אגומניאק? ודאי
אינטימי יותר מכל ביוגרפיה, אוסף המכתבים של גוסטב פלובר חושף סופר רומנטיקן וציניקן מופלג, רך ומתפעם מגילויים זעירים של חיבה ובז לתהילה, מאמין בעצמו ללא גבולות, נואף תועלתן, בן מתרפס – הכל נכון, תלוי בנמען
אחרי הקריאה, צומחת מאליה פנטזיה שמישהו – מוכשר כמוהו – יתיישב לכתוב רומן שהגיבור הראשי שלו הוא גוסטב פלובר. מחברם של "מדאם בובארי", "החינוך הסנטימנטלי", "סלמבו", "בובאר ופקושה" היה איש שהתקשה מאוד בכתיבה ספרותית, פרפקציוניסט שהקדיש לעתים שבועות שלמים לעמוד כתוב אחד – ויוצר ענק של מכתבים שלא נועדו לפרסום. יותר מ-4,000 כאלה נשתמרו וכונסו באסופות שונות, ועכשיו גם בעברית. צריך להתחיל בשלמי תודה לדורי פרנס שתרגם וכינס בשבילנו, כי כרך כזה בהחלט אינו מובן מאליו וגם לא כל כך צפוי באקלים העברי הנוכחי, שבו זבלונים מתורגמים צומחים כפטריות אחרי הגשם, אבל קלאסיקה איכותית שמיועדת לקוראים למרחקים ארוכים מגיעה רק בטפטופים קטנים ומייאשים.
בעצם, כבר התיישבו לכתוב אותו. אנרי טרויה יצר ביוגרפיה מעולה, ג'וליאן בארנס כתב את "התוכי של פלובר" – אבל המכתבים מגלים כי האיש מורכב ורב-פנים יותר מכל המאמצים לסכם אותו במלים. רומנטיקן וציניקן מופלג, רך ומתפעם מגילויים זעירים של חיבה ובז לתהילה, מודע היטב למידת-האנוש של כשרונו ומאמין בעצמו ללא גבולות, נואף תועלתן, בן מתרפס, צייקן שמתחמם לאורו של כבוד מדומה – הכל נכון, תלוי בנמען של המכתבים, ובאופן שבו בחר פלובר לתעל את כשרונו העודף, המופלג, כשלא שקד על הרומנים שלו.
היו לו חיים משעממים. הרומן הגדול שפלובר הוא גיבורו, אם ייכתב, ייתקל בבעיות של היעדר עלילה. רוב ימיו ישב בבית כפרי וכתב. הגיחה המשמעותית החוצה היתה מסע לאוריינט, והיא הניבה סדרת תובנות צפויות על הזוהמה והדלות של יפו וירושלים - "קללת אלוהים רובצת על העיר הזאת שבה דורכים רק על גללים ורואים רק הריסות" – אבל התעניין יותר בפרקטיקות מיניות בתשלום שהוצעו לתיירי הזמן ההוא במצרים והיו עבורם חלק אינטגרלי של המסע ושל האוריינט עצמו. את המכתבים היותר-שערורייתיים, על מצבו של אבר מינו ומידת השימוש שהוא עושה בו, שלח לידידים-גברים. לאמא כתב על האכזבה במפגש עם המקומות הקדושים. ללואיז קולה, יוצרת בינונית ומאהבת שעימה ניהל יחסים סוערים ורבי תהפוכות עד שפשוט הוציא אותה מחייו, הראה את המכתבים ואת יומן המסע מן האוריינט, כולל דיווח על זונות ממין זכר ונקבה ומה עשה במחיצת אלה: אף אחת מן הדמויות של "מדאם בובארי" לא היתה נוהגת כך.
"אין לי משהו חדש לומר"
המכתבים, על פי פרנס בהקדמה המאלפת והקצרה-מדי לספר, היו המקום בו פלובר קרא דרור לעטו, בו חווה חירות של כתיבה ללא המאמץ העיקש ללטש עד כלות כל משפט, כל מילה. פלובר האמין שיש רק דרך-מבע הכרחית אחת ונכונה לסיטואציה כתובה, וכי עליו לעמול עד כלות נשימתו, אם צריך, כדי למצוא אותה: הוא היה שבוי בתפיסה הזאת, באובססיה הזאת, עד כדי כך שספק אם העריך נכונה את יופיים ומורכבותם של מכתביו. אבל אין צורך להגזים בתחושת החירות. פלובר ידע היטב כי לאחר מותו, מכתביו יהפכו לנחלת הכלל. גם אם ברומנים שלו הקפיד לא לכתוב את עצמו, להתנתק כליל מן הדמויות שלו ולברוא בדיון טהור, אי אפשר לטעון שבמכתבים נעשה ההיפך הגמור. בני המאה ה-19 כתבו לא רק כדי להחליף אינפורמציה ולתקשר. כותבים אינטליגנטיים היו מודעים לחדוות הארטיקולציה, לפן האמנותי של הכתיבה. פלובר, מתוך האובססיות שלו, היה מודע אפילו יותר.הנה, למשל, דוגמה מופתית של משחק במודעות. מכתב ללואיז קולה מנובמבר 1851, קצת לפני שהתחיל לכתוב את "מדאם בובארי": "כמה נפלא ודאי להיות סופר גדול, להשליך אנשים לתוך מחבת המשפטים שלך ולגרום להם לקפוץ באויר כמו ערמונים. יש בוודאי רגעי הזיה של גאווה בתחושה שאתה מניח על המין האנושי את משקולת הרעיונות שלך, אבל בשביל זה צריך שיהיה לך משהו לומר. ובכן, אני מתוודה באוזנייך שלמיטב הבנתי אין לי משהו חדש לומר, או משהו שלא נאמר כבר טוב באותה מידה, או שאי אפשר לאומרו טוב יותר...מוטב לשבת ליד האח שלך ןלעסוק באמנות שלך לעצמך ובעצמך, כמו משחק דוק, ובסיכומו של דבר, ייתכן שהאמנות איננה רצינית יותר ממשחק דוק?.."
אבל הוא ידע יפה שאמנות רצינית יותר. כשממשיכים לקרוא, מגלים כי לאנשים המעטים שקירב לחייו היה תפקיד מאוד מוגדר של תיבת תהודה לרעיונות, לקיטורים, לחוויות של מעקשי הכתיבה שלו וגם לרגעים האקסטטיים הלא-מעטים שידע במהלך העבודה. התכתובת שניהל עם ז'ורז' סאנד, הדמות המשמעותית ביותר במחצית חייו השנייה, מעידה על הכלל הזה יותר מכל. פלובר, שהצהיר על הבוז הגורף שלו להערצת הקהל, היה נכון להתחמם ארוכות לאורה של הערצת-יחיד, והכרת התודה שלו לא ידעה גבולות, אבל גם לא הפכה לעניין אמיתי בחייה של סאנד, ביצירה שלה.
"מסמם את עצמי בדיו"
אגומניאק? ודאי, כמו כל סופר רציני, אולי כמו כל אמן רציני. מכתב אחד לסנט-בוו, האורים והתומים של ביקורת הספרות בצרפת בימיו של פלובר, מתחיל בשלמי תודה על ניתוח מושכל של "סלמבו" ועובר לווכחנות קמעונאית על כל תג שסנט-בוו לא גומר עליו את ההלל. מכתב לשארל בודלר, אחרי קבלת "גני העדן המלאכותיים" שלו, נפתח כך: "נדיב מאד מצדך, בודלר היקר שלי, לשלוח לי ספר כזה. הכל בו מוצא חן בעיני. הכוונה, הסגנון, אפילו הנייר. קראתי אותו בעיון רב" – לו הייתם בודלר, לא הייתם נעלבים?"כדי לא לחיות, אני משליך את עצמי לתוך המאנות, בייאוש: אני מסמם את עצמי בדיו כשם שאחרים משתכרים מיין", כתב למדמואזל לרואייה דה שאנטפי, עוד תיבת תהודה מסורה, בדצמבר 1959. לאיוון טורגנייב כתב, "ככל שאתה פרטי, כך אתה כללי. בכמה רגשות וחוויות משלי נתקלתי בספריך!" – כאן דווקא הקפיד להחמיא ולגלות תדהמה מכשרונו של טורגנייב, אבל נהג בו כפי ששנא שינהגו בו-עצמו. לעתים קרובות הוא מדווח בבוז על כך שאנשים מתעקשים למצוא בספרו את עצמם או את מכריהם כדמויות. מה שאסור על הזולת, מותר לפלובר ברגע של התפעמות, אמיתית או מדומה.
גם לביקורת הוא בז, עד שפגעה בו. "החינוך הסנטימנטלי" התקבל בצרפת של ימיו בקיתונות של רפש, והוא כותב לז'ורז סאנד מתוך ייאושו: "מה הטעם לפרסם?", ובאותה נשימה מחלץ ממנה מאמר אוהד שישנה את תמונת הביקורת.
עשרות מכתבים נעים בין הייאוש המוחלט מחייו כסופר לבין תחושת הכורח – לא הבחירה – שהובילה אותו אל החיים האלה, אל מבטו המרוחק של המתבונן הלא-מעורב, זה שלעתים נותר לבדו בכפר ורק להקת עכברים בגג הבית מארחת לו לחברה. בתקופות אחרות, קודרות פחות, הוא נכון להודות בצורך שלו בחברה, רצוי חברתם של שועים ורוזנים. כשפחות נוח להודות, נשק הבוז מוכן תמיד בקצה העט.
"אנחנו מזיעים וחנוקים"
הוא אמר שאמה בובארי איננה אלא הוא-עצמו, אבל לא התכוון לדמיון ביוגרפי או אישיותי. למה התכוון? מתוך ההתעלות של הכתיבה, שוב מכתב ללואיז קולה, הסבלנית מכל נמעניו, דצמבר 1853: "אני בוודאי אוהב אותך מאד אם אני כותב לך הלילה, כי אני תשוש. יש לי קסדת ברזל על הגולגולת, מאז שתיים בצהרייים...אני כותב את בובארי. הגעתי לזיון הגדול שלהם, אני בתוכו, בעיצומו. אנחנו מזיעים וחנוקים. זה היה אחד הימים הנדירים בחיי שביליתי בתוך האשליה באופן מוחלט, מתחילתו ועד סופו....נסחפתי כל כך, שאגתי כל כך, וחשתי בעוצמה כזאת את כל מה שחווה הגברת הקטנה שלי, עד שפחדתי כי אני עצמי אלקה בהתקף כזה...ראשי הסתחרר. כרגע יש לי כאבים חזקים בברכיים, בגב ובראש. אני מרגיש כמו גבר שדפק יותר מדי (סליחה על הביטוי) דהיינו, מעין לאות מענגת. וכיוון שאני בלב האהבה, מן הראוי שלא אלך לישון מבלי לשלוח לך חיבוק, נשיקה, ואת כל המחשבות שנותרו בי".הנה, בתמצית, הסכסוך הפנימי הגדול שבתוכו ומתוכו צמח הכשרון הענק של פלובר: ההתעקשות לחוות את העולם רק דרך מילותיו שלו. להסתגר מפני הריאליה כמעט לגמרי, ולחזור ולמצוא בתוך המילים את מה שאנשים אחרים מוצאים בקשריהם זה עם זה. "אני בוודאי אוהב אותך מאד", הוא כותב לקולה, אבל לא, הוא לא אוהב אותה. הוא אוהב לדווח לה על אהבתו האמיתית, שהיא כולה פרי דמיונו היוצר. אם תרצו, זהו גרעין הטרגדיה של האמן. אם אינכם מאמינים בטרגדיה ובכורח, תמשיכו לקרוא: "לכתוב זה דבר נפלא! לצאת מעצמך, לחוג בעולם שלם שאתה בדית. היום, למשל, בתור גבר ואישה, מאהב ומאהבת בעת ובעונה אחת, רכבתי על סוס בתוך יער באחר הצהריים של סתו, מתחת לעלים צהובים, והייתי הסוסים, העלים, הרוח, המלים שהם הגו והשמש האדומה שגרמה להם לעצום למחצה את עפעפיהם שטופי האהבה". היו רגעים מעטים כאלה בחייו. הוא השאיר אחריו רגעים רבים מאוד של התעלות עבור דורות של קוראים, ובכל רגע נתון היה מודע היטב למשוואה הבעייתית הזאת, ובחר להמשיך ולחצוב מלים מתוך סלע עקש של דמיון.
אינטימי יותר מכל ביוגרפיה, אוסף המכתבים מאפשר לאוהביו של פלובר להציץ אל תחליף-החיים שלו במיידיות מתעתעת אבל כובשת וסוחפת במידה כזאת, שההצצה הופכת לתהייה ונסיון של פענוח, ודמות העולה מן המכתבים ממשיכה לרתק את הקורא גם בעמודים האחרונים, גם אחר כך. בזה נמדדת איכותה של יצירת אמנות: מידת ההדהוד שלה בנפש של צרכניה. אולי לא חשב כך, אולי חשב כך ולא גילה לנו, אבל לא רק הרומנים שלו כי אם גם מכתביו – במיטבם ובנלעגותם, בייאושם ובעליצותם, הם יצירות אמנות.
פלובר. נשק הבוז מוכן תמיד בקצה העט
עטיפת הספר
מומלצים
