"אי אפשר ליצור מתוך שינאה"
הבמאי דרור שאול ("מבצע סבתא") הגיע לשוחח עם גולשי ynet על הדרך הארוכה לסרטו המצליח, "אדמה משוגעת", העניק טיפים לתסריטאים בתחילת הדרך ודיבר על כוחה של המוזיקה בקולנוע
באילו מקרים נתקלת בהתנגשות בין הצרכים שלך כיוצר, שרוצה ליצור את הסרט הכי טוב שהוא יכול, ובין אדם שמנסה להיזכר / לחוות / לחלוק חלק מעברו ורגשותיו? (בילי פלין)
"המטען שעליו מבוסס הסיפור הוא אישי וחייתי איתו שנים רבות. מצד שני, כשאתה כותב תסריט, אתה שוכח מהמציאות ומתרכז במשהו נכון לרעיון שאתה רוצה להעביר בסיפור. כשאתה יוצא לצילומים, המציאות כבר ממש לא נמצאת לידך, רק התסריט. אתה חוזר להתרגש בשלב העריכה, כשהכל מתחבר ומתברר שזה עובד. חזק! חשוב לזכור שהסיפור של "אדמה משוגעת" אינו אמיתי".
לאחד כמוני שאין לו שום קשרים ולא מוכר איזו עצה היית נותן כדי לשבור את החומה העומדת בפני תסריט ראשון? (יריב)
"דבר ראשון, תאמין בעצמך כשאתה כותב את התסריט כאילו ברור מאליו שיימצא כסף להפקת הסרט. אם אתה לא מאמין בעצמך, לא תצליח לשרוד את כל הלילות הבודדים שעליך להשקיע בכתיבה של הסיפור. אם תאמין, יהיה סיכוי גדול שתצליח. אין חומה שעומדת בפני התסריט הראשון, החומה היא רק בתוך הראש שלך. אז קדימה לעבודה!
טיפ:אם אתה כותב פעם ראשונה, אל תראה את התסריט עד שסיימת לחלוטין את הגירסה הראשונה שלו לאף חבר, בן משפחה או "יועצים" כאלה ואחרים.
אלה אנשים שאומנם רוצים בטובתך, אבל לא בטוח שישכילו להבין את השינוי שחל בך ובניסיון לעזור לך עלולים בטעות לתת לך ביקורת שאתה לא תפרש כהלכה, והדבר יגרום לך להפסיק לכתוב.
את התסריט של "מבצע סבתא" כתבתי במשך שבועיים וחצי, כאשר כל השכלתי הקולנועית עד לאותו רגע, היתה הספר של קובי ניב, "איך לכתוב תסריט" והספר של רוברט מ'קי, "סיפור".
הסרט החדש מרגש מאוד ותודה עליו. נהנתי הרבה גם בזכות המוסיקה הנפלאה של צוף פילוסוף ועדי רנרט. אני אשמח אם תוכל להרחיב כמה שיותר על העבודה על המוסיקה בסרט. האם המוסיקה שלהם הייתה דבר מרכזי עבורך? האם נתת להם חופש ביצירה, או שהיו לך קווים מאוד ברורים לגבי המנגינות עם המלודיות היפות עם החצוצרה והאקורדיון שמלווים את הסרט? (אלונה)
"במשך חודשים עריכה ארוכים, אחד הקירות הכי קשים לטיפוס היה בחירת המוזיקה. עורכי הסרט, איציק צחייק, חליל אפרת, מיכל כהן ואני, ניסינו שלל כיווני מוזיקה בתור רפרנס. בין היתר רייצל פורטמן, ג'ייימס גרנר ואחרים. הסכנה הכי גדולה בסרט מרגש כזה, היא שהמוזיקה תהפוך אותו למלודרמטי ולשמאלץ. על הרקע הזה, בחרתי בשני יוצרים שאני עד היום לא מפסיק להוריד את הכובע בפניהם, על ההברקה היצירתית בבחירת הקו המוזיקלי של הסרט.
עם צוף פילוסוף ניהלתי דיונים רבים ועברנו דרך ארוכה מאוד, עוד חודשים רבים לפני הצילומים בכל עניין המקהלות. הוא סחף אותי למסע מרתק שבו עברתי מצד ציני לצד עמוק ורציני. כשהתחלנו לערוך את הסרט, צוף צירף אליו את עדי רנרט המדהים וביחד הציגו בפניי קונספט מינימליסטי של שימוש בעיקר בחצוצרה ואקורדיון, עם נגיעות קלות של פסנתר.
ההצעה של צוף ועדי פתחה בפני עולם חדש של אפשרויות והציבה את הסרט בפיסגה פנטזיונרית שביחד עם הצילום ההזוי של סבסטיאן אדשמידט, סיפקה תוצאה שאני מאוד גאה עליה. איך בחרתי אותם? היה לי המון מזל, כי הם אנשים יקרים ואמנים מדהימים!".
למה העברת לצופה דמות כל כך שלילית של הקיבוץ? (פרזי)
"חלילה וחס. לא ניסיתי להעביר דימוי שלילי של הקיבוץ. הסרט פועל קודם כל במישור של יחסים של אם ובן. לאחר מכן, בכישלון של האם לספק לו הגנה. ולאחר מכן, בכישלון הקהילה לספק לאם ולבן הגנה. המישור השני הוא מישור של פרידות, לכן הסרט רצוף בפרידות בהן משמש האוטובוס כגיליוטינה המפרידה בין אנשים. רק אחרי כל האלמנטים הללו, יש מיקום של הסיפור בתוך העולם הקיבוצי של שנות ה-70.
בפנטזיה של גיבור הסרט, דביר בן ה-12, העולם מתחלק לשחור ולבן, לטובים ורעים, לאהבה ושנאה. האלמנטים התומכים בפנטזיה זו הם הצילום והמוזיקה. ביקורת על הקיבוץ יש בסרט ובעיקר שאלה: מי יותר משוגע? האם או המערכת? לא ברור לי איך הסקת מכך או הרשית לעצמך להניח שאני שונא מישהו. כי אי אפשר ליצור מתוך שינאה. רק מתוך אמונה, התרגשות ואהבה".
בסוף הסרט ישנו שיר (שמתגלגל מהר מדי!) של ציפורה שאול: האם זו אמך? מה בעצם הסיפור האישי שלה בקיבוץ? (עינת והאינדיאנים)
"השיר בסוף הסרט הוא שיר שכתבה אמי, עליה השלום, והנה הטקסט שלו
אחרי מותי
אל נא תשימו אבן
חסכו אותה לבניין
אל תדפיסו ספרון
חסכו מקום בארון
אל תעשו יום זיכרון.
די, די לנו,
את בגדי וחפצי חלקו לכל חי.
ציפורה שאול, 1936-1983
אמי חייתה בקיבוץ ונפטרה ממחלה ב-1983. חייה היו קשים ובשלב מסויים, היא לקתה בהפרעה נפשית, שגרמה להידרדרות במצבה הבריאותי, עד למותה"
האם היה לך קשה לגייס תמיכה בעבור הפקת הסרט? (גלעד)
"לצלם את הסרט הראשון זה דבר מאוד מאוד קשה, כי אף אחד לא מכיר אותך ולא יודע אם שווה להשקיע בך. אם אתה מאמין בעצמך, אתה תגיע רחוק וגם אם לא תקבל את כל מה שרצית בסרט הראשון, תמיד יש עוד סרט לעשות. זה לא קל בהתחלה, אבל מצד שני, זה רק נהיה יותר קשה אח"כ.... כך שאתה חייב מראש להיות מוכן להשקיע בזה ולהמתין חודשים ארוכים לתשובות. בזמן הזה לכתוב תסריט אחר שיום אחר יחפש לו גם משקיע. מי שמוכן לשלם את המחיר, חווה לדעתי, חיים מעניינים מאוד. ועם זאת, לא קלים. בגלל שאין ביטוח לכלום".

