חרקאנה

החודש קיבלנו כל כך הרבה שאלות על חרקים, שאם לאלה ששלחו אותם היו חיים היינו מכריזים על ספיישל "באג לייף". קחו למשל את הקורא נמרוד: מסיבות השמורות במערכת, שלו, הוא לא מפסיק לחשוב על זבובים. "למה", הוא שואל, "זבובים תמיד מחככים את הרגליים הקדמיות שלהם כשהם נוחתים עלינו? וחוץ מזה, לצרכים פרקטיים יותר, האם זה נכון שזבובים יכולים להתחיל לעוף רק כלפי מעלה?". ובכן, הבה נראה מה אפשר ללמוד מהתבוננות בדפוסי הפעולה של הזבובים.

אוקיי, אפשר ללמוד שדפוסי הפעולה של הזבובים הם לא הכי מעניינים. אז בוא נעזוב שטויות, נמרוד, ופשוט נפנה לד"ר אמנון פרידברג מהמחלקה לזואולוגיה של אוניברסיטת תל אביב, שהוא גם אוצר אוסף החרקים הלאומי (אוצר אמנות, מכיר? אז זה אותו דבר).

חיכוך הרגליים, מסביר הדוקטור, משמש לטעימה: הזבובים טועמים מזון באמצעות פיסות הרגליים, שהן למעשה איברי חוש הטעם שנמצאים בקצה הרגל. כדי שאיברי החישה האלה יתפקדו כמו שצריך, הם צריכים להיות נקיים. אז ההשערה היא שכשזבובים נוחתים עליך, הם מחככים את איברי החישה שלהם אחד בשני כדי לנקות אותם ולאפס את יכולת הטעימה.

באשר ליכולת ההמראה של הזבובים, ממך ואליך, ד"ר פרידברג אומר שזה קשור לנטייה של חרקים מעופפים להימלט ממרכז הכובד של כדור הארץ ולנוע לכיוון האור החזק: שני אלה, מן הסתם, נמצאים בדרך כלל בכיוון למעלה, אבל זה לא אומר שזבובים לא יכולים להתחמק גם בכיוונים אחרים.

הזבוב, נמרוד, הוא מעופף מצוין שנמצא תמיד בכוננות ספיגה, ולכן הוא מסוגל לחמוק ביעילות רבה כמעט מכל מצב - כמו שבטח שמת לב. לכן ההמלצה הבלתי מדעית בעליל של הדוקטור היא להימנע מכאפה שיורדת מלמעלה. כף יד מונחתת מחשיכה את האזור שמעל לזבוב והנטייה שלו תהיה לברוח דווקא הצידה, לאזורים המוארים; אם הצלחת להרוג זבובים בשיטה הזאת, כנראה שהם היו זבובים מצרים סטלנים שלא עצרו בגבול.

אם אתה רוצה להיות באמת יעיל, ממליץ הדוקטור, נסה למחוא כף כמה סנטימטרים מעל הזבוב. ככה תנצל את הנטייה הטבעית שלו להמריא למעלה, היישר לאזור האסון שבין כפות הידיים שלך.

אוקיי, אז הלילה נפגשים על קיפניס

גם לקורא שי לב-ארי יש שאלה על חרקים: הוא רוצה לדעת איך נמלים תמיד יודעות איפה יש אוכל. "איך זה שאנחנו לא רואים אותן מסתובבות סתם ככה", הוא מתעקש, "אבל יש אלפים מהן ליד כל פיסת מזון?". ובכן, שי, האם שאלת את עצמך איך זה שלא רואים אנשים מסתובבים ברמת הנגב, אבל יש מלא ליד תחנת הדלק בשדה בוקר? בטוח שאם תחשוב ממש חזק תמצא לבד את התשובה, אבל עזוב.

המשכנו להטריד את ד"ר פרידברג, כי במילא כבר שמנו אותו על חיוג מקוצר, והוא אומר שנמלים הן יצורים עם חושים מפותחים מאוד - ובעיקר חוש ריח מפותח במיוחד. לא רק זה, אלא שהסופר-נמלים האלה הן גם יצורים חברתיים מאוד, עם יכולות תקשורת מרשימות.

מה שאתה לא רואה, כי אתה עסוק בלבהות בגדוד הנמלים שהקים מאהל על הפח שלך, זה את הנמלה הבודדת שמחפשת מזון באמצעות חוש הריח. כשהנמלה מוצאת את מבוקשה היא חוזרת אל הקן או אל ריכוז הנמלים שקרוב אליה יותר, תוך שהיא מפרישה חומר שנקרא פרומון. הפרומון יוצר שביל ריח בין המזון לשאר הנמלים. כשהיא מגיעה היא מבשרת על המציאה, לרוב באמצעות מגע, ושולחת את כל החבר'ה לעקוב אחרי שביל הריח שלה. בקיצור, מכיר את זה שנמלים הולכות בטור? אז זה זה.

לסיום, בגלל שהדוקטור היה כל כך סבלני ונחמד, התקלנו אותו בשאלת בונוס מקורא עלום בשם טכנו בוי דוט משהו: "מה קורה ליתוש שעוקץ אותך כשאתה שיכור? האם הוא טס עקום ומתרסק או שהוא סתם תופס ראש טוב?". ובכן, היתוש בהחלט אמור להיות מושפע ממציצת דם עם אחוז אלכוהול גבוה. מה שכן, עד כה אף אחד לא היה מספיק משועמם או שיכור כדי לחקור את השפעת האלכוהול על יתושים. קדימה, טכנו בוי, לעבודה.