משלושה יוצא אפס
במשך שבוע וחצי תימרנתי טלפונית בין שלושה בחורים, מנסה להכיר אותם טוב יותר ולגבש החלטה. אחד שדרן מוזיקה בתחנת איסט וילג', אחד ישראלי מתחכם, אחד רופא מטקסס עם התמחות בנזקקים. עד להתערבות כוח עליון
במשך שבוע וחצי תימרנתי טלפונית בין שלושה בחורים שהכרתי ב-JDate, תוך שאני מנסה להכיר טוב יותר ולגבש החלטה: ג'ונתן, שדרן מוזיקה בתחנת איסט וילג' רדיו, בן 24 (מטורפת על קטינים) שהבטיח לי ביקורים במסיבות הטובות ביותר של ניו-יורק. ערן, ישראלי בן 28, שביקש עוד בשיחה הראשונה שלא לשמור את המספר שלו בסלולרי תחת הקבוצה "לא לענות" (המצאה גאונית). פול, רופא טקסני בן 30, שנחת בניו יורק לפני שלושה חודשים ועושה התמחות בבתי חולים המיועדים לאוכלוסיית ההומלסים והנזקקים.
לא כולל רפואת שיניים
אבל ביום שחזר אלי נציג המכירות של דייויד שילד (ביטוח רפואי לישראלים בחו"ל) ובישר לי שעל פי נתוני מין, גיל ומצב רפואי שהתקבלו על ידו, עלות הביטוח הרפואי עבורי תעמוד על 345 דולר בחודש, לא כולל רפואת שיניים - ידעתי שחוויתי התערבות של כוח עליון.
קבעתי להיפגש עם פול ביוניון סקוור, בכניסה לרכבת התחתית. כהרגלי הקדמתי במספר דקות, המתנתי עד לשעה הנקובה וחייגתי לשאול איפה הוא ממוקם. הוא כבר המתין לי.
החלפנו אינפורמציה הכרחית הנוגעת לפרטי הלבוש (מכנסיים שחורים בתוך מגפי רכיבה ומעיל ירוק לעומת חולצה ירוקה מכופתרת - האין זה גורל?), אבל הוא לא הצליח לאתר אותי בתוך ההמון לבסוף ביקש ממני לצעוד לכיוון הפסל בכיכר, מאחר שהוא נמצא ממש למרגלותיו. הבחנתי בבחור שעומד מתחת לפסל ומחייך אלי חיוך רחב. הורדתי את הסלולרי מהאוזן וניתקתי.
בדיקה מדוקדקת יותר לימדה אותי שמדובר בגבר בשנות ה-40 פלוס, בעל מפרצים בשיער, ושאת חיוכו אינני מצליחה לזהות מתוך התמונה.
הוא מחבק אותי ונראה כאילו זה עתה התבשר שזכה בלוטו. ביני לבין עצמי אני תוהה איך להתנהג, הרי הכרטיס שלו היה מצג שווא. בכל זאת, מולי נמצא כרגע אדם, אמנם מיואש, אבל אדם.
פתאום אני מרגישה רטט נעים על הירך
החלטתי ליהנות מארוחה טובה לצד גבר שכנראה יכול ללמד אותי דבר אחד או שניים על החיים. הוא כיוון לאותי לאזור בתי הקפה, כשפתאום אני מרגישה רטט נעים על הירך; הסלולרי שלי.
על הצג מופיע "פול'". אני בוהה במסך, ואז בגבר שלידי, ושוב במסך. עוד שניה חולפת, וההבנה מכה בי בחוזקה. אני עונה לשיחה, והקול המתוק של פול האמיתי שואל אותי אם זה סוג
של בדיחה ואני בכלל עדיין לא הגעתי. אני מנסה להסביר שנטשתי עם מישהו אחר ומורה לו להישאר במקום.
"אתה בכלל לא פול!" אני מטיחה במפרצים, שעדיין עומד לידי כמו פוץ.
"רגע אחד, ואת לא אווה?" הוא עונה בחזרה.
פתחתי בריצת מרתון לכיכר, היישר לזרועותיו של חיוך שהפעם ידעתי לזהות טוב טוב. והוא כל כך צוחק, ומבטיח שפעם הבאה שאני אבחר ללכת עם מישהו אחר הוא לא יפריע לי, אבל הערב אני שלו.
מיצינו יחד את אחת ההנאות השמורות לניו יורק וגמאנו מרחקים ברגל, תרים אחרי סושי טוב. הפגישה היתה מדהימה; שיחה קולחת על ישראל, טקסס וניו יורק. על עבודה ושאיפות וסתם מחשבות, על בנים-בנות והפרשי מנטליות בין מדינות. היה שם חשמל סטטי באוויר, והרגשתי בו. נפרדנו בנשיקה שהעירה בי כמה תאים רדומים, וידעתי שאראה אותו שוב ובקרוב.
בערב למחרת הוא לא טילפן, אבל כשחקנית ותיקה על המגרש צפיתי במהלך מוכר. עברו יומיים, שעת ערב מאוחרת ואין סימן חיים, דאגתי ולא בגלל שלא אראה אותו שוב, אלא מפני שטעיתי בשיפוט.
אבל כבר באותו הלילה הוא טילפן וסיפר על בעיות שונות בהן נתקל בבית החולים כרופא מתחיל ועל הפיגור בזמנים. הבנתי שהוא מנסה לומר "מצטער, הייתי עסוק", וקבענו פגישה נוספת.
נזהרנו מאינטימיות מילולית
משם התחלנו להיפגש באופן סדיר אחת לכמה ימים. התחלתי להרגיש יותר ויותר נוח בחברתו; זה כבר היה בסדר להיפגש אחרי יום עבודה של 13 שעות בלי מקלחת, לבוא עם ג'ינס נוח ובארט (להסתיר את השיער הפרוע). רק דבר אחד הפריע לי: נזהרנו מאינטימיות מילולית. הוא אף פעם לא חלק לי מילה טובה או מחמאה, דיבר בטון רך יותר או השתמש בכינוי חיבה כזה או אחר.
ואני זרמתי בלי להרגיש באותו כיוון, אבל פתאום זה מרגיש כמו לצאת עם מכר או חבר טוב. מאוד נוח, קליל וחמים. היתה לי הרגשה שהוא מנסה לשמור על מרחק. רציתי להבין איפה אני עומדת וממה זה נובע והתחלתי לשאול שאלות בכיוון. מתוך הנתונים שדליתי הבנתי שהבחור רק עכשיו הגיע מטקסס יחד עם החברה ההודית שליוותה אותו בשנתיים האחרונות (מסתבר שקשה להכיר שם פרגית כשרה, וכשמגיע השלב להתמסד שולחת האמא הפולנייה את הילדים לארץ הקודש תחת האזהרה לא לחזור ללא כלה), חי איתה פה כחודש עד שיום אחד גילה את נפלאות ה-JDate בעיר הגדולה ושלח את הבחורה בחזרה לשכונה. הוא אמר שהספיק לצאת לארבעה דייטים לפני שהכיר אותי ואז הפסיק.
מכירים את המושג "עצירה מלאה"? נראה שהוא לא. חודשיים שאנחנו יוצאים והכל טוב, רק שדבר אחד לא ידעתי - בימים שהוא לא התקשר או ראה אותי, הוא שרף שעות לא על הנזזקקים בבית החולים, אלא על הנזזקות און-ליין, לוודא שאולי אין לו איזה פיספוס ואכן הוא מחזיק בדבר הטוב ביותר ביד.
האגו החולה שלי נזקק לפגישת חרום בבר עם הגברים שיודעים הכי טוב איך לטפל בו, פלוס פעמיים ייגר מייסטר דבש.
- ולרי היא רווקה ישראלית בת 27, המתגוררת זה שנתיים בתפוח הגדול. היא בוחנת את עולם הדייטינג בעיר הגדולה באמת.
האימייל של ולרי
