פתולוגיה ספרותית
לאורך שלוש הנובלות ב"חתונה בוכרית" מאת דן בניה-סרי מתוודעים הקוראים בעיקר לשלל הקאות, הפרשות, תחלואה, אובססיות ומעשים בלי מובן. הכתיבה המיזנטרופית המדיפה ריח של שנאת נשים גרמה לאריאנה מלמד לתהות: למה?
תיעוב, גועל ובוז הם מניעים מאד משונים לכתיבה, ולאורך שלוש הנובלות ב"חתונה בוכרית" תמצאו עדויות לקשת הגוונים העכרורית של התחושות הללו, מבלי להבין מדוע דווקא הן ממלאות את הדפים. המספר נעדר כל חיבה בסיסית כלפי דמויותיו, חף מכל חמלה אנושית – וטורח עד מאוד לגרום לקוראיו לחוש כמותו. זה עובד: שמואל מורדוף, גיבורה הנרפה של הנובלה שהעניקה את שמה לספר, הוא קורבן של אביו. האב לווה פעם מאחיו כסף לקנות מסגרייה, ולאחר שהעסק כשל, האב ממשכן את בנו לנישואין מוסדרים עם בתו של האח, זלפה יששכרוף, שהיא "מין לביבה עיסתית שנאפתה מעלה מן המידה, שאלמלא עינה הימנית לא היית יודע שגם השמאלית פוזלת".
למנשה יששכרוף, אביה של "הלביבה", יש חנות כלי נחושת בשכונה הבוכרית והדבר הופך את הלביבה לשידוך ראוי, ואת שמואל לקורבן: הוא יילך ויסתבך במהלך הנובלה בנטילת הלוואה שתכסה את חובותיו של אביו, אחר כך יתאהב בבחורה לא ראויה בעיני משפחתו. לא כל כך בגלל שמשפחתה שלה היא מקור לא אכזב לשערוריות בשכונה הירושלמית, אלא בעיקר בגלל שהיא כורדית, ולפיכך גם נחשדת בזנות. רוחמה, האהובה הלא-נכונה, תמעל באמונו ובכספו של שמואל. אשה אחרת, צעקנית ואלימה, תנסה לנכס לעצמה את אונו ואהבתו בגסות. אמא של שמואל תהיה רוב הזמן כנועה או היסטרית, והיא תעשה דברים בלתי מתקבלים על הדעת כמו לשבת נסערת על הספה ולהתייפח עוד ועוד. שמואל עצמו ייגרר אחר רצונותיה של משפחתו אל החופה, והכל יתרחש בתוך ביצה של סלידה, כי "כלה זה לא סמרטוט. אפילו תשים בכביסה, יישאר אותו פרצוף". בחתונה עצמה, המוזמנים לא אוכלים, אלא "מאביסים את קיבתם". אם תחפשו נוחם בדמויות משנה, לא תמצאו. אפילו רב שנושא תפילת אשכבה לזכר נפטר הוא "בעל חזות דוחה באיפוקה", ובהנחה שקוראים מסוגלים להבין מהי חזות כזאת מבלי שהמספר מפרש אותה, גם בו לא נוכל להיאחז.
מכוערים, צווחניים, עילגים, מבוססים ברכילות על אופני האוננות של הזולת, שטופים בגזענות - "אפילו אשכנזי, ולא הכלב הזה", מייחלת אחת הדמויות לגורל אחר לבתה הנשואה - אלה האנשים המאכלסים את "חתונה בוכרית", ואם מבקשים למצוא מעט מנוחה מהם, צריך לעבור דרך שרשורי מטאפורות ודימויים לא אחראים ובלתי מנומקים כמו "כשהגיע מסע ההלוויה אל הר הזיתים כבר נשקפו לעיניהם גבעותיה הקסומות של ירושלים, צבעוניות ומטויחות ברעפים, כמו נאספו גם הן לבכות לאותו שוער". למה ומדוע? לא מספרים לנו.
עולם חסר חן, דמויות חסרות הגיון
המצב מחמיר בנובלה השנייה, "פסלים פרסיים". ל"חתונה בוכרית" יש לפחות מראית עין של עלילה מנומקת, כמו-ריאליסטית, אבל בזו שמופיעה בעקבותיה ניסה המספר את כוחו רק בתיאורה של דינמיקה זוגית שאינה מובילה לשום מקום, ונכשל קשות בצורך הבסיסי להעמיד על הנייר שתי דמויות אמינות ותיאור מתקבל על הדעת של מאבק. במקום זה אנחנו מקבלים אוסף של סימפטומים לתחלואה לא ברורה של מערכת העיכול –בניה-סרי נוטה חיבה מיוחדת לדיווחים על הקאות – וסדרה של מעשים חסרי פשר הגיוני, כמו האובססיה של האשה ליריקת קליפות גרעינים על ראשי שכנים או התמסרות של הבעל לעיסוק שממש היה מחבב אותו עליכם, ואולי גם הופך אותו בעיניכם ליצור בדיוני אמין: "באותן שעות אף למד להאזין במרץ לגרגרי האבק העיקשים שנחבטו, נכזבים, בשמשת החלון, כמו גם למנוסת הזבובים. אך בעיקר יצא מדעתו נוכח מסען האילם של התולעים שטיפסו מבעד למרזבי החנויות עד למרפסת ביתו. את האיומים ששלח באמצעות השוטרים אל עבר בעלי החנויות הקפידה אישתו לצנן בשיחות נפש ארוכות שקיימה עם אותם בעלי עסקים. אט אט רכשה את אמונם. למדה את שפתם. והם לא איחרו לגמול לה. הסכימו להשתתף עימה בהוצאות הטיפול הנפשי שלו. עתה כבר נכון היה להעלות את חנויותיהם באש. חדל לקנות אצלם. אסר גם על אשתו לשוב ולשוחח עם הזבל האנושי הזה". כך הגבר, והאשה – משועבדת לרזון ומסרבת להתעבר - מעדיפה "לגחך על מאמציו הנלוזים להאביסה", משום ש"המחשבה המשפילה על עיניו החמדניות המקיפות כזוללי נבלות את גופה הבוגדני" משכענת אותה "לשוב ולבלוע את כל אותם סמים מדכאי תיאבון". כל זה, אלוהים יודע מדוע, מתרחש בעמוד אחד.וכך השניים ממשיכים לנוע בעולם חסר חן, בין דמויות חסרות הגיון שמשום מה מתעניינות בחייהן חסרי הפשר, וכשכבר אפשר לנשום מעט בפסקאות קצרות נטולות אובססיה, מגיעים דברים כמו "השחילה עצמה בעדינות שקופה אל תוך השמלה הכחולה, הצניעה רגליה הבשרניות בתוך גרבי חילזון עבים, ועזבה בטריקת דלת ידידותית את הבית". אבל אפילו בהנחה שהתענגתם על "עדינות שקופה", מייד בפסקה הבאה יופיע חלומו של הגבר על נחשים שחמקו בין רגלי אשתו, ומייד אחר כך היא תידמה לנחש – ובנקודה הזאת, בערך שישים עמודים לפני תום הנובלה השנייה, צריך לעצור ולומר דבר ברור אחד: זה רע. רע מאוד.
כי התיעוב והסלידה הם רק מעטפת לכתיבה מיזנטרופית מתמשכת, לשנאת נשים גורפת שעולה מבין הדפים, להתנשאות הגזענית של המחבר עצמו על דמויותיו (כן, כולל "המנקה האתיופית", שמשמשת כאן כמין עוגן של חיוביות, אבל גם היא אלימה, כוחנית, צעקנית ונעדרת חן), ולצורך הנואש כמעט שלו לעשות הכל כדי להגעיל את הקורא. כבר אמרתי שזה עובד. וגם אם לא, הלשון המעושה, הצורמנית וחסרת האחריות של המחבר תעשה זאת: גם בדיאלוגים, גם במונולוגים, גם בדיווחים של המספר, קשה למצוא פסקה אחת שאין בה צרימות של זיוף.
הקאות, הפרשות ואובססיות
ב"הכנות לאביב", אם שרדתם את הנובלות הקודמות ואם מצפונכם או עיסוקכם מחייב אתכם להמשיך לקרוא ויהי מה, תפגשו פטפטן אובססיבי, טרחן בלתי נלאה ומשעמם ששפתו היא סדרת נאומים בבליל לא מוצלח של עגנונית וגששית. הוא נוסע באוטובוס לפגישה עם אהובתו השמנה מאוד – פגישה שאמורה להסתיים באוננות שלו בעזרת סבון כביסה – ובמקום זה הוא פוגש באקראי בעלמה שמשום מה אינה מבחינה בטירופו ואוספת אותו אל ביתה ואל מיטתה, לסדרת מעשים ומחדלים תמוהים כמו התעקשותו של המחבר על תיאור "כתמי נידתה" של העלמה. תיאורים אחרים? בבקשה. הנה, האהובה השמנה: "שש פעמים סיממה אותו בצלצולים מטורפים אל ביתו. 'יקירי', התללקה באף מנוזל על האפרכסת, אינה משגיחה בוודאי בפתיל שנסחט אף הוא בנחיריה. 'יקירי', שבה ואנפפה בהתרגשות פולנית של ילדה בת שלושים ואחת. 'בבקשה, בבקשה. רק הלילה. אני מבטיחה. רק הלילה. לא אנחר".
וכך, בין הקאות, הפרשות, תחלואה, אובססיות, דמעות בלי פשר ומעשים בלי מובן, זה נמשך. עד סוף הספר לא הבנתי מהי התרגשות פולנית, או מה זה "דפק אותה עם חמור תוניסאי ושבעה ילדים". אבל זה לא נורא: בעיקר לא הבנתי איך נמצאו הנובלות האלה ראויות לדפוס, ומהו העיקרון שמכוחו אני אמורה להמשיך ולקרוא אותן. לאוהביו של דן בניה-סרי, לאלה שיתענגו גם הפעם, שלוחה מכאן ברכת יישר כוח ובקשה: אם יש כאן סוד לא מפוענח, אנא, גלו לי.
