"נשים זה לא טרנד"
מעולם לא הייתה פה כזו פריחה של יוצרות בטלוויזיה. איך זה קרה? בגלל שהנשים צברו כוח? בגלל שהגברים הפכו עדינים יותר? דנה מודן, עירית לינור, דלית קהן, סיגל אבין, ענת גוב ויוצרות נוספות מדברות
אבל הטלוויזיה בחורף 2006 השתנתה לגמרי. התבוננות פנימה היא צו השעה החדש: זוגיות, יחסים ודייטים תמיד היו בטווח מצלמה, אבל לא תמיד פשפשו בהם כך בגלוי, יוצרים משני המינים, במיוחד לא בארצנו, מקום בו העיסוק הלאומי חשוב יותר מהאישי. העיסוק המוגבר בהם הוא שהפך לנפוץ כל כך. המלה הגסה "טרנד" מוכחשת כל כך הרבה בהקשרם, באופן שמאשש דווקא את ההפך. עוד נראה, שדבר מה נוסף השתנה, כי בחלק ניכר מהסדרות שיעלו בחורף הקרוב לשידור, או יתבשלו בחדר העריכה במהלכו, מעורבות נשים ככותבות ובמאיות.
נשים תסריטאיות אינן בבחינת תופעה חדשה בנוף הרב-ערוצי, אבל מעטות עמדו בחזית ונשאו על גבן סדרה שלמה לבדן או בזוג. אל המעטות האלה מצטרפים היום שמות נוספים: תמר מרום שוקדת על כתיבת "אמאל'ה 2" (עם רם נהרי); דלית קהן עמלה על "מתי נתנשק" לערוץ 10, סדרה על בני 30 שחייהם מצטלבים; ענת ויצמן יצרה עם אבנר ברנהיימר עבור "רשת" את "עד החתונה", שסוקרת את ההכנות לחופה של זוג צעיר; ענת גוב כתבה ועדנה מזי"א ביימה את "החברות הכי טובות", אדפטציה להצגה המצליחה שלהן שתעלה ב-HOT; ואת "משמורת", סדרה על אב לשלושה ילדים משלוש נשים, כותבת ותביים עירית לינור לקשת. אפילו סדרת בנים חדשה כ"בשורות טובות" של שי אביבי, בה הוא משחק כוכב טלוויזיה שמקבל הצעה לחוזה בערוץ 2, בוימה על ידי אישה כותבת (מיכל ליבדינסקי).
"התעסקות באימהות, יחסים ונשות קריירה, קיבלה פתאום איזה שיק מוזר וזה הנושא הכי לא שיקי. המפרסמים הבינו שיש לזה קהל. אנחנו במקרה עלינו על הגל הזה עם 'אמאל'ה'. אבל זה רק במקרה, כי הנושא מעניין אותנו באמת", אומרת תמר מרום, שאחראית להצלחת הסדרה ההיא עם אורנה בנאי, שבימים אלה מצטלמת עונתה השנייה. גם דנה מודן לא ניסתה להיות אופנתית כשכתבה את "אהבה זה כואב": "יכול להיות שבעבר היתה תחושה שסדרות צריכות להיות על כל מני נושאים חשובים, ובעיני יחסים זה הנושא הכי חשוב ומעניין", היא אומרת.
"זה לא המקום לכלניות ביישניות"
האם העלייה הבולטת הזאת, של נשים כותבות ונשים המחלקות הוראות על הסט, היא טרנד, יד המקרה, או מגמה? הצלחתן של "אהבה זה כואב", "אמאל'ה" ו"בנות בראון" הוכיחה לקובעי ההחלטות שיש ביכולתן של נשים להוביל סדרה אל מחוזות האושר המוזהב של הרייטינג הדו-ספרתי. ופתאום, דרמות רומנטיות קומיות עומדות למלא את המסך כמו שעשועוני טריוויה בשיא הצלחתה של "מי רוצה להיות מיליונר". יותר ויותר נשים מאיישות עמדות בעלות השפעה בגופי השידור השונים ויתכן שגם להן יש חלק בתופעה. ענת גוב מספרת שעבדה ב-HOT עם צוות שכולו נשים, למעט המנהל, "אבל גם בתקופה שעשיתי את 'זהו זה' בטלוויזיה הלימודית, היו סביבי רק נשים, חוץ מהמנהל. אבל צריך לברך גם על מנהל שמאפשר לנשים לעשות את כל התוכניות. אחרי שהוא עזב, אגב, הגיעה מנהלת".

סיגל אבין ("משחק החיים"), מביימת כעת את "ה-X המיתולוגי", דרמה קומית שכתבה על רווקה בשנות ה-30 שמגדת עתידות נתנה לה דד-ליין של שנה למצוא את האחד והיחיד, שזרקה בעבר. לדבריה, ריבוי הסדרות שעוסקות ברווקים ורווקות לא מעיד בהכרח על טרנד או על שכפול. "סדרה יכולה להתעסק בנושא מוכר ובכל זאת להיות עשויה היטב ומבדרת, בעוד שסדרה עם רעיון מקורי וחדשני יכולה להיות עשויה רע. נכון שיש מבול של סדרות רווקים בני שלושימים ויכול להיות שזה יהיה התוכן בזמן הקרוב, אבל יתכן שכל דבר יהיה מבוצע בצורה כל כך שונה שבכל זאת יהיו כאן קולות מקוריים. צריך לחכות ולראות".
לעירית לינור ("חתולות הרעם" "בנות בראון") יש הסבר אחר לפריחה הטלוויזיונית הזו: "התקציבים בקולנוע ובטלוויזיה הם כל כך קטנים וזו הסיבה שכל הסיפורים שכותבים הם סיפורים אנושיים, קאמריים. הכסף מכתיב את סוג הסיפורים. אין כתיבה גברית לדעתי. טושטשו הגבולות. גם בני ברבש זה מי בוגד עם האישה של מי. לאף אחד אין כסף לצלם מרדף טנקים. לכן, בסופו של דבר הכל מסתכם במי אוהב ומי שונא את מי.
"נשים זה לא טרנד. צריך להיות קצת בהמה ולהסתכל על הרייטינג. עדי אשכנזי טוחנת רייטינג שלא מתאים לתקופה, אז זה בגלל שהיא בחורה? חשבו שהיא יכולה לעשות רייטינג. אף פעם לא היתה התנגדות לנשים בשוק. ככלבה פמיניסטית אני רגישה לדברים האלה. טלוויזיה מסחרית זה עסק נורא חסר סנטימנטים. החשש בא רק מהבחורות עצמן".
לינור, סופרת, שדרנית רדיו ותסריטאית, שהיתה אחת הראשונות לכתוב ולביים לטלוויזיה, תמיד יצאה מגדר הכלל הנשי ולא מפתיע אם כך שמבחינתה בימוי זו הסיבה לכתוב: "לביים זה כיף היסטרי. בימוי זה משהו יותר גברי כמו מבצע צבאי. צריך להתמודד עם חשש ממרד על הסיפון, אבל מניסיוני כל האנשים בכל האגפים באים כדי לתת את מיטבם, ואין שום סיבה שיתחוללו קרבות על הסט. ובכל זאת, גם תסריטאים גברים נתקפו בעתה כשדיברתי אתם על בימוי כשלב הבא אחרי כתיבה.
"הכתיבה היא עבודה נשית קלאסית. היא לא בימוי. הצילומים שהם באמת שעות לא שעות, אורכים בסה"כ חודשיים נטו. יש כאלה שחושבות בטעות שזה יום עבודה של ויצ"ו. את קמה בבוקר, לוקחת את ילדייך, מפזרת אותם במוסדות החינוך וכותבת, רוב הזמן בבית. בכתיבה, אני מתחילה לעבוד בשמונה בבוקר ובארבע אני מסיימת. בימוי זו תעוזה מסוג אחר, צריך בשביל זה מגלומניה. נשים נוטות להירתע ממגלומניה ולהיות במאי דורש טונות של ביטחון עצמי. אני מגלומנית. אני חושבת שאני ממש טובה במה שאני עושה. זה לא המקום לכלניות ביישניות. לגברים קל עם אגו מתפרץ, לדבר קדימה אם יש כיסוי או אין כיסוי. נשים מהססות להגיד 'כן, יש עכשיו סדרה של תשעה פרקים ואני אכתוב את כולם', וחבל במיוחד כשאת רואה שבסך-הכל לא כל הדברים שיוצאים מגברים הם שוס".
גם דנה מודן ("אהבה זה כואב"), שכותבת עם שבי גביזון סדרה המיועדת לחורף הבא, חושבת שבימוי הוא השלב הבא בשבילה. "יש לי בהחלט שאיפות לביים. לנשים, ואני עושה כאן הכללה גסה, קשה עם הטוטאליות שבימוי דורש. יש להן יותר חיבה לפנאי מאשר לגברים שיכולים להקדיש 100 אחוז מהחיים לעבודה".
"הגברים נעשו יותר עדינים"
מיכל קופר קרן ("שתי דקות מפרדיס"), יוצרת "אולי הפעם" (עם אריק שגב), מחזקת את הטענה הידועה שקיימים מחסומים מבניים ותרבותיים להתקדמות של נשים בתעשייה. את חלקן כך מסתבר, מציבות נשים לעצמן. היא ואחרות וטובות שעובדות כבר קרוב לעשור בתעשייה, העדיפו להתקדם בה לאט, לטפס מעלה בהדרגה, ביראת כבוד ואולי אף בחרדת ביצוע. "את תראי הרבה נשים עם ותק שמגיעות לעמדות כאלה, בניגוד לגברים שאצלם תראי יותר את תסמונת המטאור בן לילה, שרק
גמר בית-ספר וכבר לוקח על עצמו פרויקטים גדולים. כדי שאקח סדרה על הכתפיים הייתי צריכה לעבור איזה מסלול, לצבור ביטחון וחוסן נפשי. יתכן שהגענו לבשלות מסוימת וגם הבשילו התנאים החיצוניים להשמיע את קולנו חזק יותר גם בגלל השפעה מחו"ל. אפשר גם לייחס את זה לפריחה של הדרמה, יש יותר סדרות אז יש יותר נשים באופן פרופורציונלי, ולמרות זאת אני בכל זאת חושבת שיש משהו בזה שיותר נשים מעזות להתייצב בחזית".
מירית טובי, מנהלת מחלקת הדרמה של HOT, מכירה את מצב השוק גם מהצד האחר. "יש הרבה מאוד כותבות מוכשרות שפניתי אליהן ובעבר נראה היה שלחלק מהנשים היה קשה להתמודד עם עולם כל כך כוחני ומרפקני. אבל יש שינוי. דפנה לוין למשל, שעבדה ב'בטיפול', ונשים אחרות הובילו אותו. כבר ישנו מהלך של נשים שעושות יותר ויותר והן גוררות אחת את השנייה, יוצרות גשר אחת לשנייה. זו רואה את חברתה ואומרת אני רוצה גם".
דלית קהן מעלה השערה אחרת לגבי הנוכחות הבולטת של התכנים ה"נשיים" לכאורה בשעות צפיית השיא: "הגברים נעשו קצת יותר עדינים, הם פתאום מחבבים את החומרים האלה". קהן לא רק כותבת את הסדרה שלה "מתי נתנשק" אלא גם מתעתדת לשחק בה. "יכול להיות שאם היו לי ילדים הייתי חושבת פעמים אם להיכנס למחויבות הזאת, כי כרגע אני במרוץ אחר השעון, בניסיון לסיים את כתיבת הסדרה ואין לי יום ואין לילה".
רשף לוי, שעומד יחד עם שי כנות מאחורי הסדרה המדוברת של HOT, "הבורר", מוכיח אולי שגזע חדש של גברים אכן התפתח מאחורי הקלעים של הטלוויזיה, וגם התפתחות זו תרמה לעליה בפופולריות של הפרספקטיבה והעשייה הנשית. "אני פמיניסט ואוהב נשים, לא במובן הנשיאותי של המלה", הוא אומר, "אני שמח לראות נשים, שעם חלקן אני מיודד, מצליחות. לדעתי ההתמקדות ביחסים, כמו גם העלייה בכמות הנשים בתחום היא לא טרנד, לפחות ככה אני מקווה. לדעתי, אין נושא אחר חוץ מבני אדם שמנסים ליצור קשר. כשברוס וויליס אומר למישהו בסרט שהוא אוהב אותו, תוך כדי שהוא מעשן סיגריה ויורה בטרוריסט גרמני, גם אלה יחסים, גם זו דרך לבטא אהבה".

