קראו לה מאי, והיא חיה בסרט

רק דבר אחד הפריע - הגעגועים העזים לישראל

לפני כשנה הציע לי ג'קסון להיכנס כשותף. הסכמתי מיד, והאיש הנחמד הזה, השותף החדש שלי, גם עזר לי להשיג אישור עבודה בארצות הברית. הכל נראה כל כך טוב, רק דבר אחד הפריע - הגעגועים העזים לישראל, להווי, לאוכל, להורים, והכי הרבה לחברים ,לחבר'ה, בני, דודי, יוסי, וכמובן, מומו הגדול. ככל שעבר הזמן הלך הקשר איתם ודעך, אבל הגעגועים לא פסקו אף פעם.

מסוקרן, ירדתי לקומת הקרקע וניצבתי מוכה הלם. על הכורסה ישב איש ענק, קצת מבוגר מכפי שזכרתי, מעט שיער אפור בצדעיים, אבל אי אפשר היה לטעות. מומו הגדול.

האיש הגדול קם על רגליו, פורש ידיים לצדדים. "רזי", הוא שואג, "רזי, החבר הנפלא שלי, אתה כאן". התחבקנו. "תן לי להביט בך", אמר. "וואלה, אתה נראה אותו דבר!" עוד חיבוק. "מעכשיו אתה לא זז ממני".

"לאן נוסעים?" שאלתי.

"קודם כל חומוס עם פול אסלי ביפו, אחר כך קצת לים, אחר כך נקרע את הפאבים בעיר". הקול המחוספס שלו לא השתנה, גם לא הצחוק הרועם.

בערך בשתיים בלילה, סבואי וויסקי ובירות, ביקשתי לחזור הביתה.

"רגע", נהם, "קודם כל נעבור דרך הבית שלי, תראה את הדירה שלי במרכז תל אביב ותכיר גם את אשתי".

"כן אתה יודע איך זה מתבגרים, מתחתנים".

"אבל תראה מה השעה", מחיתי, "לא באים בשעה כזו מאוחרת".

"ששש", היסה אותי, "כל שעה טובה, אשתי זורמת איתי, הכל בסדר, בוא".

הוא הכניס אותי לסלון, "שב, רזי, תרגיש בנוח: "ואז הפנה את ראשו לכיוון המסדרון ושאג: ""מאי, קומי, בואי לכאן, אני רוצה שתפגשי את החבר הכי טוב שהיה לי".

"מאוחר, מומו, אולי לא צריך", ניסיתי לקום.

"הכל בסדר רזי, תירגע, אמרתי לך היא זורמת".

מאי הושיטה יד בביישנות ולחצה את ידי. "נעים מאוד, רזי", אמרה. "שמעתי עליך הרבה סיפורים ממומו, וזה יופי לפגוש אותך סוף סוף". 

היא צייתה ללא שמץ של תגובה וחזרה מיד עם שתי הפחיות. "יופי, ועכשיו רוצי לך למיטה, אנחנו צריכים להיות לבד".

"כמה זמן אתם נשואים, מומו?" התעניינתי, "יש ילדים?"

"לא, אין עדיין ילדים. סך הכל נשואים שנה וחצי, יש עוד זמן לדברים האלה".

"אתה יודע איך זה", מומו ינק מהבירה, "הזמן עובר, כל אחד תופס לו כיוון, והשנים חולפות. אין לי מושג איפה כולם, פשוט התפזרו להם. אבל מה זה חשוב, העיקר שאתה כאן ואנחנו עכשיו מבלים ביחד. מחר בערב אתה כאן אצלי לארוחת ערב. מאי אלופה בבישול. אתה תתפעל מהכשרונות שלה".

בחמש בבוקר הוריד אותי מומו ליד הבית של הוריי. "אל תשכח, מחר בשמונה בערב".

"יותר מדי מחמאות זה לא בריא, היא עוד תתפוס פה תחת"

לא שכחתי, ואפילו ציפיתי, אפילו רק כדי לראות שוב את אשתו המקסימה. בערב, ישובים בביתו סביב שולחן האוכל, לא הפסקתי להחמיא לה. היא היתה לבושה שמלה קייצית קלילה שהחמיאה לגזרתה הדקה והודתה לי שוב בביישנות.

"שטויות", אמר מומו, "יותר מדי מחמאות זה לא בריא, היא עוד תתפוס פה תחת".

הוא לא הפסיק לתזז אותה לעבר המטבח, להביא עוד בירות ועוד יין. בסיום הצעתי את עזרתי בפינוי הצלחות. "בשום פנים ואופן לא, בשביל זה היא פה. ביי מותק", אמר לה, "אנחנו בפאב השכונתי פה למטה". 

היא הביטה בי, היה משהו במבט הזה, כאילו ניסתה להעביר לי איזה מסר סמוי, אני השתוקקתי לקחת אותה בין זרועותיי, לומר לה שלא כולנו כאלה. "ביי מאי", הפטרתי, ויצאנו מהבית.  

אשה היכרויות יחסים עצובה (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

קבענו לשמונה, אבל כשעמדתי מאחורי דלת הכניסה שלהם שמעתי את שאגותיו של מומו, ובמעומעם את התנצלויותיה הרפות. "אל תשאל", אמר מומו, "היא שרפה לנו את צלעות הכבש שקניתי. עופי לי מהעיניים", צרח, "לא רוצה לראות אותך". 

היא, כהרגלה, ניצבה שם בעיניים מושפלות.

"נו", שאג, "לכי כבר, עלית לי על כל העצבים". 

"מומו", אמרתי בעדינות, "לא נורא, בואו נצא כולנו למסעדה, אני מזמין".

"עזוב אותי רזי, גם אתה איתה? נמאס לי מהכל, אני עף מכאן, גם אני רוצה אילת". הוא נכנס לחדר השינה ויצא ממנו עם תיק. "אתה בא, רזי?"

"לא, מומו, רק אתמול חזרתי משם".

"טוב, אם יבוא לך אני באילת". הוא הרים את השלט של הטלוויזיה והטיח אותו בקיר, באקט של סיום, שובר אותו לרסיסים, אחר כך יצא כשהוא טורק את הדלת בכל כוחו. שנינו נרעדנו מהרעש האדיר, ניצבנו שם זה מול זו, מחליפים מבטים.

"לא נורא", השיבה, "אני דווקא כן". היא פרצה בבכי והליטה את פניה בכפות ידיה.

"לא", ביקשתי, "רק אל תבכי". אחזתי בכפות ידיה, מנסה לנחם, ליטפתי את שיערה, את גבה.

"הוא ישתפר עם הזמן", ניסיתי להרגיע.

היא הנידה את הראש,"לא, הוא לא", לחשה.

הליטופים שלי הפכו ליותר ארוכים, היא הניחה את ראשה על חזי, ולפני שהספקתי להבין מה קורה ולאן זה הולך נצמדנו בנשיקה ארוכה, תובענית. אחר כך היא הרפתה ממני לרגע והלכה לכיוון חדר השינה, הפנתה אלי מבט עצוב ומושך גם יחד ונעלמה בתוכו.

"בוא", לחשה, שוברת במילה אחת את ההתנגדות שלי

עמדתי בסלון, נבוך, המום, לא יודע מה לעשות. "רבאק, זאת אשתו של חבר שלך", אמרתי לעצמי, "זה מה זה אסור, אסור לי אפילו לחשוב על זה". אבל אז, כאילו נמשכתי על ידי מגנט אדיר, פסעתי לכיוון. ניצבתי בדלת, אחוז חרדה. היא ישבה במיטה הזוגית, החדר היה חשוך. היא הדליקה את מנורת הלילה שלצידה, שופכת אור לבן רך על המיטה ועליה. "בוא", לחשה, שוברת במילה אחת את כל מערכות ההתנגדות שלי.

תוך שניות היינו שם יחד, מקלפים בגדים, נאנחים, נאנקים, לופתים זו את גופו של זה, מתפתלים בתשוקה מתפרצת. אחרי שעה ארוכה נחנו זה ליד זו, מתנשמים בכבדות. היתה שם דממה מעיקה. היא ניסתה לומר לי משהו, היסיתי אותה. "בואי לא נדבר", לחשתי, "בואי נתמכר לדממה", והיא הנהנה בהסכמה. 

שכבנו חבוקים בשקט הנפלא הזה, אבל חושיי התחדדו לפתע. קמתי מהמיטה.

"לאן אתה הולך?" לחשה מאי.

"שששש", סימנתי לה באצבעי על פי. התקדמתי לאיטי, עוקב אחרי משהו מוזר, עד שמצאתי - פתחתי בתנופה את הארון. בפנים, על המדף העליון, בדיוק מאחורי חור האוורור, עמדה מצלמת וידאו קטנה, "משוכללת מאוד", היתה המחשבה הראשונה שלי. הלילות הארוכים שלי בחנות של ג'קסון בניו-יורק עשו את שלהם, ואני יכול לזהות את הטרטור העדין ביותר של כל כלי הסרטה.

לקחתי את המצלמה ופניתי לעבר המיטה. מאי ישבה שם, הפנים העצובות התחלפו בפנים כועסות, מעוותות משהו. 

"מה זה צריך להיות?" שאלתי בקול מרוסק, "של מי הרעיון הזה?"  

"אבל זה חולני", ניסיתי לומר, "זה מטורף!"

"לא, זה לא, הכל מותר כאן, ואני באמת מתה על בעלי, את הכל אעשה בשבילו, ועם כל אחד. מה שמזכיר לי..." צחקקה, "לא שאלת את עצמך איפה כל החבר'ה, לאן הם נעלמו? את כולם מומו העביר כאן במיטה שלי, איתי. כל סרטון עם חבר עשה לנו טוב כמה ימים".

"אז כל ההתעללות הזאת היא סתם?"

חיוכה התרחב. "הצגה אחת גדולה. ככה כולם מרחמים ונמשכים, רוצים להגן עלי. אתה לא באמת חושב שמומו ירד לאילת? הוא כאן למטה, בפאב, מחכה שתלך, אז הוא יבוא לצפות בסרט ולחגוג איתי".