דייט ראשון בטורונטו
רומנטיקה היא אוניברסלית, והחוקים הכתובים של ההתאהבות מצוטטים כבר בכל השפות, כך שדייט הוא דייט, בין אם הוא דובר לועזית או סלנג ישראלי. זהו, שלא. הגעתי לטורונטו בעיצומה של המלחמה וגיליתי שבקנדה, וכנראה גם בעוד כמה מדינות נידחות בעולם שראו מלחמה רק כשספילברג הפיק סרט, החיים הם באמת החיים, ולא הקדמה לסיבוב הבא בזירה
פעם, לפני המלחמה, חשבתי שפגישה עיוורת היא אותה עיוורת בכל העולם - נוסחה מורכבת של תקווה, מבוכה ואלכוהול, לא כולל הלחישות של המלצרים. ניואנס לפה או לשם, איזה שיוף קל בקצוות השידוך, אבל פגישות כקונספט, חשבתי, בעולם הדייטינג המוכר, צריכות להיות דומות זו לזו, בלי שום קשר למיקום שלהן, לא? זאת אומרת, אתה תשלם יותר כשאתה יושב על הבר בתל אביב ("תשלם יותר" = תשלם הרבה יותר), אבל בזה בטח ייגמרו ההבדלים המהותיים. רומנטיקה היא אוניברסלית, והחוקים הכתובים של ההתאהבות מצוטטים כבר בכל השפות, כך שדייט הוא דייט, בין אם הוא דובר לועזית או מתנהל בסלנג ישראלי.
אז זה נשמע הגיוני כתיאוריה, אבל אחרי הביקור האחרון בטורונטו, ארבעה ימים מרוכזים של שקט אמיתי לווריד, אתה חייב להתחיל להסס. וגם לשנות תיאוריות.
כי בטורונטו זה חייב להיות אחרת, כנראה. זה לא הטמפרטורות (בקנדה, מסתבר, עדיין קיים המושג "מזג אוויר", והוא בא לתאר סימפוניה של 28 מעלות בשיא הקיץ), או איכות החיים. זה גם לא הנשים הקנדיות עצמן, ובטח לא הרווקים הקנדים, למי שבעניין. כשאתה כבר בדייט בטורונטו, זאת רק הרוח שמבדילה.
מלחמה היא נושא לשיחה של דקה ו-40 מקסימום
טילים שפוגעים הם מקסימום כותרת של חדשות החוץ, ומלחמה היא תמיד נושא שיחה של דקה ו-40 מקסימום (בארוחת ערב שבה השתתפתי לפני שבוע בעיר זה כלל את הסכסוך הישראלי-ערבי כולו, וגם כמה הנהונים רבי משמעות וצקצוקי לשון בתוספת הזמן). בבר הקנדי שבו מתרחש כרגע ניסיון גברי נואש להתחיל עם מישהי אין תחושות אשמה על השמחה, ואף אחד לא חושב עמוק יותר מהבקבוק שבפינה של הבר, שם יושבת הטורונטאית של הלילה. בקנדה, מסתבר, וגם בעוד כמה מדינות נידחות בעולם שראו מלחמה רק כשספילברג הפיק סרט, החיים הם באמת החיים, ולא הקדמה לסיבוב הבא בזירה.
הזירה, לצערנו, היא ממש כאן. מסיבות כאלה ואחרות, כאן המצב הוא תמיד "המצב", והשקט פה תמיד זמני ולעירבון מוגבל. דייט כאן ועכשיו, אם הוא כבר מתרחש (שהרי לאף אחד ממילא אין מצב רוח למחוות רומנטיות), תמיד ילווה בצל הקרבות והעיתונים. החיוכים יהיו מאולצים "כי, אתה יודע..." והשיחה תתאמץ במיוחד כדי לדלג על הנושא הלגיטימי היחיד. נסו פעם לאהוב כשהאימג' הכי חזק בראש שלכם הוא יעקב איילון בשכפ"ץ, מושך ד"שים מחיילים קרביים. זה פשוט גרפי מדי ובטח לא מעורר מחשבות מיותרות על זוגיות. כשהחדשות בטלוויזיה מתחילות בשבע בבוקר ונגמרות, טוב, בסביבות שבע בבוקר למחרת, אין מצברוח למצב רוח. ככה זה כאן אצלנו. אפילו לאהבה יש כבר גבולות מוגדרים, בניגוד למדינה.
ואני לא חושב בהכרח שרע כאן יותר. נכון, האזרחות כאן היא תמיד נגזרת של הזמן המדויק שאתה לא מבלה בצבא, והמדים בטח לא יושבים עליך טוב כמו בעבר, אבל גדלתי להיות ישראלי גאה בעסקת חבילה משתלמת במיוחד (כולל הכפכפים והים, לא כולל העגה הצבאית המאצ'ואיסטית), ואני לא מתכוון להחליף או להתחרט. אני מתאהב בעברית ומנסה לחזר בעברית ללא הצלחה, וכשבחוץ משתוללים הרובים, אני מתכנס כמו כולם פנימה וחושב על מחרתיים.
איך יכול להיות פה שקט ומשעמם לפעמים, ומזג אוויר אמיתי גם, כזה עם רוח קלה מדי פעם, או, רחמנא ליצלן, איזה שובר-שרב פעם בחודש. איך אפשר יהיה לקבוע לסוף השבוע בלי להסתכל בחדשות ולדבר בדייט על עבודה, טלוויזיה ושאיפות לעתיד. משעמם כזה, כמו בטורונטו. מעניין אם זה יצליח כאן.
- יש לכם מקום עבודה ייחודי, עם סיפורי יחסים אופייניים לו? מלצרים, אחיות, רופאים ורופאות, נהגי מוניות ועוד מוזמנים לשלוח לנו דיווחים חמים מהשטח.
לקבוע לסופשבוע בלי להסתכל בחדשות
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
