מלחמת שחרור משיטה רקובה
אם מחאת המילואים, שחוו על בשרם את ההשחתה במגזר הציבורי ובשלטון, תוליד רפורמה אמיתית - דיינו
הייאוש, הציניות והדרישה לרפורמה מהירה ומושלמת, מעקרים את הדחף לשינוי. הם עוזרים להנציח שיטה מושחתת, ההורסת את מדינת ישראל. ניתן לתקן את עיוותי השיטה שלנו, אך אם נבחן את ההיסטוריה, נוכל לראות כי שינויים מתרחשים על פני זמן ובהדרגה, לא ב"זבנג וגמרנו". לכן דיינו אם מחאת המילואימניקים, הסטודנטים והתנועה לאיכות השלטון - גם אם לא יושגו כל מטרותיה - תגרום קודם כל לסילוק האחראים למחדלים החמורים של מלחמת לבנון השנייה, להדחתם של אלה שהמשך שלטונם מהווה סכנה ביטחונית חמורה לישראל. דיינו אם המחאה תתחיל תהליך של רפורמה עמוקה בשיטת השלטון בישראל - שיטה מושחתת ומשחיתה, שהפכה עם מוכשר לנכה חברתי, כלכלי, ועכשיו גם צבאי.
מה יסוד הבעיה השלטונית? בישראל הוקם משטר פוליטי-כלכלי ריכוזי, שאין דומה לו בשום דמוקרטיה. 93% מהקרקעות בידי המדינה, כלומר: בידי הפוליטיקאים. תקציב המדינה בולע למעלה מחצי התוצר הלאומי, וכל אדם שלישי עובד בסקטור הציבורי. ריכוז כוח שכזה אינו מאפשר תפקוד תקין, כי אין מערכת בעולם המסוגלת למלא כל-כך הרבה פונקציות - מגיבוש מדיניות ביטחון לאומי ועד חלוקת קרקעות ותדרי שידור - כפי שמתיימרות ממשלות ישראל לדורותיהן לעשות. ריכוז הסמכויות מחייב גם הסתמכות על ביורוקרטיות ענפות, החונקות את היזמות והצמיחה, מרוששות את הציבור ומעודדות שחיתות.
משטר החלוקה המפלגתי, השולט במרבית המשאבים ובזכויות השימוש בהם ומאפשר לפוליטיקאים ולביורוקרטיה להעשיר מקורבים, גורם גם להקצנה ולהשחתה של הפוליטיקה ושל הכלכלה. כולם נלחמים זה בזה מלחמה כיתתית על חלוקת "הטבות", על פירורים מעוגה שאיננה גדלה. ובינתיים האזרח נתון במלחמה קיומית "לגמור את החודש", וחש חסר אונים מול הקמים עליו להשמידו. ההפרטה המדומה של נכסי מדינה איפשרה לפוליטיקאים לחלקם בין מקורביהם ויצרה אוליגרכיה, שרכשה נכסים באשראי אותו קיבלה מהבנקים שבשליטת המדינה. במקום לעודד את ביזור הבעלות ואת התחרות, יצרה ההפרטה המדומה הזו ריכוזיות יתר וחוסר תחרות. היא יצרה את המונופולים ואת הקפיטליזם החזירי של "קברניטי המשק". אלה עושים הון מניצול הצרכנים ומקבלת הטבות ענק מפוליטיקאים, שאת מערכות הבחירות שלהם הם מממנים.
ההשחתה פשתה גם בשירות הציבורי, שהקידום בו לא מתבסס על כישורים והצטיינות, אלא על קשרים ועשיית רצונם של בעלי הכוח הפוליטי והממון. קידום הבינוניות דחה מהמערכת את המוכשרים ויצר בה רמת תפקוד נמוכה. 800 אלף איש עובדים בסקטור הציבורי בעלות של 90 מיליארד שקלים, כחצי מתקציב המדינה (ללא החזר חובות וריבית).
כנסת קטנה, פחות משרדים
ישראל תבריא רק כשנקים בה משטר המבוסס על כנסת קטנה, האחראית כלפי הבוחרים. כדי לחדש סמל עתיק, הכנסת שלנו מונה 120 חברים, כפי שמנתה הכנסת הגדולה בתחילת בית שני. אך ממילא היא דומה לכנסת הגדולה כמו שדליה איציק דומה לעזרא הסופר או אהוד אולמרט לנחמיה המושל. צמצום מספר הח"כים ל-60, כשלפחות חלקם נבחרים בבחירות אזוריות המחזקות את אחריותם לבוחר, עדיין ייתן ייצוג הולם לאוכלוסיה הקטנה של ישראל, אך יפחית מהכיתתיות, מהברדק ומהמחלוקות לשם כיסא, המציינים את עבודת הכנסת. יש גם לצמצם דרסטית את הממשלה ואת תקציבה הענק והבזבזני, לבנות משטר כמו-נשיאותי, שיאפשר סוף-סוף למנות בעלי מקצוע למשרות שר, וישאירם בתפקיד לזמן ארוך מממוצע של שנתיים. גם הרבה משרדים צריך לסגור ולאחד.
ועוד: יש לקצץ דרסטית במספר החוקים והתקנות, שהרבה מהם מיותרים ומחייבים ביורוקרטיה גדולה. אכיפת החוק בישראל היא כיום פיקציה שרק החלשים מכבדים, וכל בעל כוח וקשרים מתעלם ממנה. מערכת המשפט אינה מתפקדת, כי היא פקוקה מעודף חקיקה ומצטיינת בבלגן המאפיין את כל מערכות השלטון. פריעת החוק עולה למשק מיליארדים בנזקים ובפרמיית סיכון, שספקי מוצרים ושירותים נאלצים לגבות - והתוצאה: יוקר חיים גבוה.
יש לעשות רפורמה יסודית בבעלות על הקרקעות, כדי לשחרר אותן מהמונופול של הממשלה ובעלי הממון, המפקיעים את מחירי הדיור. יש להציע שפע קרקעות במכרזים פתוחים לכל, לבטל את המונופולים של הקבלנים, של יצרני וספקי חומרי הבניין ושל ספקי האשראי, המכפילים את מחיר הדירה. יש להתחיל בדה-רגולציה נרחבת, בייחוד של עסקים קטנים, מנועי הצמיחה שהממשלה חונקת כיום. כיום הרשויות מוציאות את המיץ מכל יזם, גם בטרטור ביורוקרטי וגם בהטלת הוצאות גבוהות ומסים המונעים ממנו הצבר הון והרחבת העסק.
הצרכן הישראלי משלם שליש משכרו העלוב כמס מונופולים על כל מה שהוא צורך. ביטול המונופולים בלבד יכול להוריד דרסטית את המחירים (כפי שקרה בטלפוניה), וכך להכפיל את כוח הקנייה של השכבות מעוטות ההכנסה - דבר המשול להכפלת שכרן. חבל שאלה הקוראים לעצמם "חברתיים" דורשים רק עוד פירורים מהממשלה, אגב יצירת תלות מנוונת בפוליטיקאים, במקום להילחם במונופולים ולדרוש רמת מחירים הוגנת, שתאפשר לעובדים להתפרנס בכבוד מיגיע כפיהם ללא "הטבות" וללא חסדי הממשל.
איזו איכות של חינוך, בריאות או שלטון חוק מקבלים כיום אזרחי ישראל, בעד סכומי העתק הנגבים מהם כמסים? מה התמורה לכך שהם מקדישים למעלה ממחצית שנות עבודתם - דרך מסים ישירים ועקיפים - כדי לממן את הגוף המנופח, הבלתי יעיל והבזבזני שנקרא ממשלה? אם תנועת המחאה מצד אלה, שחוו על בשרם את עיוותי השיטה, תביא לשינוי בכיוון הרצוי - היא תהיה למלחמת העצמאות השנייה שלנו; מלחמת השחרור מהשיטה המושחתת והמשחיתה, ההורסת את מדינת ישראל.
דניאל דורון הוא מייסד ומנהל המרכז הישראלי לקידום חברתי וכלכלי
אין מהפכות "זבנג וגמרנו"
צילום: אוריאל הרשקו
מומלצים
