דרוש: הדבר הטוב הבא
עופר פסנזון, האיש שמאחורי אחינועם ניני, מחפש את הזמר/ת הבאים שיצליחו לפרוץ את מחסום הבארבי והזאפה ולעשות את זה בחו"ל. "הזמר הישראלי הממוצע הוא כמו הכדורגלן הישראלי הממוצע - עצלן ומאמין למה שכותבים עליו בעיתון", הוא מסביר את כישלונו של הזמר הישראלי לנפק קריירות בינלאומיות
15 שנה מנהל עופר פסנזון את הקריירה של אחינועם ניני בישראל, ובעיקר בעולם. עד לפני כשנתיים בשיתוף עם אשר ביטנסקי, הפרסונה והאייקון, ומאז כמנהל יחיד. פסנזון, שהחל את דרכו בשנות השמונים כמנהל חברת הגברה, חתום על ההגברה והתאורה במופע הבלתי נשכח של הדייר סטרייטס בפארק הירקון, על ציוני דרך בסצנת הלילה התל אביבית כמו מועדון ה"שירוקו" ועל ניהול אישי של נורית גלרון, אילן וירצברג ולהקת הקליק. כשהקריירה הבינלאומית של ניני נסקה והזמנות למופעים בעיקר באירופה התחילו לזרום, קיבל פסנזון החלטה להתמקד בה. היום, אחרי מצבור נאה של שנים שמאפשר פרספקטיבה, הוא תוהה מדוע נכשלת ישראל בייצוא זמרים לחו"ל. "יש פה המון אנשים מוכשרים אבל מאז מייק ברנט, אסתר עופרים ועפרה חזה, הזמרת הישראלית היחידה שיש לה קריירה בינלאומית היא אחינועם ניני. אני מנסה להבין למה לאורך כל השנים האלה זה לא קורה ובעיקר אני רוצה למצוא את הדבר הבא", אומר פסנזון.
קריירה בינלאומית אליבא דה פסנזון לא מתייחסת למופעים מוזמנים בפני קהילות יהודיות בחו"ל או לסבב המוכר של הופעות בקמפוסים ברחבי ארה"ב. "זה נכון שיסמין לוי מצליחה באזורי הפלמנקו בספרד ובפסטיבלים של מוזיקת עולם, זה נכון שגם חווה אלברשטיין מופיעה ומוכרת אלבומים בארה"ב ברמה מסוימת, אבל זה לא קריירה בינלאומית", הוא אומר, "ההגדרה שלי לקריירה בינלאומית היא 60-80 מופעים בחו"ל בשנה עם מכירה של לפחות 800 כרטיסים בכל הופעה לקהל הרחב. צריך להבין שאמרגנים מקומיים לא מתייחסים אליך אם אתה לא מוכר לפחות 1200 כרטיסים למופע ב'קופה פתוחה'".
מה עם דויד ברוזה?
"ברוזה לא פחות מוכשר מאחינועם והוא מופיע המון אבל איכשהו, בעיקר בגלל ניהול רע, חוסר מזל והחלטות שגויות, זה התפספס. הוא הופיע רוב חייו בארה"ב והצליח להגיע עד לרף מסוים אבל באמריקה או שאתה ענק או שאתה כלום. זו, אגב, הסיבה שאחינועם לא עושה קריירה בארה"ב. כשאתה מופיע שם בתחילת הדרך אתה צריך לחרוש את ארה"ב לאורכה ולרוחבה, להופיע אינסוף במחירים מגוחכים של 200–1000 דולר להופעה עד שאתה עובר לשלב הבא אם בכלל. בגיל 50 הסיכויים לעשות את זה הם כמעט כמו הסיכויים להגיע לירח. סזריה אבורה יש אחת ואני חושב שלברוזה יהיה קשה מאוד אם לא בלתי אפשרי לשנות פאזה. יש אורח חיים של מוזיקאי ויש קריירה בינלאומית. זה לא משנה כמה מכובד, איכותי וכישרוני אתה, השאלה היא בסופו של דבר מה כוח המכירה שלך. מייק ברנט, אסתר עופרים ועפרה חזה היו ענקיים והצליחו בגדול ודנה אינטרנשיונל הייתה בעמדת זינוק מדהימה אבל פרשה מהמרוץ. אחריהם כל מה שיצא מפה הייתה אחינועם ניני ושם זה נגמר. מאז אף ישראלי לא הצליח ברמה בינלאומית וזה לא הגיוני".
מה הסיבה למחדל?
"שאלת השאלות. זה מורכב מכמה גורמים ובראשם שהזמר הישראלי הממוצע הוא עצלן שמאמין נורא מהר למה שכותבים עליו בעיתון. הוא רואה כתבה במקומון זניח על כמה הוא ענק למרות שבפועל הוא מכר 50 כרטיסים בשלושים שקלים באיזה מועדון שכוח אל והוא מאמין שהוא אלוהים. הזמר הישראלי הממוצע, כמו הכדורגלן הישראלי הממוצע, לא מוכן לתת מעצמו, להזיע. הוא יקום בשעה 11 בבוקר, ישתה אספרסו בבית הקפה השכונתי ויקפוץ לאימון בשביל לחזור לבית הקפה שעתיים אחר כך. אי אפשר למכור קרח לאסקימוסים, בשביל לעשות את זה בחו"ל אתה חייב להביא משהו מיוחד. אם עידן רייכל היה שר באנגלית, הוא היה יכול להצליח".
מה עם אביב גפן?
"המציאות מוכיחה שעד היום הוא לא הצליח. נראה לי שסיכויו להיות כוכב בחו"ל די נמוכים".
יש חוקים בסיסיים להצלחה?
"לגמרי. אם עברת את גיל 27 אתה זקן מדי לקריירה בינלאומית כי חברות בינלאומיות לא יתעסקו איתך כי בניית אמן לוקחת שנים. בארץ אמנים מתחילים את הדרך רק בגיל 21 ועד שהם מבינים מה קורה הם בני 30 וזה מאוחר. אז נכון, יש אמרגנים וחברות תקליטים שמוכרים להם את האשליה שהם יכולים לעשות את זה בחו"ל, אבל ברוב המקרים אם עברת את גיל 27 פספסת את הרכבת. אתה חייב לדבר אנגלית כשפת אם ואחד החוקים הכי חשובים זה להיות משוחרר מכל התחייבות חוזית בינלאומית עם חברת תקליטים ישראלית. שום חברת תקליטים בינלאומית לא תחתים אותך אם אתה כבול בחוזה לחברת תקליטים ישראלית".
קצת בעייתי לזמר בתחילת דרכו להציב תנאים.
"כאן נכנס התפקיד של המנהל האישי ובמידת הצורך עורך הדין. יש הרבה זמרים מצוינים שחתמו על חוזים דרקוניים שמנעו את הקריירה שלהם חד משמעית. בגלל שהקופה פה מאוד קטנה, רוב האמנים לא מחזיקים מנהל, אבל האמת היא שגם אם אתה גאון מוזיקלי, זה לא אומר בהכרח שאתה יודע לנהל את העסק שלך. לא מספיק להביא את כל החברים מהשכונה למופע שלך בבארבי או לשמוע את עצמך מתנגן בגלגלצ בשביל לעשות קריירה".
אתה אומר שאנחנו חושבים בקטן?
"לחלוטין. בשביל להצליח צריך להיות שאפתן בטירוף, צריך להיות מוכן לעבוד 24 שעות ביממה שזה אומר מוסר עבודה אירופאי. גמרת לכתוב? תחשוב איך לשווק את זה. בגלל שאנחנו רחוקים מהעולם ולא כל כך אהובים, אנחנו חייבים להיות הכי מיוחדים, להביא משהו שונה מהאמנים המקומיים הממוצעים. קחי את סאבלימינל, האיש מוכשר, אין ספק, אבל אין לו סיכוי גדול למכור ראפ לאמריקנים, בשביל זה הם לא צריכים אותו. גם כל הטרנד הזה של זמרים שעושים שיר עם פלסטינים, מפזרים באמצע את המילה סאלם וחושבים שזה יבנה להם קריירה, טועים בגדול. זה פשוט לא עובד ככה. זו עבודה סיזיפית, קשה, יומיומית ולפעמים מתסכלת".
אז מה היתרון היחסי של יצוא הזמר הישראלי - זהבה בן או עמיר בניון?
"בניון נראה לי יותר כמו תוצר של גלגלצ והמקומונים הישראליים, זו לא הצלחה רצינית בשטח. אני חושב שזהבה בן הייתה בהחלט יכולה להצליח בעולם עם ניהול אחר. כל החיים שלה הם כישלון ניהולי ארוך. אמן בגיל מאוד צעיר צריך להטיל את יהבו ולתת את אמונו למישהו שייקח אותו קדימה. זה קשה כי בגיל צעיר אתה חושב שאתה יודע יותר טוב ויש לך אינסוף יועצים וחוץ מזה כתבו עליך בעיתון שאתה כוכב-על אז אתה לא רוצה להקשיב לאף אחד. הרבה מנסים לבד וכשהם נזכרים להתעורר זה כבר מאוחר מדי".
לשיטתך, להראל סקעת, הראל מויאל ושירי מימון למיניהם אין מה למכור?
"עם פופ סטנדרטי, אפילו אם יהיה משובח, הסיכוי קלוש. את המוזיקה שהם עושים מייצרים מאות זמרים לא פחות מוכשרים מהם בכל מדינה נתונה. אז נכון, יש להם קול, הם נראים טוב ולחלקם גם יש אישיות, אבל מעבר לזה אתה צריך את המשהו הנוסף".
כמו, למשל, לשיר מזרחית?
"לא, זה צריך להיות שילוב של מזרח ומערב".
מה עם הברירה הטבעית?
"הם עשו מוזיקת עולם הרבה לפני שקראו לה כך. אם היה להם ראש ניהולי הם היו עושים את זה בענק".
הטלוויזיה מאמינה שעושים את זה דרך "כוכב נולד". מה אתה חושב על זה?
"רוב הכוכבים הנולדים מתרסקים כמו שהם נוסקים. אני משער שאחוזים מהם יישארו בשטח אך לגבי הצלחה בינלאומית אני בספק. בתחום המחול שיטת 'כוכב נולד' כן עובדת ברמה מסוימת אבל זה קשור לשם המצוין שיש למחול הישראלי בעולם. את השם 'בת שבע' כל העולם מכיר, אבל מי זוכר את ההצלחה של יזהר כהן באירוויזיון? למחול הישראלי יש הילה של הצלחה, לכדורסל הישראלי גם. ישראל נחשבת ליצואנית של נגנים ומוזיקאים קלאסים ונגני ג'אז שמצליחים בטירוף בחו"ל כמו אבישי כהן אבל בפופ וברוק זה מדבר".
אז מה אתה רוצה?
"למצוא את הדבר הבא. שיהיה צעיר, מיוחד, חרוץ, חכם, עם אנגלית ברמת שפת אם ומזל בן זונה ושלא יהיה מחויב חוזית על קריירת חו"ל לחברת תקליטים בארץ. ושייראה טוב, אין מה לעשות, זה גם קריטריון הכרחי. אני רוצה שבפעם הבאה ששואלים אותי בחו"ל איזה אמן ישראלי חדש יש לנו באמתחת, יהיה לי שם לתת. זה משגע אותי שעם כל הכישרון שיש פה, זה לא קורה. אני אומר חד משמעית - אני לא מחפש עוד אחינועם אלא ייחוד. אני לא מחפש שוליים אלא מיינסטרים, מישהו שלא יהיה פופ אבל שבחנויות התקליטים אפשר יהיה למצוא אותם במדור הפופ ולא במדורי מוזיקת עולם או ג'אז. מהשוליים לא עושים כסף".
למה שאמן יפנה אליך?
"כי אני המנהל היחיד במדינת ישראל שבפועל מנהל קריירה בינלאומית של זמרת שמופיעה במשך 15 שנים בכל הבמות הכי גדולות בעולם. בגלל שאני מכיר אנשים בתעשייה ברמה אישית, מה שמקצר לא מעט תהליכים, ובגלל שכשאני קם בבוקר אני משאיר את האגו בצד וזוכר שמדובר בקריירת אומן שצריך לקדם ובסופו של יום יהיה גם ביזנס".
