לחץ

מאחורי הקלעים בחצי הגמר הראשון של "כוכב נולד" כולם נראים נמוכים יותר מבטלוויזיה. כך זה בדרך כלל במפגש עם אנשים מפורסמים, אבל כאן הם נראים ממש מכווצים. גילם האמיתי, הזעיר, זה שהמצלמה מסתירה ביעילות, מכה בי לפתע. אפילו ג'קו אייזנברג, שמשווק כזקן המתמודדים המשופשף, נראה כמו ילד שהלך לאיבוד. כשהוא עובר מחדר לחדר ומנשק מזוזות, נדמה שהוא בסך הכל מחפש קורה להישען עליה.

בעצם רק אחד מהם נראה גבוה, במציאות אפילו יותר מאשר על המסך, וגם יפה, מלא ביטחון ולא לגמרי שייך ליתר. הרגליים של רפאל מירילא מגיעות ממקום מושבו כמעט עד לקצה השני של החדר כשהוא ישוב, שעון על הקיר, עיניו עצומות. האינסטינקט הראשוני שלי, לגשת אליו ולהתחיל לחפור, נבלם. הוא נראה לי בלתי נגיש, מרוכז מדי, לחוץ. כשאני מסתכלת מסביב אני מבינה כי הוא בעצם מייצג את מצב הרוח הכללי של הערב. למרות העטיפה של שובבות נעורים, מעריצות צורחות מבחוץ (בעיקר על מאור, שמפטיר להן מדי כמה דקות כמה חתימות שרמנטיליות), השופטים מגיחים מדי פעם מנסים לשבור דיסטנס (צביקה פיק אפילו טופח למאור על הישבן בעודו מנסח "לאורטל המתוקה", או משהו), צביקה הדר תמיד אוהב להיות האיש הכי שמח בסביבה, ובכל זאת, משהו קשה לא עוזב את אוויר. נאמר זאת כך: לפני חודש, כאשר הצטרפתי להפקת התוכנית בקריית שמונה בעיצומה של מלחמה, היה יותר נעים, למרות הפיצוצים. אולי כי לא היו שם מתמודדים מפוחדים.

אני רוצה בכל זאת למצוא שאלה עבור מירילא, אבל הוא כבר מצטרף למישל גוריאלשווילי ומאיה רוטמן שנמצאים על הבמה ומתכוננים לנאמבר הגרוזיני של הערב. הייתי שמחה להסתפק ברוטמן, שנותרת לידי, מסתודדת עם זהבית פסי התומכת, אך היא עונה לי בלחישות ומסבירה שהיא לא רוצה לבזבז את קולה. דרך מצוינת להתחמק משאלות אם תשאלו אותי, ובמיוחד כשלעשן בשרשרת היא עדיין מרשה לעצמה, המתוקה.

מקבץ הפרסומות שלפני הסולו של מירילא מוצא אותו כמו קודם, שעון על אותו הכיסא. עיניו עדיין עצומות והוא ממלמל לעצמו אולי את מילות השיר שהוא עומד לבצע, אולי מנטרת הרגעה חרישית. אני לא מסוגלת להתקרב אליו, וגם האשה שלידי לא, היא מבקשת ממני לבוא ולקרוא לו. "את יכולה לגשת בעצמך", אני מציעה, לפני שאני מבינה שזו אמו. המרחק שהיא תופסת מבנה הוא בעקבות הוראתו המפורשת. גם האבא מצטרף אלינו ומסביר שזה בסדר, הילד לא רוצה שיחצו את הקווים שלו, ואין לו כוח עכשיו להורים. מירילא קולט את השניים ומסמן להם בעיניו שיצאו, אבל זה מאוחר מדי. מרגלית צנעני וצביקה הדר, שמנצלים את ההפסקה לפרישת רגליים, כבר נמצאים עם השניים בשיחה ערה ורפאל נאלץ להצטרף. "הכרת את אבא שלי?", הוא שואל את הדר, "תדע שיש לו לחץ דם גבוה".

ההורים הגאים מבקשים מהצלם תמונה עם בנם, עם מרגול ועם צביקה, וכשלרגע נדמה כי רפאל מובך מהעניין, השופטת צנעני לא נותנת מקום לבלבול. "מה זה לא להצטלם, אתה רוצה סטירה?", היא שואגת, "תזכור שאנחנו עדיין בדיסטנס".

"זה טוב לך", צוחק הדר למירילא מול הפלאש, "אם תנצח יגידו בעיתונים שידענו והצטלמנו איתך, ואם לא תנצח אז יגידו שידענו ונפרדנו ממך, ועזוב, לא משנה מה תעשה, העיתונאים ימצאו מה להגיד".

זה נכון, כעיקרון. בעיקר שבשלב זה אין לי עוד ציטוט מאף מתמודד. בעוד מירילא סוחט את עצמו עד לטיפה האחרונה עם "כשהלב בוכה" (הדמעות עזרו ללא ספק), גוריאלשווילי מרעים עם "חוזה לך ברח", ורוטמן די עוצרת נשימה עם "גשם כבד עומד ליפול", אני מנסה לחשוב על דרכים להסיט את דעתם בדרך לשירותים, אבל לפי איך שהערב הזה נגמר, אני מבינה כי כל ראיון שהייתי עורכת היה נבלע ונשכח בדרמה האמיתית.

כשהדר מודיע את הבלתי נתפס, שגוריאלשווילי הודח, אני שוקלת להתקשר לעורך ולבטל את הכל. אפילו צדי צרפתי מסכים שמדובר בשערוריונת. ההבטחה הגדולה של העונה יורד מהבמה בחרישיות. את הסצינה הבאה מול עיניי נדמה לי שראיתי ב"חתונה מאוחרת". בני משפחתו המורחבת של מישל מחכים לו כולם למטה, מחבקים אותו בשקט, בעוצמה, בלי לומר מילה. מישל מקבל את הדין. "הכל כתוב בשמיים", הוא אומר, "סיבותיו של בורא עולם איתו, ואני לא רוצה להתערב לו בשיקולים. ברור שזה עצוב, כי היה לי יעד ולא עמדתי בו, אבל אני מוצא את עצמי מנחם את כולם יותר מאשר מתנחם".

ומה עכשיו?

"עכשיו מאיה צריכה לחכות למחר כדי לראות מה יהיה איתה. אני לא מקנא בה. אבל אני רק יכול לנחם אותה שבשנה שעברה הראל מויאל היה צריך לחכות שבוע שלם כדי לדעת אם הוא עולה לגמר".

שנה שעברה? אתה לא מתכוון לפני שנתיים?

"אה, נכון, אופס. אני פשוט כנראה לגמרי הדחקתי את העונה הקודמת, לא קשה להבין למה. מבחינתי מעונה 2 עברנו ישר ל-4".

יום שישי, חצי הגמר השני. אותו הרכב של אתמול, מינוס האריה הגרוזיני. את פרס לחוץ הערב, שאתמול התחלק שווה בשווה בין שלושת המתמודדים, מקבל הפעם ג'קו אייזנברג. זהבית פסי מפזרת פחות שאנטי מאתמול, אבל גם היא וגם מאור פיניה זוכרים שהחיוך שלהם הוא מה שהביא אותם עד לכאן, ומתרגלים אותו עד לעלייה לבמה. מאור ממשיך לחלק חתימות. להזיק זה לא יכול. מירילא, היחיד שמקומו בגמר מובטח כבר בשלב זה, מכונס עם חברתו ספיר בשלווה יחסית.

רוטמן נמצאת בקצה השני של סקאלת המתח. "כוסאוחתו, מאיה, חלאס עם הסיגריות!", צועק לה צביקה הדר ממעלה הבמה, "זה יהרוס לך את הקול!". "אתה עושה לי עין!", היא עונה לו, ולא מצליחה לשכנע. עם כל הכבוד למחשוף ולגזרה החדשה, אנחנו חתמנו בתחילת העונה על בת השכן לועסת השסק, לא על קרי ברדשאו נוירוטית ששואבת מרלבורו לייט.

את אייזנברג אנחנו תופסים למעלה מסדר את הקוקו. 

 "תסלחו לי, כן? יש לי חצי גמר על הראש", הוא אומר בכעס למראה הפלאש של הצלם. לא נורא, זה עוד מעט נגמר, אני רוצה להגיד לו, אבל לא מספיקה. הוא קצת סוגר עלינו את הדלת.

חצי שעה מאוחר יותר הוא כבר ידהים את הקהל עם "גשם", פסי תקבל על הראש על הטיפול בירדנה ארזי ופיניה יגיד תודה על הכל, ויתפנה לקול קריאות "השופטים הביתה", המושמעות מקהל מעריצותיו. אני רואה אותו מוחה דמעה, לצד הבמה, רגע לפני שניידות הצילום עטות עליו.

הראש בראש בין רוטמן לפסי הוא באמת יותר ממה שאני יכולה לעמוד בו, ועד מהרה אני מבינה כי יש לנו שלישייה. ואני, שלפני יומיים אמרתי לכל מכריי שלא אכפת לי מה קורה, כל עוד זהבית ומישל בגמר, שוב מחפשת את המונית שתיקח אותי הרחק משם. פסי מספיקה להגיד לי שהיא שמחה בשביל רוטמן שזכתה, שהיא תצא לאכול סושי עם החברות שלה כמו אחרי כל תוכנית, ושזה באמת בסדר, היא באה כדי ליהנות ולא כדי לנצח.

הפעם הבאה שאני נפגשת עם הנבחרת תהיה רק ביום שלישי, בחזרות על תוכנית האולפן האחרונה. השער ל"פנאי פלוס" צולם כבר ביום האתמול, לא בלי המתחים הצפויים, כמובן, סביב נושאי ביגוד, שיער ואטיטיוד. במערכת מתגבשת הדעה כי מוכשרים ככל שיהיו, הפיינליסטים שלנו הם שלושה צעירים לחוצים במיוחד, ומבטם המיוסר התמידי מעלה את השאלה אם הם בכלל מספיקים ליהנות מכל זה.

אבל כשהם מוקפים בכל חבריהם למחזורים האחרונים, אייזנברג, מירילא ורוטמן נראים מעט נינוחים יותר, ואני סוף סוף מרגישה בשלה לראיין אותם כהלכה. "הצילומים לשער שלכם היו איטיים מדי", פוסק אייזנברג. "אין לי בעיה עם צילומים וראיונות עיתונאיים וכל זה, אבל לא צריך למרוח יום שלם בלי לעשות כלום".

איך אתה עכשיו? קצת יותר רגוע?

"עכשיו כן. הלחץ ירד משיא לדרגת ים המלח. בימים האחרונים היו לי המון רגשות. זה עצב ושמחה מהולים בכעס והפתעה, ומתחים, ויש מערבולות של רגשות, קשה להילחם בזה".

מירילא מעדכן אותי שהדרמות רחוקות מלהסתיים. הוא למשל, הגיע עם ברונכיט. "כשאני נושם זה מכביד עליי, אבל יהיה בסדר, אני מקווה".

צדי צרפתי, שעובר לידינו, מנצל את ההזדמנות לספר לרפאל כמה נהנה מביצועו לשיר המקורי שלו, "ניסע לצפון". "כל העונה לא שרת כך", מגדיל צרפתי לומר ומרגיע את מירילא כי המילים שכתב בסדר, בסדר גמור. "לכולם יש דעות מה אני צריך לשיר בגמר", אומר מירילא, "אבל כבר עונה שלמה שהמשפחה והחברים הבינו שלא משנה מה הם מייעצים לי, בסוף אני עושה מה שאני רוצה".

גם ספיר חברתו לא בעסקי מתן העצות. "גם ככה אין לי דעה על מה הוא צריך לשיר", היא מתוודה, ומעדכנת שמאחורי הארשת הרצינית מסתתר אדם די קולי בסך הכל. "זה נכון שקשה לקרא אותו, אבל הוא באמת לא לחוץ. הוא לוקח את הכל בקלות".

והנה רוטמן, והיא אפילו מחייכת היום יותר, ומדברת איתי חופשי, מבלי לחוס על קולה. "עוד לא התחלתי לחשוב מה לשיר בגמר", היא מודה. "מוצאת חן בעיניי ההצעה של גל אוחובסקי, לשיר את 'שיר של אחרי מלחמה' של אריק איינשטיין. אני אחשוב על זה ברצינות".

מה הדבר העיקרי שלמדת מהחוויה הזו?

"שההצלחה היא זמנית".

באמת? כבר את מכריזה ככה?

"רגע, זמנית, אלא אם כן אני אשמור ואשמר אותה. למדתי שיש הבדל בין להופיע בלהקה צבאית, ללהופיע בפריים טיים מול מדינה שלמה. האחריות כאן היא עצומה, לכל אחד יש דעה ומשהו להגיד".

את בטוחה שאת נהנית?

"כן. יש ימים שיותר ויש שפחות, אבל בסך הכל כן. אבל אני לא אצליח להירגע עד הגמר. אין שום סיכוי. אין טעם שאנסה, כי זה פשוט לא יקרה".