העבר פועם בקרבי

הם נעלמו, האלים, ביום של הגאות המוזרה. כל הבוקר, מתחת לשמים חיוורים, גאו המים במפרץ, טיפסו לגובה שלא נודע כמוהו, והגלים הקטנים הזדחלו על פני החול הצחיח שזה שנים לא ידע לחות מלבד הגשם וליחכו את מרגלות החוֹליות. גֵיוָותה החלודה של ספינת משא, שעלתה על שרטון בקצה המפרץ לפני זמן רב מכפי שמישהו מאיתנו היה מסוגל לזכור, בוודאי סברה שהיא זוכה בהשקה מחודשת. אני לא אשחה שוב אחרי היום ההוא. ציפורי הים ייללו וצללו באוויר כחוששות למראה אגן המים העצום הזה התופח כאבעבועת כווייה, כחול כעופרת וזורח בבוהק ממאיר. הן נראו לבנות להפליא, הציפורים, ביום ההוא. הגלים הותירו אִמרת קצף צהוב ומלוכלך לאורך קו המים. שום מפרש לא פגם בקו האופק הגבוה. לא, אני לא אשחה, אני לא אשחה שוב לעולם.

מישהו פסע עכשיו על קברי. מישהו.

הבית עדיין נקרא בית-הארזים, כמו פעם. סבך סמור של עצי ארז, חומים-כהים ומדיפים צחנת זפת, גזעיהם סבוכים כבחלום בלהות, עדיין צומח בצד שמאל, מעבר למדשאה המרושלת שמול החלון המקומר הגדול, בחדר שהיה פעם חדר המגורים, אף שגברת ואוואסור, כבעלת בית מכובדת, מעדיפה לקרוא לו חדר האורחים. הדלת הקדמית, בצדו האחר של הבית, נפתחת אל ריבוע חצץ מוכתם בשמן, מאחורי שער ברזל שעדיין צבוע ירוק, אף שהחלודה דיקקה את סמוכותיו עד שנהפך למארג רוטט. אני נדהם להיווכח כמה מעט השתנה כאן במשך יותר מחמישים השנים שחלפו מאז ביקורי האחרון. אני נדהם ומאוכזב, והייתי אומר אפילו מזועזע, אף על פי שאיני מבין למה, כי איזו סיבה יש לי לחפוץ בשינוי, אני, שחזרתי לכאן כדי לחיות בין חורבות העבר? אני תוהה מדוע נבנה הבית בצורה כזאת, כשחזיתו פונה הצדה והוא מפנה אל הכביש קיר לבן וחסר חלונות, משובץ בשברי אבנים קטנטנות. אולי פעם, לפני שבנו את מסילת הרכבת, השתרע הכביש בכיוון אחר לגמרי ועבר ממש מול דלת הכניסה. הכול ייתכן. גברת ו' אינה בקיאה בתאריכים המדויקים, אך היא סבורה שבתחילה בנו כאן בקתה, בראשית המאה הקודמת, כלומר, במאה שלפניה (אני שוכח באיזה אלף אנחנו חיים), ואחר כך הוסיפו לה אגפים באקראי במשך השנים. ייתכן שזו הסיבה שהמקום נראה מגובב - חדרים קטנים שמובילים לחדרים גדולים יותר, חלונות שפונים אל קירות חתומים, ותקרות נמוכות מכל עבר. רצפת האורן פולטת קולות של כלי שיט, וכך גם הכיסא המסתובב שלי, שמשענתו עשויה מוטות עץ גליליים. בעיני רוחי אני רואה ימאי זקן, שעזב סוף סוף את הים, מנמנם ליד האח כשסופת חורף מרעידה את החלונות במשקופים. הו, להיות כמוהו. להיות הוא.

כשהייתי כאן לפני שנים כה רבות, בתקופתם של האלים, היה בית-הארזים בית קיץ להשכרה, לשבועיים או לחודש. במשך כל חודש יוני, מדי שנה, שרצו בו רופא עשיר ומשפחתו הגדולה והרעשנית. לא אהבנו את ילדיו הצעקניים של הרופא, שלעגו לנו ויידו בנו אבנים מאחורי מחסום השער הבלתי-עביר. אחריהם הגיע זוג משונה בגיל העמידה, גבר ואישה שלא דיברו עם איש, ובכל בוקר, באותה שעה, פסעו בדממה זועפת עם כלב הנקניקייה שלהם לאורך סטיישן-רוד, אל החוף. מבחינתנו, אוגוסט היה החודש המעניין ביותר בבית-הארזים. בחודש זה היו הדיירים מתחלפים מדי שנה, אנשים מאנגליה או מהיבשת, זוג צעיר בירח דבש שניסינו לרגל אחריו, ופעם אפילו להקת שחקנים נודדים, שמדי אחר צהריים העלתה מופע בקולנוע הפח המגולוון שבכפר. ואז, בשנה ההיא, הגיעה משפחת גרייס.

הדבר הראשון שנגלה לעיני היה המכונית שלהם, שחנתה על החצץ בחצר. דגם ספורט שחור, חבוט ומצולק, עם מושבי עור בצבע בז' והגה גדול מעץ מלוטש. ספרים בכריכות דהויות, מעוכות בפינותיהן, היו מושלכים ברישול על המדף שמתחת לחלון האחורי המשופע, לצד מפה משומשת מאוד של צרפת. דלת הכניסה של הבית היתה פתוחה לרווחה, ולאוזני הגיעו קולות מבפנים, מן הקומה התחתונה, ומן הקומה העליונה - קול רגליים יחפות רצות על קורות הרצפה וקול ילדה צוחקת. עצרתי ליד השער וצותתי בגלוי, ולפתע יצא מהבית גבר שכוס משקה בידו. הוא היה נמוך ונראה כמו משולש הפוך - כולו כתפיים, חזה וראש עגול גדול, עם שיער קצוץ ומקורזל, שחור בוהק, שהאפיר פה ושם בטרם עת, וזקן שחור ומחודד שהאפיר באותה צורה. הוא לבש חולצה ירוקה רפויה עם כפתורים פתוחים ומכנסי חאקי קצרים, ורגליו היו יחפות. עורו היה שזוף עד כדי ברק ארגמני. רגליו, כך הבחנתי, היו חומות אפילו בקימור כף הרגל. מניסיוני, רוב האבות היו לבנים מתחת לקו הצווארון, כמו בטן של דג. הוא הניח את הכוס שלו - ג'ין תכלכל, קוביות קרח ופלח לימון - בזווית מסוכנת על גג המכונית, פתח את הדלת הקדמית והתכופף פנימה כדי לחפש משהו בתא הכפפות. בקומה השנייה, הנסתרת, צחקה הילדה שוב, פלטה צעקת בהלה מדומה, מסולסלת ופראית, ושוב שמעתי קול רגליים מתרוצצות. הם שיחקו תופסת, היא והאחר חסר הקול. הגבר הזדקף, לקח את כוס הג'ין שלו מהגג וטרק את דלת המכונית. הוא לא מצא את מבוקשו. כשפנה לחזור אל הבית, נתקל מבטו במבטי והוא קרץ. הוא לא קרץ כמו שמבוגרים קורצים בדרך כלל, בשובבות ומתוך ניסיון למצוא חן. לא, זו היתה קריצת עמיתים, קושרי קשר, בני אחווה כמעט, כאילו הרגע הזה שחלקנו בינינו, שני זרים, מבוגר וילד, היה מלא משמעות אף על פי שהיה חסר חשיבות וחסר תוכן לכאורה. עיניו היו בעלות גון תכלת שקוף וחיוור להפליא. הוא נכנס שוב אל הבית והחל לדבר עוד לפני שעבר את המפתן. "אוך, הדבר המחורבן הזה," אמר, "נראה ש..." ונעלם. השתהיתי רגע וסקרתי את החלונות בקומה העליונה. שום פרצוף לא הופיע שם.

זה היה המפגש הראשון שלי עם בני משפחת גרייס:* קולה של הילדה שבקע מלמעלה, הרגליים המתרוצצות, הגבר כאן למטה, בעל העיניים הכחולות, ששילח לעברי את הקריצה הזאת, שהיו בה עליצות, קִרבה וגם שטניות מסוימת.

בדיוק עכשיו שמתי לב לכך שאני עושה זאת שוב, שורק את השריקה הדקיקה והצוננת הזאת מבעד לשיניים הקדמיות, מנהג שסיגלתי לעצמי בזמן האחרון. ססזז, ססזז, ססזז, ככה היא נשמעת, כמו מקדחה של רופא שיניים. אבא שלי נהג לשרוק כך, האם אני נהפך לאבא שלי? בחדר שמעבר למסדרון, הקולונל בלאנדן מאזין לרדיו. הוא מעדיף את תוכניות המלל של אחר הצהריים, שבהן אנשים זועמים מצלצלים להתלונן על פוליטיקאים מושחתים, על מחיר האלכוהול ועל טרדות רב-שנתיות אחרות. "מספק לי חֶברה," הוא אומר בקצרה ומכחכח בגרונו, הוא נראה נבוך קצת ועיניו הבולטות והשלוקות חומקות מעיני, אף על פי שלא התרסתי נגדו בשום אופן. האם הוא שוכב במיטה כשהוא מאזין? קשה לי לדמיין אותו שם, מניע את אצבעות רגליו בגרבי הצמר האפורים והעבים שלו, צווארון חולצתו פעור לאחר שהסיר את העניבה, וכפות ידיו שלובות מאחורי עורפו הזקן והמגויד. כשהוא יוצא מהחדר הוא הזקיפות בהתגלמותה,* מסוליות נעליו החומות והמבריקות, שתוקנו שוב ושוב, עד קצה גולגולתו החרוטית. הוא מסתפר מדי שבת בבוקר אצל ספר הכפר, קצוץ בלי רחמים מאחור ובצדדים, ורק כרבולת אפורה, נוקשה ונִצית למעלה. אוזניו הגלדניות, ארוכות התנוכים, בולטות לצדדים ונראות כאילו עברו תהליך של ייבוש ועישון. גם גלגלי עיניו בעלי גון עשן צהבהב. אני שומע את זמזום הקולות ברדיו שלו, אך איני מצליח להבין מה הם אומרים. אני עוד עלול להשתגע כאן. ססזז ססזז.

בשעה מאוחרת יותר ביום בואה של משפחת גרייס, ואולי למחרת או כעבור יומיים, ראיתי שוב את המכונית השחורה, זיהיתי אותה מיד כשדילגה על הגשר המגובנן הקטן שמעל מסילת הרכבת. הוא עדיין שם, הגשר הזה, קצת אחרי התחנה. כן, עצמים ממשיכים להתקיים בעוד החיים פוקעים. המכונית נסעה לעבר היציאה מהכפר, לכיוון העיר, שאקרא לה באלימור, כעשרים קילומטר משם. אם העיר היא באלימור, הכפר הזה יהיה באלילֶס,* קצת מגוחך אולי, אבל לא אכפת לי. האיש המזוקן שקרץ לי ישב ליד ההגה, אמר משהו, צחק והטה את ראשו לאחור. לידו ישבה אישה, כשמרפקה משתרבב מבעד לחלון הפתוח, גם ראשה היה מוטה לאחור ושערה הבהיר רטט בפרצי הרוח מן החלון, אך היא לא צחקה אלא חייכה בלבד, את החיוך השמור לו - חיוך ספקני, סובלני ומשועשע קלות. היא לבשה חולצה לבנה, הרכיבה משקפי שמש עם מסגרת פלסטיק לבנה ועישנה סיגריה. איפה אני? באיזו עמדת תצפית אני אורב? איני רואה את עצמי. הם נעלמו בן רגע, כשאחוריה הקלילים של המכונית חמקו מעבר לעיקול בכביש בפרץ עשן מַפלט. עשבים גבוהים בתעלה, זהובים כמו שערה של האישה, רטטו לרגע ושבו אל דממתם החולמנית.

פסעתי לאורך סטיישן-רוד בריקנות שטופת שמש של אחר צהריים. החוף למרגלות הגבעה היה זהוב נוצץ מתחת לכחול כהה. על חוף הים היה הכול מאוזנים דקיקים, עולם כבוש בקווים ישרים וארוכים, דחוקים בין שמים לארץ. קרבתי בזהירות אל בית-הארזים. מדוע, בילדותי, כל דבר חדש שעניין אותי היה אפוף מסתורין? הרי על פי כל בני סמכא המסתורין אינו דבר חדש, אלא דבר מוכר ששב ומתגלה בצורה שונה, כמו רוח רפאים, לא כך? תמיהות רבות כל כך נותרות בלי מענה, וזו הפעוטה שבהן. כשהתקרבתי, שמעתי צווחות חריקה קצובות. ילד בן גילי נתלה על השער הירוק, זרועותיו השתלשלו ברפיון מעל המוט העליון, ובעזרת אחת מרגליו הניע את עצמו באטיות קדימה ואחורה, ברבע עיגול מעל החצץ. שערו היה בהיר כמו קש, כשערה של האישה שבמכונית, ועיניו היו תכלכלות כמו של הגבר. כשעברתי על פניו באטיות, וייתכן שאף עצרתי, או היססתי לרגע, ליתר דיוק, הוא נעץ את קצה נעל הפלימסול* שלו בחצץ, כדי לעצור את השער המתנדנד, והביט בי בארשת של חקירה עוינת. כך אנחנו, הילדים, הבטנו תמיד זה בזה במפגש ראשון. הסתכלתי מעבר לו, היְשר לאורך הגן הצר שמאחורי הבית אל שורת העצים המלוכסנת לצד מסילת הברזל (הם אינם עכשיו, העצים האלה, נכרתו כדי לפנות מקום לשורת בקתות מצועצעות, כמו בתי בובות) ואפילו הלאה לעבר האופק, אל המקום שבו השתרעו השדות, שהיו בהם פרות ופרצים צהובים של שיחי אולקס זעירים ומבריקים, ומגדל רחוק בודד, ואחר כך השמים עם ענני שבלול לבנים. אבל אז, בפתאומיות מבהילה, עיווה הילד את פרצופו מולי, פזל בעיניו והניח ללשונו להשתרבב על שפתו התחתונה. המשכתי ללכת, מודע למבטו הלגלגני העוקב אחרי.

פלימסול. מילה שכבר לא שומעים אותה, או לעתים נדירות בלבד, נדירות מאוד. במקור היו אלה נעלי מלחים, על שמו של מישהו, אם אינני טועה, משהו שקשור לאוניות.* הקולונל הולך שוב לשירותים. בעיות בערמונית, כנראה. כשהוא עובר על פני הדלת שלי הוא מעדן את הילוכו, חורק על בהונותיו, מתוך התחשבות באֶבלי. הוא מקפיד על כללי הטקס, הקולונל האדיב שלנו.

אני פוסע לאורך סטיישן-רוד.

חלק כה גדול מהחיים היה דומם אז, כשהיינו צעירים, או לפחות כך זה נראה עכשיו; דממת המתנה; דריכות. הִמתנו בעולמנו הלא-מעוצב עדיין, סקרנו את העתיד כפי שהילד ואני סקרנו זה את זה, כמו חיילים בשדה קרב, ממתינים לבאות. למרגלות הגבעה נעצרתי, עמדתי והבטתי לשלושת הכיוונים - לאורך סטרנד-רוד, שוב לאורך סטיישן-רוד, ולכיוון ההפוך, לעבר קולנוע הפח ומגרשי הטניס הציבוריים. אין איש. הדרך שמעבר למגרשי הטניס נקראה טיילת הצוק, אף על פי שהים שחק כבר מזמן את הצוקים, אם היו שם כאלה אי פעם. סיפרו שפעם היתה שם כנסייה ששקעה על כרעיה ועל קרביה בקרקעית הים החולית, עם המגדל והפעמון ועם לשון היבשה שנעלמה גם היא, לאחר שנפלה והתגלגלה אל תוך הגלים העכורים בליל סערה ושיטפון נורא. סיפורים כאלה סיפרו המקומיים, כמו דיגנן החלבן וקולפר החירש שהתפרנס ממכירת כדורי גולף שמצא, כדי שאנחנו, הדיירים הזמניים, נחשוב שהכפר הקטן והשקט שלהם שעל שפת הים היה פעם מקום בלהות. השלט מעל קפה סטרנד, שפרסם סיגריות נייבי-קאט עם תמונה של ימאי מזוקן בתוך גלגל הצלה או עניבת חבל (מה מן השניים?), חרק ברוח הים על ציריו החלודים ממלח, הד לַשער בבית-הארזים שהילד עדיין התנדנד עליו למיטב ידיעתי. בחלומותי הם חורקים, שער ההווה ושלט העבר, עד עצם היום הזה, עד עצם הלילה הזה. אני פוסע לאורך סטרנד-רוד. בתים, חנויות, שני מלונות - מלון גולף ומלון ביץ', כנסיית שחם, המכולת-דואר-פאב של מיילר ואחר כך "השדה", כמו שקראו לזה, מגרש של בקתות עץ, שאחת מהן היתה בית הנופש שלנו, של אבא, של אמא ושלי.

אם האנשים במכונית היו הוריו של הילד, האם השאירו אותו לבד בבית? ואיפה הילדה, הילדה שצחקה?

העבר פועם בקרבי כמו לב שני.

* The Graces - באנגלית גם "הגרציות" (החאריטות) - אלות החן, היופי, הפריון והכישורים האמנותיים במיתולוגיה היוונית. (כל ההערות הן של המתרגמת)  

* באנגלית - vertical man - התייחסות לשיר-הקדשה של המשורר ו"י אודן. להרחבה, ראו http://www.nybooks.com/articles/127

* ballymore - באלי-יותר; ballyless - באלי-פחות.

* plimsoll - נעל בד עם סוליית גומי (סניקר).

* קו פלימסול - הקו המציין את עומק השקיעה המרבי המותר בהטענת אונייה.

מתוך "הים" מאת ג'ון באנוויל, תרגום: שרון פרמינגר, ידיעות אחרונות, ספרי חמד