הפקודה הפיננסית של חלוץ
התמונה של הרוגים בחזית ועסקי מניות בחדר הרמטכ"ל תרחף מעל כל הלוויה צבאית
האם ראש המטות המשולבים של צבא ארצות-הברית היה מתקשר בטלפון מטכ"לי, שעתיים אחרי פרוץ מלחמת המפרץ השנייה, לבנקאי שלו בפרבר וושינגטוני שקט ופוקד עליו לקנות מניות? או למכור אגרות חוב? או לגוון את תיק השקעותיו האישיות? התשובה מתבקשת מעצמה. לא, זה לא היה קורה ולא יכול היה לקרות שם, ולא היה צריך לקרות בצה"ל.
אבל זה קרה. הרמטכ"ל דן חלוץ הרים טלפון לסניף הבנק שלו ביום רביעי בשעה 12 בצהריים, שלוש שעות לאחר חטיפת החיילים בידי חיזבאללה, ונתן פקודה. לא פקודה לנוע צפונה ולא פקודה לרדוף את המחבלים בכל מחיר. הפקודה של הרמטכ"ל בצהרי יום החטיפה הייתה מסוג אחר, פיננסי: הוא פקד על יועץ ההשקעות בבנק למכור קרנות ומניות בשווי של 120 אלף שקלים. רובן, אגב, קרנות המושקעות בחוץ לארץ.
המראה הזה, של ראש המטה הכללי של צה"ל, המבקש מאחת ממזכירותיו להשיג לו בדחיפות את סניף בל"ל שבו הוא מחזיק (חלק) מחסכונותיו בעיצומו של קרב על חיים ועל מוות בגבול הצפון - התמונה הכמעט סוריאליסטית הזו לא תימחק מזיכרונם הקולקטיבי של הישראלים. יש בה משהו סמלי עד כדי מצמרר, כי היא חושפת באלומת אור חזקה מאוד את הכשל העיקרי של המלחמה השנייה בלבנון: סדר עדיפויות מעוות ומנהיגות פגומה.
התמונה הזו, של חיילים מתים בחזית ועסקי מניות בחדר הרמטכ"ל, תרחף מעל כל הלוויה צבאית, תעמוד ליד כל מיטת חייל פצוע, תנשוף בעורפו ותרדוף את רב-אלוף דן חלוץ עד יום כהונתו האחרון, וגם אחר-כך. אומרים לנו שגם הרמטכ"ל זכאי לדאוג לביתו ולמשקו בהתקרב סערת המלחמה. איני חושב כך. החובה היחידה של ראש מטה כללי לעת מלחמה היא לדאוג לניצחון הצבא - גם במחיר הפסד של 15 אלף שקלים בתיק ניירות ערך אחד ואי-רווח של 12 אלף שקלים באחר, אם יש כזה.
גם בנק לאומי ניזוק מחשיפת הפרשה: הסודיות הבנקאית המקודשת הופרה, הפרטיות של בעל החשבון נרמסה והתברר שהוראות קניה ומכירה של ניירות ערך עלולות להתגלגל באין מפריע לעיני כל. אבל איש ציבור במעמד כה בכיר כמו הרמטכ"ל, כה קרוב לראש המדינה, צריך לקחת בחשבון את האפשרות שכל פעולותיו הכספיות תהיינה חשופות וידיעות לציבור. הסיכון הזה - והוא לא נורא כל-כך - בא עם התפקיד. רצית להיות שר? מנכ"ל? רמטכ"ל? דע לך שמחר או מחרתיים עשויה כל המדינה לנבור בפרטי תנועותיך הבורסאיות. כי אנחנו מדינה קטנה, כי לפעילות בבורסה יש בארץ שם רע וכי ציבור חשדן.
קשה כעת לדעת ולשפוט האם במתן הוראת המכירה למניותיו, עבר הרמטכ"ל על אחד מחוקי המדינה. ברור שלא הפר את חוק ניירות ערך ואת חוק החברות, שהרי צה"ל אינו חברה בע"מ שמניותיה נסחרות בבורסה. אולם אין אלו ההוראות היחידות המתייחסות להתנהגות אישית של נושאי משרות ציבוריות בכירות. אסור עליהם, למשל, גם שימוש אישי במידע המגיע אליהם בתוקף תפקידם, חלה עליהם חובת הנאמנות וכיוצא באלה.
בל נדרוש ממנהיגינו, אזרחים וצבאיים, להיות מלאכים. הם רק בני-אדם. הם מוטרדים, הם כואבים, הם במצבי רוח משתנים. אבל דווקא כבני-אדם הם כפופים לנורמות וערכים בסיסיים מאוד. בין השאר לנורמה של מילוי נאמן של הג'וב שקבלת על עצמך. וככל שהג'וב אחראי יותר, דרישת הנאמנות גורפת יותר.
הפקודה הפיננסית של הרמטכ"ל מעוררת שאלות בגבול שבין מוסר לכלכלה למנהיגות. מה היינו אומרים, למשל, אילו נתן רב-אלוף חלוץ באותו היום פקודה לבנק לקנות מניות - הרבה מניות? מה היינו אומרים, למשל, אילו התברר לנו שחלוץ מכר בפועל רק חלק קטן מסך כל תיקי המניות המשפחתיים שלו? מה היינו אומרים אילו את המכירה של המניות עשה מי מבני משפחתו של חלוץ, בלא כל קשר עמו? ומה היינו אומרים, למשל, אילו טלפן לבנק כדי לבקש הלוואה או למכור פק"מ?
על רובן אין לי תשובה חד-משמעית ואני משאיר אותן להרהור כולנו. אבל זהו בדיוק סוג השאלות שהציבור לא אמור להתמודד איתן ביחס לתפקודו של ראש המטה הכללי שלו לעת מלחמה. ואם הן כבר נשאלות, סימן שהרמטכ"ל הזה כבר לא נראה לנו רמטכ"ל, רק קונה ומוכר של מניות.
עוד בבלוג: תנו לגליל לשקם את עצמו
תמונה שתלווה: חלוץ
צילום: עופר עמרם
מומלצים
