מיום כפורים שעבר עד יום כיפורים זה

אצל רוב האנשים שיחת טלפון היא דבר טריוויאלי, אך לא כך לי ולשכמותי. יכולה היא לצוץ לפתע פתאום כהר געש ששקטה ליבתו ומדי פעם מתעוררת, פורצת ושוצפת ומחרבת באבניה המתגלגלות כל אשר בדרכה.

כך היה בערב ליל כיפורים זה. כמה חברים הלכו לראות סרט בערב היום הקדוש בשעות שבעבר היינו מתקנים את יצוענו טרום כפרות, מי השקוע בספרי מוסר וחשבון נפש כ"שערי תשובה", ומי המסדר את דוכני הכפרות שהיה צריך לפרוס למחרת בפתחיהם של בתי כנסיות ומדרשות כדי לקלוט דמי "כופר נפש" שהפכו למעות של צדקה לעניים - ומרפא לבחורים אחוזי רווחים.

גם אני חשבתי להצטרף אליהם, אך השעה היתה מאוחרת והמיטה קרצה לי. לא השבתי פניה ריקם ושקעתי בתנומה. את הטלפון הנייד השארתי פתוח, כנראה חשבתי שחבריי עוד יתקשרו, או שלא חשבתי, רק נרדמתי.

הוא צלצל ולא זיהיתי את קולו, שאר בשרי וחברי משכבר הימים בישיבה. תמיד חשתי אליו כבוד והערכה, חיינו בשלום באותן דלת אמות למרות הבדלי דעות. אחרי שהקדים ואמר כי בדרך-כלל הוא, יותר מכולם, שיודע כיצד התמודדתי ומה עבר עליי, חושב ש"אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". ובכל אופן כַאב לבו ובפיו שאלה ישירה, שלא נתנה לו מנוח: אתה צם או לא צם?

בקשני לענות בכן ולא. עניתי כן. למה לא, שיונח לו וייטב לו. אבל אחר כן לא נחה דעתי עד שביררתי מדוע כה יגע וענה לי לפי ש"אין יום הכפורים מכפר אם לא יצום". אבל, אמרתי כבכל שנה ושנה אנחנו צמים ו"למה לי רוב זבחיכם". אם רק הצום הוא העיקר ולא המחשבה איזו תשובה יש כאן? גם הוא וגם אני ידענו שהשיחה לא תוביל לשום מקום ונפרדנו בברכת שנה טובה.

וכמובן שאחר-כך לא המשכתי לישון. גם סרט לא ראיתי, גלשתי וגם שם לא שקטתי. מחר יום כיפור! מה זה אומר לגביי, אולי כן אצום כדי לרצות את דעתו? והרי זה מה שעשיתי כל הזמן, צמתי והתפללתי, למדתי והתנענעתי כדי לרצות אחרים. האם חשתי שאני עושה משהו בשביל עצמי? התשובה היא כן, וגם כשעשיתי בשביל עצמי ידעתי שעצמי הוא כלום. הרי אני עבד של מלך מלכי המלכים, ביום הדין הוא ראש השנה אני צריך להמליך אותו תוך כדי תקיעת שופרות ולזכור מי אני. להיות ירא, נרעש ונפחד כל הזמן, לא להיות מן ה"בטוחים שיעשה להם נס", בוחנים אותי בעין מגדלת ואחת דתי למות.

"מיום כפורים שעבר עד יום כפורים זה" (מתוך תפילת כל נדרי)

בשנה שעברה חגגתי בפעם הראשונה את יום כיפור אחרי חציית הקווים, ומטבע הדברים כל החוויות היו חדשות ועצומות. זה מה שכתבתי אז: "הלבן חטאינו כשלג כמו שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" (מתוך תפילה הנקראת ביום הכיפורים ובסליחות, לפני הסליחה המרכזית שכותרתה "שמע קולנו"). ומה שונה כיפור השנה משלג דאשתקד? ובכן, תן כבוד לעמך.

יצאתי אל השוק. שמתי פניי אל הכיכר ובדרך חלפתי על פני רחובות העיירה שלי. זאת בעצתו של שכני הנחתום, שאמנם אין מעיד על עיסתו, אבל שיבח וקילס את בחורות המקום. ויישא משלו ויאמר צא העירה ושוף נא בבנות העיר, ערב עצמך בדעת עם הבריות. מה שקוראים, "תתערבב". וכשעניתי לו "איך?", פקד "תשתחרר".

משהעליתי גירה על בליסת דפי רשת וישבני דמה לאבן שאין לה הופכין, יצאתי אל האוויר הצח והשתוממתי למראה: איככה דמתה עירי לרחובות קרייה בבני-ברק? אבות על ילדיהם, אמהות ועגלותיהן והאנשים? היו מהלכים ברחוב כבשלהם. והגדילה לעשות משפחת ישראלי אחת, שהוציאה כיסאותיה מקפליהם בחוסמה רוחב נתיב שלם בעיבורו של כביש ובעיצומו של חג.

ככל שאתה בדרך אל הכיכר רואה אתה עדיין בני אנוש מהלכים כחתן לקראת כלה. איש לאשתו ואדם לרעהו. וככל שהתקרבת אל הכיכר שומעות אוזניך קולות מלחמה. שמא איצטדיון הוקם כאן בן לילה? או הפגנה רבתי? אלו בני-הנוער.

כמעט ואינך מוצא אנשי עמל כאן אלא תינוקות שברחו מבית-ספרם, כיפות נחמן לראשיהם והם עטויים בגדי לבן. מי אמר להם ללבוש לבנים?

מהלכים הלוך ושוב בלא דעת, ויעשו מרמה לתפוס בבנות העיר. ‏והבנות, מצדן, לא טמנו ידן בחיקן, אלא ‏התקשטו ועדו עדיים ויבואו אף הן בבגדי לבן, עד שאינך מבדיל בין י' בתשרי לט"ו באב.

משהפליגו מחשבותיי העייפות אמרתי לעצמי מה בין שלג לכיפור. שבשלג אתה מוצא בריות מהלכות לאטן בטבורו של רחוב ואין פוצה ומצפצף - שהרי המצפצף של כל יום מושבת - אף כאן. ומה לשלג המנקה ומכסה על כל פשע, אף כאן בגדי לבן המתירים להתפלל עם "העבריינים".

ובחצי הלילה קמתי מן הספסל ושמתי פעמיי חזרה. חלפתי על קבוצות אופניים, קורקינטים ממונעים וילד שעצר בחריקת בלמים את הג'יפ החשמלי הקטן ליד אבא שלו. בדרך אל הכיכר הספקתי לשמוע עוד אשה (בבגדי לבן, נכון) מספרת על כת, שבניה צמים כל שבת ולובשים רק בגדי כותנה... ונערים בכיפות לבנות מתווכחים על מצוות של בין אדם לחברו ובין אדם למקום.

"ובכן, תן כבוד לעמך, תהילה ליראיך ופתחון פה למייחלים לך" (מתוך תפילת ימים נוראים)

השנה הייתי מוסיף וקורא לרבי לוי יצחק מברדיצ'ב, שהיה ידוע בכינויו "סנגורם של ישראל", שיבוא ויראה אלו בנים צדיקים יש לו למקום. כולם צמים עטורי כיפות, באוויר יש משהו שמאחד את כולם, מוסכמה ליום אחד של שבתון - עד שאפילו פלאפון אחד לא ייראה ולא יימצא.

גם השנה יצאתי, הפעם בעזרת אופני הקודש שלי, ושוב חוויתי בצורה אחרת את יום הכיפורים החילוני. איני נכנס כרגע להגדרותיו, אם נובע הוא ממנהג חילוני, כמו ששמעתי לא אחת את ההסבר "אנחנו צמים בגלל המסורת, כי ככה התרגלנו", או שבא לרצות את ההלכה והיהדות מתוך אמונה שיום אחד בשנה מספיק כדי לחָטא 365 ימי חטאים. כל מה שרצוני לתאר לעת עתה הוא הבום החוויתי הגדול שנוצר מהאופן שבו עיניתי את נפשי בשנים עברו.

גם לחברי, אותו לקחתי לאותה כיכר השנה, היתה זו הפעם הראשונה. שכן כל ימי הכיפורים שעברו השתדל לעשות מחוץ לטריטוריה, ביקש לברוח לצדדים. אחר-כך עמדנו ודיברנו על הא ועל זו אצל הגדר בכביש - בהחלט לא מעשים שבכל יום.

לפני שלש שנים עמדתי מול התיבה, אחריות כבדה על ראשי, בישיבה לבחורים נושרים שבאתי "לחזק". בקול כמה ומלא כיסופים, בתפילת חזרת שליח הציבור, קראתי "ובכן תן כבוד לעמך". והתכוונתי כמו שכתוב: ובכן ראה עמידתנו דלים וריקים, דלים ממצוות ומעשים טובים וכולנו מלאי עוונות. ובכל אופן, אנחנו מתחננים לפניך שתרחם עלינו.

התרגלתי לכאוב ולבקש רחמים ואך טבעי היה בעיני לחשוב שאנו דלים וריקים וכל המצוות שלנו כאין וכאפס. והיה לי אבא רחום וחנון מלך רם ונישא אדון עולמים! וממנו ביקשתי רחמים. באיזשהו מקום ידעתי שהוא אב רחמן, שירחם עליי. עד-כדי-כך ציירתי את הדברים באופן מוחשי שהאמנתי בהם באותה מידה שהרגשתי שאני אוחז את התיבה בשתי ידיי.

לפני ארבע שנים ישבתי, או יותר נכון עמדתי באמה על אמה צרה ודחוקה, אחד מתוך כ-600 אנשים שנדחקו לאולם שבדך כלל מכיל רבע פחות מהם. בחורים, מהם אברכים שלא מזמן נישאו, באו כולם יחד להסתופף בצלה של הישיבה, להתבשם, להתענג מחוויות רוחניות וגם להתפלל. אכן חוויות רוחניות, אדירות אפילו הייתי אומר. כי בזמנו ואולי עד היום, כשכמה מאות אנשים שרים ביחד מנגינות לכת עצובות - אין לך חוויה רוחנית גדולה מזו. ממש השיא שבשיאים. כך היה ב"יעלה תחנונינו מערב" (פיוט לליל יום כיפור) וכך היה בפיוט הבוקר "וכל מאמינים" שהונהג על-ידי החזן במארש סוחף בעל סיום בומבסטי, שכאשר הייתי שר את הקול השני בסופו הרגשתי שעשיתי את שלי.

אלו היו הדברים שהחזיקו אותי במהלך הצום, בעינוי הנפש מתוך שמחת חג ועליצות על החטאים שנמוגים להם אט-אט יחד עם הכוח. עד לסוף היום, לתפילת נעילה, אמירת "אבינו מלכנו חוס ורחם עלינו, עשה למען באי באש ובמים על קדוש שמך". ולחשוב שאתה מוכן גם למות על קידוש השם ולצעוק יחד עם כולם באקסטזה "אדוני הוא האלוהים" שבע פעמים. והמחשבות רצות בראש. הנה זה הסוף.

עד יום כיפורים זה שבו יצאתי בבוקר יום שטוף שמש, אל אוויר צח ונקי במיוחד. נהניתי לנסוע בכיוון המסלול וגם נגדו, בשלל צבעי הרמזור, מולי ילדים וילדות בכל מיני צבעים, צועקים. חיים. דיוושתי במלוא הכוח לעבר הים, שהיה כחול ויפה מתמיד, פגשתי שם את האנשים שהחזירו לי את החיים ואת הפרופורציות ובזכותם רחצתי במים. אני מקווה שהשלכתי בהם את כל מה שהייתי צריך להשאיר מאחוריי.

כך כשחזרתי בהערב שמש, כשהחמה תלויה בראשי האילנות, ושמעתי לי מנגינה מינורית. לא היתה יפה כמוה לסיום יום של שקט וטוהר, יום אחד במדינה יחידה, ויחיד חדש.

• ב. (השם המלא שמור במערכת), שיצא לשאלה לפני כשנה וחצי ומתערה בעולם החילוני בעזרת פעילי אגודת "הל"ל", מתעד בטורים אישיים את תהליך יצירת חייו מחדש.

• למשלוח אימייל לכותב bafetach@gmail.com