש מתרשמת. אחד המילואימניקים ניגש אליה ואומר: "חבל שהילדים שלי לא פה. בשבילם 'דיג דיג דוג' זה, איך להגיד, זה לחם". הירש ממהרת להשיב: "תגיד תנ"ך, אתה רואה לפניך את היוצרת של התנ"ך של ימינו". הגברים המחוספסים, שעד לפני דקות ספורות היו עסוקים בחיפוש פלנלית לניקוי הנשק, מתקבצים סביבה. קצת קשה להאמין אבל בשעה 10:15, קצת אחרי הקפה של הבוקר, הם שרים ביחד איתה את "חיים מותק של ארנב", "תוק תוק מי שם" ו"אף אל אף" ומתווכחים ביניהם על המילים. "אתם מורעלים", אומרת הירש. הם צוחקים.

הירש ביקשה שישבצו אותה להופעות לילדים. "זה נראה לי חשוב. יש הרבה אמנים שמסתובבים מאז תחילת המלחמה בשטח, אבל לא כולם מדברים לילדים. צריך לשמח גם אותם", היא אומרת. ככל שעוברים ימי המלחמה נדמה שהשטח פחות ופחות ערוך לקליטת אמנים. גיטרה וזמר הם שילוב אידיאלי, גם הפעלות לילדים יתקבלו בברכה, אבל נדמה שכל מה שדורש היערכות כמו מערכת הגברה מסרבל את העניינים.

בקריית שמונה מודיעים להירש שזה בלתי אפשרי לארגן הגברה. "אנחנו עסוקים בחלוקת מזון ואין לנו אפשרות לספק פתרונות שכאלה. אם תרצו לקפוץ לבקר ולשוחח עם יושבי המקלטים אהלן וסהלן, אם לא ניאלץ לוותר על העניין", אומר נציג אגף התרבות בעירייה. "באנו לעזור, אנחנו לא רוצים להיות לנטל", אומר מנהלה האישי של הירש, מוישיק לינדן. הירש מצדה לא מוותרת. "נזרום עם הדברים", היא אומרת, "נגיע ונראה מה יהיה".

ברקע מהבהב מקלט הטלוויזיה, בחדשות קוברים את המתים ועוקבים בדאגה אחרי הפצועים. הירש מנמיכה את הווליום. "מלחמה זה כל כך מיותר", היא אומרת, "מספיק עם כל המוות הזה". בקיבוץ כפר הנשיא אנחנו פוגשים את בני ואביבה גולדברג. הבת האמצעית אמורה להתחתן בחודש הבא. הבחור בלבנון והמשפחה מנסה לשדר עסקים כרגיל. אביבה, התינוקת הראשונה שנולדה בכפר הנשיא, חיה בקיבוץ כל חייה. היא כועסת על התקשורת: "הם חוזרים ומדברים על הבורחים כאילו שמדובר בפחדנות. נראה אותם חיים כל השנים האלה במקלטים. כמה אפשר? מי שחי פה צריך מדי פעם מנוחה. זו לא בריחה, זו הישרדות".

אחרי ההופעה בקיבוץ הנשיא אחת האמהות ניגשת להירש. היא מודה לה על כמה רגעים של ניתוק מהפחד והלחץ. היא באה להופעה מהמטעים, שם פיקחה על קטיף פרי. "קוטפים פירות בשטחים פתוחים למרות הקטיושות?", שואלת אותה הירש והיא משיבה: "קוטפים ומתפללים". גם היא כועסת על התקשורת. "הם עסוקים בלדבר על המלחמה יום ולילה, אבל אנחנו, אלה שחיים אותה, רוצים להתנקות. אנחנו צריכים לראות דברים אחרים. למה לא משבצים יותר סרטים לילדים וגם בשבילנו? והכי אני לא מבינה למה דווקא עכשיו היו צריכים להפסיק לשדר את 'רוקדים עם כוכבים'?", היא שואלת. הילדים שלה מהנהנים בהסכמה. אחד הילדים מגיש להירש שקית של ליצ'י וזוכה לחיבוק גדול.

אורה מקיבוץ עמיר, שמקבלת את פנינו בכניסה למקלט, מבקשת מאחד הגברים ללכת לקרוא לחיילים שהוצבו בקיבוץ. לאט לאט הם נכנסים וממלאים את המקלט. אחריהם נכנסים עוד חברי קיבוץ, אחת מהן עם ספר השירים של הירש. הם רוצים לשיר למרות העייפות. "תסתכלי עליהם", אומרת אורה על ילדי הקיבוץ, "אלה החיילים של העורף".