אותך לכרמלה
קולה הייחודי הפך לקול של שפיות במלחמה, שבה הכתבים ממין זכר לא הפגינו תמיד מקצועיות לתפארת. אריאנה מלמד על כרמלה מנשה
כרמלה מנשה היא עוף יוצא דופן בתא הכתבים הצבאיים לדורותיו. היא אינה הראשונה שהגיעה לג'וב שעתונאים-בנים הוזים עליו במשך שנים. קדמה לה, בין היתר, טלי ליפקין-שחק כשעוד קראו לה "זלינגר". היא יושבת בתפקיד כבר מ-1988, מה שיכול היה להפוך אותה לצינית, מרירה ומשופשפת, אבל זה לא קרה. במקום המובן-מאליו, חצבה לעצמה נישה פרטית של נציבת-קבילות-החיילים הרדיופונית. גודלה של הגומחה הזו מותנה ברצון של בעליה לטפח אותה. עד שהגיעה, אף אחד לא רצה. כיום, "אותך לכרמלה מנשה" הוא איום אפקטיבי של חיילים נגד מפקדים מתעללים, מערכות אטומות, בירוקרטיה של רשע או סתם מחדלים מטומטמים לעילא שבסופם יושב חפ"ש אחד, מבוהל ופגוע, וחש שאין לו עם מי לדבר מלבדה.
גם במלחמה הזאת, אם הקשבתם לה, יכולתם להאזין להדגשים שונים מאלה שבחרו בהם עמיתיה הגברים. נדמה היה שהללו מאוהבים במכונות נוצצות ובכוח המשחית שלהן, וכשהמכונות לא עשו את העבודה כראוי – על פי השקפתם – מייד קמה מקהלת ביקורת כלפי האנשים שמפעילים את המכונות. כולם עובדים פחות או יותר עם אותם מקורות: דוברת צה"ל, הדלפות של קצינים בכירים, הקשבה ל"שטח" במידת האפשר. הפעם, השטח היה חסום רוב הזמן לדיווחים ישירים. כשהתאפשר "פול", יצאו כל המדווחים למיניהם וחצי תאוותם בידם. סקופים חדשותיים אמיתיים כמעט ולא היו במצב הזה. איתי אנגל שגרף שיאי רייטינג עשה, במונחים המקצועיים, מה שקרוי "כתבת צבע". מרגשת, נדירה, יוצאת דופן – אבל לא טעונה בעובדות חדשות. מלבד זה, כולם צילמו טנקים ומג"דים וכולם ציטטו מקורות עלומים. אלא שכרמלה מנשה היתה הראשונה שהבחינה כיצד מופקרים חיילים בשטח בלי אוכל, בלי ציוד נאות ובלי פקודות ברורות.
לא מתנבאת, לא מתלהמת
לפעמים נדמה לי שיכולת ההבחנה הזאת היא שיוצרת כתבות צבאיות טובות במיוחד, ומקבילותיה הטלויזיוניות בעולם – לא אצלנו, כמובן, אנחנו עדיין שוביניסטיים מדי - יודעות לא רק לתת פייט טוב לרוח המדבר על פני הפן, אלא גם לסגנון הדיווח הגברי. קריסטיאן אמנפור ואמה הרד כבר הוכיחו ששכפ"ץ אינו פריט לבוש גברי בהכרח, אבל אם יורשה לי – נדמה שגם אופי החשיבה שונה.
בליבו של כל כתב צבאי ממין זכר שראיתם על מסכיכם בזמן המלחמה שוכן אוגדונר מוחמץ, ועל פי הכרתו של הכתב – אוגדונר טוב מזה שצה"ל מינה. ראש וראשון לחולמים הוא רוני דניאל הוותיק, איש שהערצת צה"ל חילו מעמעמת לעתים קרובות את חושי הביקורת שלו, והביקורתיות שלו כשהמהלכים אינם נעשים על פי תורת הלחימה הפרטית שלו מרקיעה לשחקים. היו ימים במלחמה הזאת שכמעט אפשר היה לשמוע אותו אומר "תקשיבו לי כבר", כאילו ניהל את מהלכיו המקצועיים כשותף בכיר לרמטכ"ל, ולא כמי שחייב בהבהרת מציאות סבוכה לצופים. לעומתו, אלון בן דוד מיהר לבקר ולהתרחק מתדמית האוגנדונר שלא גילו אותו, באופן שהיה יעיל בימים הראשונים ואחר כך התחלף בפסימיות גורפת מדי. יואב לימור מערוץ 1 נראה בעיקר עייף, בעיקר כמו מי שרודף אחרי העובדות ולא מצליח ליצור מהן תמונה קוהרנטית. ייתכן מאוד שלא היתה תמונה כזאת.
רוב הנשים במקצועות השידור עדין לא חולמות להיות אוגדונריות. אולי דווקא ההיעדר הזה מבורך, ואולי הוא שיוצר את מידת הריחוק הראויה בין הכותב ונושאיו, שהיא, כך אומרת החוכמה העממית, תנאי ליצירתה של עיתונות איכותית.
אלוהים יודע כמה חפיסות סיגריות כילתה כדי להיפטר מתועפות האדרנלין שהגוף חדור בהן בצירוף של מלחמה ושידור חי. אלוהים יודע כיצד הצליחה לשמור על טון מדוד וענייני, שקול וממעט בספקולציות לאורך כל הדרך. מי שהאזין לה, כמוני, כדי להיאחז במציאות ולא לחלום אותה, מצא שהיא מסרבת באורח עקבי להתנבא, להתלהם, להישמע כמי שזה עתה עלתה על הזווית הכי חשובה בסיפור. נדמה לי ששנות ניסיונה בתפקיד סייעו לה להבין שאין ברירה, כל פעם צריך להביא חלק אחר של הפאזל לאולפן, ואין כל אפשרות ללהג על "התמונה הגדולה" מבלי לצאת אידיוט למחרת. לרגע אחד לא ליהגה.
אם הטון עושה את המוזיקה, מבעד לסיגריות היא נשמעה, אפילו ברגעים הכי קשים, מקצוענית עד הסוף. שדרנים ותיקים יידעו לספר לכם שכל פעם שצריך להכריז על מתים בארועים אלימים, משהו נשבר בגרון. במלחמה הזאת, הבנים בחזית המצולמת הפכו את השבר לדרמה. הפיתוי לעשות כן הוא כמעט בלתי נסבל בטלוויזיה שגידלה כתבים-כוכבים על חשבון עיתונאי-שטח אמיתיים. היא לא נפלה למלכודת הזאת. הענייניות שלה הלמה להפליא את ציפיותה של אזרחית מודאגת אחת במקלט צפוני, שהתחילה את הבקרים עם כתבי הטלוויזיה והמשיכה עם מנשה בתור עוגן ואחיזה במישהי שמודעת היטב לצורך הנושן שלה לעבוד, לא לככב. בלי טיפת יוהרה, בלי רוח-קרב בין המלים, פשוט דיווחה.
אין זה אומר שהתעלמה ממחלוקות, קלקולים, תמיהות גדולות וחומרים מודלפים אחרים, אבל ידעה היטב לאזן בין חובתו של האדם האינטליגנטי להטיל ספק ולבקר, לבין הפוזיציה של שופט-העל, בה סירבה לשבת. ייתכן שהיא מין עולם הולך ונעלם של מקצועיות. אני מאחלת לה ולמאזינים שלה שלא נצטרך עוד מלחמה כדי לבחון את היחוד של איכויותיה. גם על המלחמה הבאה, כמה לא מפתיע, סירבה להתנבא.
