אחרי החגים והמשפחה שאחרי

אם אתה חילוני שפוגש לראשונה חרדי לשעבר מיד תשאל: "אתה בקשר עם המשפחה? איך הם הגיבו? נידו אותך?". אם אתה לשעבר בעצמך, כל חילוני שתיתקל בו ישאל אותך את אותן שאלות. אם אתה חדש בעסק תתחיל לענות ולספר את קורות חייך, אם אינך נושא את השלט "יוצא חדש" תבחר אם לענות או לא - ואם ותיק הנך מן הסתם כבר תשתוק.

לטובת אלה שמתענינים בשלום בני משפחתי, הם בסדר. אפילו שחשבתי שלא יהיו בסדר אחרי ש'אשנה כיוון'. בטוח הייתי שכשם שהשמיים ייפלו כך גם בריאותם תתערער, לבם לא יעמוד להם ואני אוריד את שיבתם ביגון שאולה. ממש כך. ומכיוון שחששתי כל-כך לטובתם, בררתי את צעדיי ועשיתי זאת בחשאיות יתרה.

בשלב הראשון הם לא ידעו כלום, לאט-לאט רמזתי להם ובסופו של דבר הם הבינו מהר, מהר יותר ממה שמבינים כשמסבירים אפילו. עד שהגיעה העת שגם אני ידעתי שהם יודעים עברתי את דרך הייסורים הפנימית שלי. עד לאותה שיחה מפורשת, בערב הרגל הראשון, לא העזתי לדבר על זה איתם. אפילו היום אנחנו לא מדברים על זה. 

ערב ראש השנה תשס"ו - 2005. זה לי ראש השנה הראשון שלא אשמור במתכונתו החרדית.  לא אהיה בתפילות מבוקר עד ערב, אם ארצה אשן ביום, אם ארצה בלילה. מה שבטוח תוכניות הרבה לי. אני בדרך לאילת.

זאת הפעם השנייה שלי בעיר, בה כבר ביקרתי לפני כשנתיים עם חבר שבא מחו"ל. אז, משום מה לא שמנו לב שהתאריך נופל בדיוק ביום השואה, ולמותר לציין שהעיר היתה סוגרת ומסוגרת. את כל הפנטזיות שהיו לי השארתי בראשי, כמובן. אפילו לאחר שהייה בת יממה, רביצה וטיול בחופים תוך כדי קריצות ושזיפת עיניים בתיירות, ככל הנראה צרפתיות. אפילו לאחר שהחבר שלי שוחח ארוכות עם בחורה מלבבת, לאחר שהשיל את כיפתו עד שנחתה על ספסל האוטובוס בדרך חזור.

אני נשארתי עם פה פתוח, ישוב על הספסל האחורי, מביט ומשתאה בבחורה שגילתה כמה טפחים. עשרות אלפי מילים שאיימו לצאת לחלל העולם נשארו בדיוק באמצע, תקועות בחלל הפה. המשפט שאמרתי בסוף היה פתטי כל-כך. אחרי ארבע שעות נסיעה שאלתי אותה איפה אנחנו ואם כבר מגיעים. המשפט הזה עלה לי בדמים.

והנה אני עכשיו, שוב עושה את הדרך לאילת, לא מפתח ציפיות הרבה, מנסה שלא להתעניין בבחורות צעירות כדי לא לאכזב את עצמי. הצעירונת שלפניי מקיאה ואני מברר בשבילה בתחנה שבה עצרנו היכן יש סחבה, כדי שתוכל לנקות.

הדרך יפה, מדבר משובב נפש למרות השיממון, הרי חול, מכתשים ושטחים עצומים של נוף שאתה לא רגיל אליו. האוטובוס עוצר להפסקה. אנשים יורדים ומתאווררים, חלק מהחוויה, ואני מביט במדבר. הערב עוד מעט ירד, הצבעים הולכים ונעשים כתומי-דמדומים.

הפלאפון מצלצל. אבא שלי על הקו, הוא רוצה לאחל לי שנה טובה רגע אחרון לפני התקדש החג. ואז הוא שואל "מה איתך? איפה אתה בראש השנה. זה יום חשוב מאוד, לא סתם יום!". אני עונה לו שאני בסדר, שאני בבית שלי ואני מסודר. אילו היה יודע היכן אני נמצא ובדרך לאן. "אנחנו רוצים אותך איתנו, תחזור אלינו", הוא נפרד.

אנחנו רוצים אותך איתנו. אבא שלי אף פעם לא אמר לי משפטים כאלה, מילים כאלו. טלטלה עוברת בי לשנייה. אני מביט חזרה אל הנוף והאנשים שעצרו בתחנה, ואומר לו "בסדר, איפה אמא? שנה טובה".

עובר קצת זמן, אני יכול לחוש את ההתרגשות בקצה השני של הקו. אמא שלי מברכת אותי "לשנה טובה תכתב ותחתם לאלתר לחיים טובים ולשלום". היא אומרת את הברכה בנוסח המלא מהסידור ואני יודע שהיא באמת רוצה שיהיה לי טוב, שכבר אתחתן ותהיה לה נחת, ובעיקר שאשוב למסלול. היא אומרת את כל נוסח תפילת האם על הבנים. אני מקשיב לה ואומר אמן מתוך כבוד. ושנה טובה. בעוד כמה דקות הם נכנסים לחג, ואני עולה בחזרה לאוטובוס הממשיך בדרך שאט-אט מחשיכה. למזלי הבאתי איתי מוזיקה שתשכיח.

סוף-סוף אני מגיע לאילת, מחכה בתחנה ליד הגדר של המשביר. הנה בחורה שהיתה איתי באוטובוס, גם היא נעצרת בתחנה. הכל חשוך ושקט. היא מחכה כמה דקות בחוסר סבלנות, מעיפה מבט ומחזירה. מגיעה מכונית, מבוגר יוצא ממנה, אני משער שזה אביה, הוא עוזר לה להכניס את התיק לתא המטען ויחד הם נוסעים. נשארתי לבד, חוכך בדעתי אם לנסות לתפוס מונית. אך מה שם הרחוב? בין כה אני צריך לברר.

אחרי דקותיים בחושך אני מתקשר לרחל טובת הלב, המארחת אותנו, ומיד היא מבטיחה להגיע לאסוף אותי. אלא ששניים מתנדבים במקומה ובדרך משלימים קניות.

שולחן החג היה ערוך לתפארה, מפה מקושטת גרגרי צבע ונרות, גם אוכל וגם יין יש ובעיקר שמחה בלבבות. הנה אנחנו והמשפחה שיצרנו לנו, משפחת יוצאים שהתדבקו על-ידי דף אינטרנט, פורום יוצאים בשאלה. בראש השולחן יושבת רחל, נמצא מישהו שהסכים לעשות קידוש בנוסח מתוקן ליום זה. הרגשות גואים, החופש שלי. בפעם הראשונה יום הדין לא דין, היום זה משהו אחר לגמרי.

אחרי שנמנינו על האורז וגמרנו התבשילים, יצאנו לקרוע את העיר. לבוש בג'ינס חדש, הראשון שלי, בפעם הראשונה בחיי אני במועדון לשמו, חוויה מתקנת לביקור שעבר בו רציתי כל-כך להיות במועדון. הכל חשוך ואני לא יודע מה לעשות. האורות סובבים אותי, החבר'ה שאיתי כבר תפסו שיחה המביאה לידי מעשה עם שלוש ריבות נאות, ואני כברירת מחדל הולך אל הבר, 'לתפוס דרינק' כמו שאומרים. רק שאין לי מושג מה לשתות. קוקטייל הבית נראה כמוצא מכובד.

בלילה ההוא שתיתי. סובבנו בין בתי העינוגים שעל הטיילת ואני שתיתי מלוא לוגמי שיכר כמו שתמיד חלמתי, מקנקנים גדולים. בשמתי ומצאתי עצמי מדבר עם יישות אנגלית מן הלהקה שהופיעה באחד המועדונים. תלתליה השוו לה מראה של בת אבל הוא היה המתופף, מעיר צפונית ללונדון ושמה ניוקאסל. חולשתי למבטא קוקני גרמה לי להקשיב לו ולומר כמה הברות כגון 'יה' ו'אה'. אפילו שהתקשיתי להבין

 הכל אמרתי לו שלונדון יפה ושאני אוהב אותה ואת אנגליה. הוא השיב לי

 בתמורה שהוא אוהב את ישראל ובפרט את הבחורות שבה, כי הן נחמדות ולבביות.

חזרנו למועדון. רוקד. אחת מולי רוקדת, מסתכלת לכיווני, אך יש גבר במרחק מטר. מה זה אומר? הסרטים שראיתי מזהירים: אסור לקחת סיכון. ברור שזה היה החבר שלה, אבל לי שום דבר לא ברור, הכל חדש.

בסוף הלילה הזה ישבתי, כשהיום כבר מאיר את המרפסת שעל הטיילת, שמח וטוב לב כמו שמעולם לא שמחתי. מאושר ונטול כל דאגות, אנטיתזה ממש לנידון במשפט, כולי משוחרר כמעט עד הסוף ובעיקר לא מכיר את עצמי, עד-כדי-כך שנוכחתי לדעת שאני יושב בתוך קבוצת נערים שבימים כתיקונם מתקראים ערסים. שאלוני מאיפה באתי, וכשעניתי "מתל-אביב" ענו "בטח זה יש לו בגרות זה". לצפוני דמיתי בעיניהם. יאמר לשבחם שהעלו אותי ברכבם תוך כדי קריאות "איזה סרט" עד למקום שרואים ממנו את ההרים. זהו הפרט שזכרתי, אפילו שכמעט מכל מקום ראו הרים.

מכאן המשכתי ברגל, ואחר במונית. ישבתי לנוח מול הרי האדום. חשבתי לעצמי על האנשים שהשארתי שם, בישיבה, שעוד מעט קוראים "המלך" יושב על כסא רם ונישא. וגם אני קראתי "ההר" רם ונישא, הדור ביופיו. נחתי שם אצל הבניין ורציתי שהרגעים האלה יימשכו לנצח, עד שהעייפות גברה ואיכשהו עליתי לנוח עד הבילוי הבא. 

צוהרי יום שישי של אמצע חודש דצמבר 2005. בחנות לכלי בית יצאתי לחפש אחר סל כביסה. טלפון, על הצג המספר של אבא שלי. מעניין מה הוא רוצה לומר, בטח שבת שלום. אנחנו משוחחים על דא ועל הא, ואחר-כך הוא שואל "מה שלומך?". אני בסדר, משום מה לא יכול לומר ברוך ה'. אני שואל "ומה שלומכם?", והוא עונה "לא כל-כך טוב, עלה לי הלחץ דם". אני חש איך צבע פניי מתחיל להשתנות ואיכשהו אני מצליח לשאול "מה, איך, ממה?". הוא עונה "אתה יודע ממה". אני אומר לו שאני לא יודע. "אתה יודע, לא צריך לספר לך".

אחר-כך הרגשתי שחרב עליי עולמי. ואשר יגורתי בא לי. כל אותו יום שישי שרו עליי דיכאון ועצב בלתי נשלט יחד עם סערת רוחות. עם השקיעה השותפה שאלה אם הכל בסדר. "אתה לא נראה כל-כך...". אמרתי לה שזה בגלל שערב שבת עכשיו, והכל נהיה שקט ודמדומים.

הכאב התחיל בראש, מאחורי העיניים. רציתי לבכות ולא הצלחתי. אז גם הבנתי את אותם אנשים שרוצים כל-כך לספר ולגלות את לבם אבל לא יכולים. משהו גדול מהם מונע מבעדם והם מעדיפים להישאר לבד, עם עצמם. מאוחר יותר חברי הטוב לקחני לשתות. שתיתי עד שיצאה נשמתי בצחוק, ולמחרת ההאנג-אובר הרע והמכוער.

ביום ראשון דיברתי עם מי שדיברתי באותה תקופה, נבעו מצפוני, הדמעות זלגו מעיניי והרגשתי שהוקל לי. ובערב טלפון נוסף. דיברנו כמעט פה אל פה ולא בחידות. בתחילת השיחה רעד קולו של אבא. "תחזור אלינו". פעם ראשונה שהעזתי לשאול אותו למה הוא מתכוון, והוא ענה לי "תחזור אלינו - אתה יודע מה הכוונה". ואני, באקט עיתונאי, מתעקש שאיני יודע מה הכוונה. והוא, "מה אתה לא יודע?". אמרתי לו שלא. סינן מבין שיניו "להיות דתי". עניתי לו "מה הכוונה?". "אתה לא יודע מה זה?". אמרתי לא. "טוב, תבוא אלינו לשבת ונדבר על זה שיחה רגועה שקטה".

השיחה הסתיימה. בדיעבד התברר לי שהורים רבים משתמשים בנשק יום הדין הזה, בניסיון נואל להשיב את בניהם הסוררים והחוטאים, שהלא המטרה מקדשת כל האמצעים. ומנין לך שהמטרה קדושה? הלא דברים ברורים הם.

ערב פסח, כמה לילות לפני אמי התקשרה להזמין אותי לחג. כמובן שרצתה שאשהה עמם כל החג, בפרט שזה "לא סתם חג ואי אפשר לאכול בכל מקום... הרי בפסח אוכלים רק בבית". בסוף, לאחר היסוסים רבים ולאחר שאמרתי שאבוא, ובסוף אמרתי שאולי לא אבוא, היא אמרה "אתה לא יכול לעשות לי כאב לב כזה".

נעתרתי לבקשתה לבוא לחג הראשון, לא לפני שסיפרתי לה את אשר גבר עליי אבי בפיו ובשרי אשר נעשה חידודין חידודין, וכמה זה היפוך מידה ממה שאני נהגתי בהם, שלא רציתי לצערם. ותען לי אימי בדברים של פיוס, וגם קולה לא עמד בעדה אבל היטב חרה לה הדבר, כיוון "שזו לא הדרך, והוא טעה טעות מרה". אחרי שהבטיחה שלא יעירו לי, ואחרי שהבהרתי להם שאני רוצה שיתייחסו אליי כמו קודם, אפילו שידעתי שמה שהיה כבר לא יהיה, הסכמתי לבוא ולו כדי לא לצער את אמי.

ראש השנה תשס"ז - 2006. השנה בחרתי להישאר במעוני הקט בעיירת מגוריי במרכז. לארוחת החג ראשון הוזמנתי על-ידי משפחת מטפחי, המעודדים אותי בכל עת, תבוא עליהם הברכה שבלעדיהם איני יודע אנה אני בא. תקצר היריעה ויקלו המילים לתאר את שאני חייב להם.

האוכל כיד המלך, טוב עיניים וערב, משפחה מורחבת אוהבת ומלבבת. למול הנרות שהדליקה בברכה בת הדוד, בכסותה פניה ביד אחת, ודמעה קטנה של אושר, שלא ידעתי אם משלה היא או משלי. ככלות הכל, נודע לצעירה, שחזרה לא מזמן מארץ מזרח, שאני הנני "לשעבר". והיא, שתפוסת רוחניות היא, כרתה אוזניה ולא נחה דעתה עד שתיניתי את כל סדר יומי בישיבה, למן נטילת הידיים ועד הערב שמש. עד שהפכה ישיבתנו לשיעור ארעי של ענייני יהודיות, גלגולי נשמות ועוד כמה דברים שעסקתי בהם כששינה הודרה מעיניי.

את ארוחת החג השני עשיתי עם משפחת "הל"ל". פתרון חכם ומיוחד במינו לאנשים אשר הורגלו בשלשה סעודות בחג. לפחות בערב זה עושה טוב להרגיש ביחד, ובעיקר לא לבד.

רעיון זה החל בסניף הירושלימי, ארוחות שבת אחת לשבועיים, שאל הראשונה שבהן הגעתי עוד בבגדי שבת, אחר צעידה רגלית של שעה כשחמקתי מן הישיבה בחולצה לבנה ומכנסיים כהים, בלא חליפה ומגבעת. למותר לציין שהארוחה הותירה בי רושם עז, סערת רגשות. עד לפני שעה הייתי בחברת בחורי ישיבה והנה אני בחברת 'יוצאים'. חלקם ליטאים, חלקן חב"דניקיות לשעבר, ואני עדיין חושש לאכול את המרק שבושל עם רכיב חלב. אכלתי רק חלה וסלט. יין שתיתי ורגשותיי גאו, שמח ורחב לבי. הנה ימים באים, ימים של אור יקרות, כמעט חזון אחרית הימים.

בסיומה של אותה ארוחה ישבתי עם עוד כמה יוצאים בפאב ירושלמי אפל, לבוש בטריקו שאחד החברים השאיל לי במקום החולצה הלבנה. מולי ישבה הבחורה שקידשה על היין ברוב שמחה, בניגון ובנעימה למבוכתי כי רבה, ואשר שרה זמירות בדבקות אך לא בצניעות. מסביבי עשרות צעירים והכל חדש לי, מוזר אך יותר מכל מסקרן, וברקע שיר של הדורז, "הירח של אלבמה", והאווירה שמחה. לא אשכח זאת כל חיי, את הרגשות המעורבים והנפש המיטלטלת. אז גם הצתתי אש מצית לראשונה ואם עד כה התלבטתי בקשר לדרכי, היה זה מעשה של גושפנקא. 

סוכות דאשתקד היה החג הראשון בו נסעתי אליהם לאחר שעזבתי את הבית. עד אותו חג סירבתי לבוא לשבת, שלא יטרידוני ולא יקניטוני. כמו שמסתבר, בחגים יש חבלי משפחה שבלעדיהם קשה לכן הגעתי לחוג עמם. לישב בסוכה קצת פחדתי, מה יהיו התגובות ואיך, אבל בסוף עבר גם המכשול הזה.

חלק מן ההכנות למסע הפגישה עם הוריי היו כיצד אלבש כיפה. כי לבא בשערם בלא מלבוש לראש לא יינתן, וחככתי בדעתי היכן אחבוש אותה. הפתרון נמצא בדמות כובע מצחייה תפארת לראשי, שחבשתי באיזו תחנה כשהתקרבתי כמעט ליעד. חששתי מה יגידו על הכובע, כמה שנים לאחור נראיתי כתייר ובדיחה של עצמי בעיני המתבונן. בסופו של דבר לא היה נורא כל-כך. בבית החלפתי לכיפה שלא התאימה. כבר שכחתי את התחושה שהיתה חלק מראשי והשתדלתי להתעלם. הם היו נרגשים מעצם העובדה שבאתי.

הלכתי להתפלל בבית הכנסת בעיקר משום שלא רציתי להשאר בבית ולעורר קושיות. בהליכתי, בחולצה לבנה ומכנסי חג, חלפתי על קבוצת ילדות בחאקי שסיימו פעילות צופים. הן חושבות שדוס אמיתי מולן, חשבתי לעצמי למול מבטן. ואמרתי לעצמי הנה "כף הקלע". הרגשתי היתה כשל רוח שמרחפת מעל וקופצת בין שני עולמות. כשהגעתי בסופו של דבר לבית הכנסת כאילו ערלה עטתה את עיניי ורק שפתיי נעו כגמול עליי אמו.

ערב חג ראשון של סוכות תשס"ז - 2006. כמעט עד לרגע האחרון התלבטתי אם לנסוע או לא. מצד אחד התגעגעתי קצת למשפחה, בעיקר לאמא שלי שלא ראיתי כבר תקופה ארוכה. ובכלל, בבית הייתי רק ברגל האחרון. עם אבא שלי לא רציתי לדבר, כל שיחה אתו היא כניסה למצב של 'צפה פגיעה'. רק משום געגועיי לסוכה ולריח האתרוג וההדס, שבסופו של דבר לא הרחתי כי את ארבעת המינים לא נוטלים בשבת, שהרי הם "מוקצה", ורק משום חפצי לפגוש את אמי שהזמינה אותי ולא רציתי להתנכר לה, יצאתי ברגע האחרון לכיוון צפון.

כבר חשבתי שלא אספיק להגיע לאוטובוס אולם הוא בושש לבוא, ובתום נסיעה ממושכת ששכחתי כבר מה טיבה, הגעתי בשנייה האחרונה, ממש כששבת-החג נכנסה. דמויות עוטות חולצות לבנות וכיפות גדולות ממהרות לבית הכנסת שברחוב אשר נסגר לתנועה. הנהג הוריד אותי, לא לפני שעשה סיבוב חד ושלף כמה דברים בגנות אותן דמויות, דברים של פחד שמא יעוללו לו כל מיני צרות ואבנים מתגלגלות. הלכתי מעט ברגל כשאני תוחב את האוזניות לתיק ובהדרגה, לפני הבית, מיטיב את הכיפה על ראשי.

"הגעת בדקה ה-99 פסיק 99, אבל העיקר שהגעת", אמרה אמא שלי ומיהרה להציע את חפציי ומקום לינתי. נכנסתי לסוכה, היא לא היתה מקושטת. הבטתי בקירות הבד הלבודים כהלכה ובסכך הירוק שאחי הניח, ותהיתי כמה רווח יש בין העלים והאם הסכך מספיק כדי לסוכך עליי מפני מה שעלול לבוא מלמעלה. האור נדלק ונכבה, אבי מסדר את שעון השבת כמו תמיד כבר בתוך שבת.

הנה נכנס אבא שלי לסוכה. אמא שלי מציגה אותי לפניו, הוא כבר לבוש בחליפתו ובמגבעתו השחורה, לצדו אחי בבגדיו הכהים החדשים, והוא מפטיר מתחת לשפתיו "הגעת קצת מאוחר". מיד אמי מהסה אותו, "הלא אתה גם מהמאחרים, הוא כמוך". גם הוא יאמר "העיקר שהגעת", וימהר עם אחי לבית הכנסת.

נשארתי בבית, דיברתי עם אמי ואחר הלכתי לנוח. ארוחת החג עברה בשלום כשדיברנו על דברים טכניים לגמרי, על העבודה שלי. פעם אבא שלי היה שר "ושמחת בחגך", השיר היחיד כמעט ששרים בסוכות, ואני הייתי מצטרף אפילו אם לא התחשק לי רק כדי שלא יזייף. השנה לא הוא פתח בשיר ולא אני שרתי.

אחרי הארוחה יצאתי בלווית השקט ועם רגליי שהוליכוני לטיול ערב שפטר אותי מזימון וברכת המזון. כשחזרתי השולחן קופל ואחי שכב על מיטתו בסוכה. להירדם אי אפשר כי מוקדם מדי, ולקרוא גם אי אפשר כי חושך, שעון השבת כיבה את החשמל. יצאתי החוצה, גם אמא שלי ישבה לידי. אור הירח המלא צבע את השמיים בלבן זוהר ויכולת לחוש את תכלת הכיסופים הזו כמעט ונוגעת באפך. כך ישבנו ודיברנו ללא זמן, כמו שלא דיברנו מזמן.

• ב. (השם המלא שמור במערכת), שיצא לשאלה לפני כשנה וחצי ומתערה בעולם החילוני בעזרת פעילי אגודת "הל"ל" , מתעד בטורים אישיים את תהליך יצירת חייו מחדש.

• למשלוח אימייל לכותב bafetach@gmail.com