אמנות יכולה להחליף את הפסיכולוג
במשך כל שנותיה כאוצרת מתווה טלי תמיר סדר יום חברתי-פוליטי בעל אופי סוציאליסטי ברור. לא פלא שתערוכות שאצרה פתחו מחדש דיונים שהיו מושתקים למחצה
לפני שנה, זמן קצר אחרי שנכנסה לתפקידה החדש כאוצרת ראשית במוזיאון נחום גוטמן, מצאה טלי תמיר אוצר קטן. בחדר צדדי בבניין המוזיאון בנווה צדק היא גילתה מספר גליונות גדולים מגולגלים בערבובייה. כשפתחה אותם מצאה את ציורי המתווים שהכין גוטמן לעבודת המוזאיקה של המזרקה ברחוב ביאליק. הציורים האלה נשלחו, עם הוראות כתובות באיטלקית, להכנה באיטליה ואחרי שחזרו נשכחו מלב. יש בהם הכל: מבט-על אל פינת אלנבי-בן יהודה עם קולנוע מוגרבי המיתולוגי, מולו יושבי בית קפה, אחד קורא עיתון, השנייה כותבת, עגלת מוכר הנקניקיות (ייבוא מרכז אירופאי מובהק) וילדי הגן עם הגננת במטפחת הלבנה חולפים על פני אדון ביאליק. דמותו של המשורר הלאומי צוירה על דף קטן והודבקה אל המתווה וגם אם הוא מצויר מאחור, אין ספק שאליו התכוון הצייר.
ההזמנה למוזאיקה נעשתה ב-1971, כשהמבנה ההיסטורי של העירייה התפנה מפקידיו ויועד להיות מוזיאון לתולדות העיר – ממש כייעודו עד היום. המתווים היפהפיים האלה מוצגים כעת במוזיאון גוטמן כמין עדות לאופי החיים בעיר כפי שהוא ובני דורו חוו אותם. בחירת הנושאים ונקודות המבט אולי אינם שונים בהרבה מאיורי שער של מקומונים עכשוויים. בקומה השנייה של המוזיאון אצרה תמיר את תערוכת צילומי תל אביב של דני עשת,"יש ציפורים בתל אביב, יש מבקרים בתל אביב", מבטים שלתפישתה קרובים לאלה של גוטמן, ממרחק עשרות שנים.
דיונים מושתקים למחצה
אמנות ישראלית היא דבר דינאמי לפחות כמו המקום שהיא פועלת בתוכו. מאה שנות האקדמיה הראשונה לאמנות, בצלאל, נראות כמו זמן מינימום לניסיון מיפוי של משהו ייחודי שהתהווה כאן. אולי יותר מבמקומות אחרים, מתקיים כאן קשר חזק ומיידי יותר בין אמנות/תרבות/פוליטיקה.
טלי תמיר נמנית על קבוצה קטנה של אוצרים שעוסקים בבדיקת היבטים שונים באמנות המקומית. לפני שהגיעה למוזיאון גוטמן תמיר היתה במשך עשור האוצרת של גלריה "הקיבוץ", שם התוותה סדר יום חברתי-פוליטי בעל אופי סוציאליסטי ברור. מספר תערוכות יחיד וקבוצתיות שאצרה, כמו על מלחמת לבנון, פתחו מחדש דיונים שהיו מושתקים למחצה. כך קרה גם בתערוכה הגדולה שאצרה תמיר בשנה שעברה במוזיאון תל אביב, "לינה משותפת", שמשכה אליה ארבעים אלף מבקרים וקשת רחבה של תגובות, חלקן אמוציונליות וקיצוניות.
תמיר. (צילום: אלי אלגרט)
איתור, כינוס והתבוננות רטרוספקטיבית אל גופי עבודה של אמנים ותיקים, הביאה אותה לאצור לפני חמש שנים תערוכה מקיפה של הצייר יוחנן סימון במוזיאון תל אביב ולאחרונה נפתחה במשכן לאמנות בעין חרוד תערוכת רטרוספקטיבה לציירת בת השמונים רות שלוס.
לייצר את המוות הלאומי היפה
אפשר כבר לסמן קונצנזוס באמנות המקומית? מאין בכלל התשוקה לעסוק בדבר שהוא כל כך קצר ימים ונוח להשפעות.
"זו שאלה שנכון לשאול אותה היום, כש'בצלאל' חוגגת מאה שנה ובאמת מנסים למקם היסטוריה. לאמנים ישראלים יש נטייה לשכוח את העבר שלהם. יותר קל להם לפנות לניו יורק, במקום ל'ישראליות'. ב'לינה משותפת' ניסיתי להתייחס למסורת של אמנות הקיבוץ ולמושג ה'יחד' ולבדוק איפה זה נמצא בתוכנו".
איזו רלוונטיות יש למיעוט של אנשי הקיבוצים בתוך החברה הישראלית? מלכתחילה זו היתה קבוצה קטנה וכעת היא הולכת ונטמעת.
"נכון שמבחינה מספרית מדובר במיעוט, אבל האתוס שלהם ממשיך לשקף את מה שהחברה הישראלית היתה רוצה לראות בעצמה. גם היום, אחרי המלחמה האחרונה, ממשיכים לדבר במושגים של 'ביחד' ושל הקרבה של הפרט למען הקבוצה. האידיאל השיתופי של החברה הקיבוצית הוא זה שהחברה הישראלית ממשיכה לגלגל בתוכה. הוויכוח שהתעורר על חלקם של 'התל אביבים' מול 'הקיבוצניקים' מראה עד כמה הקיבוץ ממשיך לשקף דימוי אידיאלי נכסף ועדיין מוערך.
"אני מאמינה באמנות כדבר שיכול להחליף את ספת הפסיכולוג. בתערוכה 'לינה משותפת' אפשר היה ללמוד הרבה על משמעות היחד כתומך או כמפרק. עכשיו מדברים אצלנו הרבה על היחד המחמם את הלב. על חיבוק לאנשי הצפון. ניסיתי לדבר על המחיר שמשלמים על המיתוס הזה ולהבחין בין ה'יחד' לבין סולידריות חברתית. אלה שני מושגים נבדלים שאין כל קשר ביניהם".
המחקר הסוציולוגי שלך יכול להימשך גם דרך אמנות מקומית עכשווית, או שהאינסטינקט של ה'ישראליות' מתחיל להעלם?
"נעשית היום הרבה אמנות טובה. המאפיין שלה הוא אולי היכולת לבטא תודעה יותר מורכבת, כזו שמשקפת את הקונפליקטים הפנימיים שיש. לא מדובר על פירוק מיתוסים ולא על מרד, אלא על הצעה יותר רב מימדית. זהו שלב חשוב לחברה הישראלית. ההבנה שאי אפשר לספר את הסיפור פשוט. מובן שהמצוקה מחלחלת פנימה. המלחמה והמוות שהולך ונערם סביבנו. אי אפשר יותר לייצר את המוות הלאומי היפה. זה כבר לא עובד. שני הדברים האלה: המורכבות הפסיכולוגית והייאוש, שניהם מאוד נוכחים היום באמנות המקומית".
(צילום: דינה גונה)
תל אביב הפכה את יפו לפריפריה
הצלם דני עשת מציג בקומה השנייה של מוזיאון גוטמן צילומים קטנים, בצבע ובשחור-לבן, של נופים וסצנות בתל אביב. המבט הדמוקרטי שלו, המערבב סצנות של פתיחות תערוכות עם נופי ים ואת היכל התרבות עם שכונת עג'מי מתאים לסדר היום של האוצרת."העבודה של דני עשת היא סוג של אירוניה. הדימוי הבודד מאבד משמעות ונעדר פאתוס. את יכולה למצוא כאן, זה לצד זה, פיגועים ומסיבות. משהו שמבטל את עצמו. זה על רקע תל אביב שיש בה את כל היופי הגוטמני הראשוני שבמתווים למוזאיקה. אבל בניגוד לגוטמן, דני עשת מתאר עיר שאין לה התחלה ואין לה סוף. למיקום של המוזיאון יש משמעות בקונטקסט הזה. אני רוצה לשנות את המסלול כך שהמבט יהיה מופנה אל המרחב הנרטיבי שגוטמן טיפל בו: יפו, פלורנטין, מנשייה. נדמה לי שאם גוטמן היה רואה את הצילומים של דני עשת, הוא היה שמח בהם. הוא תמיד היה מודע למקום של יפו. תל אביב של היום הפכה את יפו לפריפריה".
(צילום: דינה גונה)
בשנה הקרובה תמיר תאצור במוזיאון גוטמן תערוכות יחיד של דודו גבע, מוטי מזרחי, שגדל בשכונה, אריק בוקובזה העוסק בעבודה שלו באוריינטליזם, יואב אפרתי בעבודה הנוגעת בילדוּת, יאיר גרבוז המרבה לצטט אמנות מקומית קנונית ואחרים. בינתיים היא עובדת במקביל על תערוכה גדולה של הדס עפרת שעתידה להיפתח בינואר 2007 במוזיאון ישראל.
מעלה מנבכי השיכחה
לרות שלוס, ציירת ותיקה ופוליטית מאוד, תמיר עשתה צדק היסטורי ואצרה מעבודותיה תערוכת רטרוספקטיבה גדולה מלווה בקטלוג. פעולה דומה היא עשתה לפני חמש שנים כשאספה את כל מכלול העבודות של יוחנן סימון לתערוכה יפהפייה במוזיאון תל אביב. התערוכה העלתה את סימון מנבכי השיכחה ומיקמה אותו בהיסטוריה של האמנות המקומית.
רות שלוס ביטאה במשך שנים את מקומם של החלשים והנדכאים. העבודות המוקדמות שלה עסקו בנושאים יומיומיים, בפורמט קטן וברישומי דיו, גואש וצבעי מים. עם הזמן הפורמט גדל והנושאים הפכו להיות חברתיים ופוליטיים: שכונות מצוקה, הריסות בתים, דמויות של עצירים קשורי עיניים, דימויי הצבר כיישות כוחנית וקורבנות האינתיפאדה.
אמנות פוליטית שנעשית היום זוכה, בדרך כלל, לחשיפה ולא נדחקת לשוליים. בכל זאת זה קרה לציור של רות שלוס.
"אני חושבת ששכחו אותה גם בגלל שהיא זקנה. הרי עכשיו, כשעשו בבצלאל תערוכה על רצח רבין, צריך היה לזכור שרות שלוס ציירה שבויים ומעונים בידי השב"כ כבר ב-82'. ב-48' היא ציירה הריסות של כפרים ערביים, לפני שקרצמן ודיוויד ריב יכלו לחלום על העבודה שלהם. כך שאם נעשה כאן צדק, הוא גם לזה שהיא ידעה להצביע בזמן על דברים. הצדק הוא גם בהצבעה על ציירת אשה. אשה יחידה בתוך כל הקבוצה של הריאליזם החברתי, כולם ציירים גברים, שפרשו לכיוונים אחרים. היא היחידה ששרדה והמשיכה בעבודה שלה וכך אני רוצה שיכירו אותה. אני רוצה שהיא תחיה בתודעה כאמנית פוליטית עם רצף היסטורי של עשייה".
