דיכאון אחרי לידה: וידוי אישי מרגש
לא מעט נשים עוברות את זה אחרי הלידה. לפעמים קשה להן אפילו לכנות אותו בשם. אולי כי הוא מתבטא קצת אחרת אצל כל אחת. אולי כי לא נעים לדבר על זה. ואולי הכל נובע מהיעדרה של שאלה אחת פשוטה שכל-כך חשוב לשאול: "ואת, איך את מרגישה?". מיקי גרינפלד יודעת איך זה מרגיש
בהריון הראשון אפילו התאמצתי ונרשמתי בטיפת חלב למעקב הריון. האחות בטיפת חלב הייתה יותר נחמדה והתעניינה קלות בשלומי. אבל גם כאן, שוב, הבדיקות דיברו בשבילי.
המקום היחיד בו יכולתי להתבטא באמת היה בקרב חברותיי ההרות. כאן דיברנו על הכל: בחילות ומיחושים שונים שסבלנו מהם, עייפות, התייחסות הבעל. לאימהות שבינינו הייתה אפשרות להשוות בין הריון להריון, וכמובן חוויות מהלידה, ופחדים לקראתה. מהריון להריון הסביבה השתנתה, שכן בכל פעם הכרתי נשים נוספות אשר מצבן חפף לשלי, אבל למעשה בכל הריון זה חזר על עצמו, המקום היחידי להתבטאות היה בקרב נשים הריוניות כמוני.
במקביל להריונות ניהלתי חיים מטורפים. עבודה במשרה מלאה, ספורט ולימודים היו ברקע כל הזמן, ובמקביל ניהול שוטף של מטלות הבית וחיי חברה עמוסים. לא עבדתי לפי "ספר החוקים הרשמי או הלא רשמי" של "איך מנהלים את החיים נכון?". זרמתי עם עצמי. בן זוגי לחיים, אשר נמצא לצידי כבר מגיל 19, שותף מלא לכל חיי הבוגרים, התרגל לכל השגעונות שלי.
נעים מאוד, אני
נא להכיר: מיקי גרינפלד, 34.5, אמא לשלוש בנות: שירה (8 וחצי), נועה (6 וחצי) וענבל (שנתיים). אוהבת לעבוד לפי הקצב המטורף שלי, אפילו אם אחרים מרימים גבה. בכל מספר שנים אני מחליפה תחום עיסוק. התחלתי כעיתונאית מגיל 14 ואף המשכתי מעט לאחר הצבא. פתחתי עסק עצמאי מצליח לממכר עבודות יד שונות עד שנמאס לי, עבדתי כמנהלת יבוא תקופה ארוכה כאשר תוך כדי למדתי רק מה שאני אוהבת: צורפות, ציור, אופנה, ציור על עץ, והרשימה עוד ארוכה.
כמתנה ליום הולדת 26 יצאתי מבית החולים עם בתי שירה. לידה טראומתית שהשאירה אותי מאושפזת שבוע וחצי נוספים שכנעה אותי שאין מצב שאעבור את זה שוב. לאחר הלידה הראשונה הבנתי מה זה מוח ג'לי. מוחי הפך לעיסה דביקה של תאים שהתפגרו להם בטרם עת. לא זכרתי כלום, לא הבנתי כלום. לקח זמן עד שחזרתי לעצמי. אחרי שעברתי את זה התעניינתי בקרב חברותיי והבנתי שמדובר בתופעה מוכרת. הוותיקות טרחו לומר לי שנפלא שלנשים יש זכרון של חתול, אחרת לכולנו היה רק ילד אחד. שנתיים ושלושה חודשים אחרי כן חזרתי הביתה עם נועה. לידה פשוטה וקלילה וילדה מתוקה, כנראה פיצוי על הראשונה.
שבועיים לפני הלידה השנייה החלטתי על שינוי כיוון. הודעתי לבוס שלי מזה חמש שנים, כי אחרי הלידה אני מתחילה תואר ראשון. במקביל נרשמתי ללימודים. הדרכתי שלושה אנשים שונים בחברה אשר קיבלו את כל תפקידיי וחיכיתי. כמובן שעבדתי עד לקבלת הצירים.
שבועיים אחרי, מפוקסת על עצמי ומחכה לכבוש את העולם האקדמי, התחלתי ללמוד מינהל עסקים. טרפתי את הלימודים. הכל הלך לי בקלות, אפילו מקצועות המתמטיקה מהם פחדתי. הבנות טופלו על ידי מטפלת מדהימה אשר עשתה איתן הכל מהצעד הראשון, מטיטולים ומוצץ ועד הגמילה. התעקשתי להניק את השנייה שלי עד גיל חמישה חודשים. בשנה השלישית ללימודים גם חזרתי לעבודה במשרה מלאה. סיימתי בממוצע מכובד ונרשמתי לתואר השני.
האירוע המכונן של חיי
ההיריון השלישי היה בסדר. יחסית. הבדיקות, אשר דיברו בשבילי, הראו שאני בריאה כמו שור, רק שהן לא תיארו את הקשיים של שתי ילדות בבית, עבודה במשרה מלאה ורעב אקדמי. באמצע הסמסטר הראשון של התואר השני נולדה בתי השלישית. היום, כמעט שנתיים אחרי, אני מגדירה זאת כאירוע מכונן של חיי.
גם הלידה הזו הייתה קלה. יחסית. אפילו אתגרתי את עצמי ואחרי שתי לידות עם אפידורל בהן לא הגבתי ממש טוב לסם הפלא הזה, ילדתי בלעדיו. ראיתי כוכבים, את הבורא שלי, שמעו אותי בכל בית החולים, אבל עשרים דקות אחרי תחילת השלב השני של הלידה, בירכתי על המוגמר. היא נולדה מושלמת. יפהפיה. שלוש גומות, תלתלים מדהימים ועיניים יוקדות. תמצית של שנינו. ענבל שמה, המסמלת אושר ושמחה על פי התנ"ך.
יומיים אחרי כבר חזרתי לפעילות מלאה, נתתי הוראות בבית, וגם ביצעתי אותן בעצמי כרגיל. חמישה ימים אחרי כבר חזרתי ללימודים כדי לא לפספס את ההרצאות המעניינות. אבל, משהו קרה בדרך.
שמחת חיים, קופצנות וקצב מהיר הינם המאפיינים העיקריים שלי. בכל דבר אני מוצאת את הטוב. חצי הכוס המלאה זה הדבר היחידי שקיים מבחינתי והתא המשפחתי שלי הוא הדבר הכי מושלם. הרבה אהבה אני משקיעה במה שאני קוראת לו הבית שלי, עד כדי מחיקת האני שלי. הילדות מושקעות ומטופחות, בן הזוג אהוב והזוגיות יפה, הדירה מטופחת. אפילו לעציצים אני משאירה מוסיקה כשאני יוצאת מהבית, שיהיה להם נחמד. אבל לא עוד.
פתאום הכל גדול עליי
לפתע דברים החלו לעניין אותי פחות. הפסקתי לשתף במה שעובר עליי, התעניינתי פחות בקורות בן-זוגי, סיפורי הגן של הבנות כבר לא דיברו אליי ממש, אפילו הלימודים נראו לי מיותרים. הכל התחיל להיות גדול עליי. אני, שהייתי מסוגלת לטפל בשלושה-ארבעה דברים במקביל, כבר לא עמדתי בזה. למה אני צריכה את כל זה על הראש שלי?
התחלתי להזניח פה ושם. כשכבר הסכמתי להיכנס למיטה ולישון, לא היה אכפת לי אם נשארו צעצועים מפוזרים על הרצפה, או כלים מלוכלכים בכיור. זה יחכה לבוקר. הרי ברור שאף אחד לא יעשה לי טובה וייקח אותם. טיולי משפחות שעשינו כמעט מרגע הלידה של הבכורה כבר נראו לי מייגעים. בהתחשב בעובדה שאני ארגנתי את הטיולים לכל המשפחות נוצר מצב בו אף משפחה לא יצאה, כי אף אחד אחר לא ארגן אותם. גם המרדף אחרי חוגים והצגות לבנות נראה לי יותר מדי. הן יכולות ללכת לחוג אחד כל אחת. לא צריך שלושה. אני לא הנהגת שלהן! הצגות לא צריך מדי חודש, אפשר אחת לרבעון.
עשיתי לעצמי הנחות. הרבה. בן זוגי הפך פחות אטרקטיבי, משבר הלידה שלי הפך למשבר בזוגיות שלי. הייתי מתוסכלת מבחינה מקצועית, כי לא מצאתי את עצמי. הכל היה גדול עליי. צבעים פסטליים כבר לא היו חלק מעולמי. הכל עטה גוונים של אפור.
"למה לעזאזל לא טוב לי ואני לא מאושרת?" אילוסטרציה: index open
כדי לצאת מזה יצאתי למסע מלכת המדבר, מספר חודשים אחרי הלידה. הכל בניסיון לחזור לעצמי. חצי שנה אחרי, עם אוסף משברים ואובדן האושר התחלתי לחזור לעצמי. לאט לאט. אבל לא חזרתי באופן מלא. השקפת עולמי השתנתה ועניינו אותי פחות נושאים מבדרך כלל. הפרפקציוניזם לא גר כאן יותר. למרות שהתאמצתי לחזור לכל מה שהייתי קודם. מאוד התאמצתי. אני אישה קטנה עם אמביציות עד השמיים, זה לא יכול להיעלם פתאום. ממש לא מסכימה לזה.
חוזרת לעצמי, ומתרסקת מחדש
מה שעברתי נראה לי כרעידת אדמה בפסטורליות של ביתנו והשפיע כמובן על כולם. כאשר נרגעתי, חזרו חלקי הפאזל אט אט למקומם. חזרתי ללימודים עם יותר רצון. התחלתי לעבוד כיועצת ארגונית. אפילו חזרתי לכתוב. הגוזלות שלי ובן זוגי מכילים את כל עולמי ויש לי שוב מקום להתבטא. האיש שאיתי ניסה להבין מה קורה. לא הצלחתי להסביר לו יותר מדי. גם לא ידעתי מה ומאיפה להתחיל. מלבדו, אחרים לא שאלו אותי יותר מדי שאלות. אפילו לא החברים. רק מדי פעם הבליחה שאלה מדוע איני בקשר או מה קורה שאני שקטה כל כך.
שמונה חודשים אחרי שהצלחתי איכשהו לחזור למה שעד לא מזמן הייתי, השתבש לי הכל. בגדול!!! התכנסתי בתוך עצמי. הרגשתי כמי שהכניסה ראשה מתחת למים ושומעת קולות עמומים, לא ברורים. הייתי באפתיה. מאישה שהייתה מקנחת אפים נוזלים של ילדים קטנים בהם נתקלה במקרה בקניון, הפכתי לכזו שהאף הנוזל תדיר של הבת הקטנה לא מעניין אותה יותר מדי. שתהיה מנוזלת, אז מה. היא בוכה? לא נורא, היא מיד תירגע. צריך לעזור לגדולה להכין שיעורים? היא חכמה, שתתמודד לבד. יש לי סימינריון לכתוב? נבקש דחייה, הם הבטיחו שיבואו לקראתי, בכל זאת סטודנטית, אמא לשלושה ילדים. והחצי שלי, מה אני עושה איתו בכלל? למה התחתנתי איתו? אולי אנחנו צריכים בכלל להתגרש? ולמה לעזאזל לא טוב לי ואני לא מאושרת? איפה אני???
ככה נראו חיי במשך שלושה חודשים. וזה הלך ונהיה גרוע מרגע לרגע. יריתי לכל הכיוונים. הבית געש. הבנות שידרו מצוקה. החצי שלי הלך ודעך ולא ידע מה לעשות. איפה הבעיה? הסבים והסבתות, במעט שיצא להם לראות אותנו, הבינו שמשהו קורה אבל קשרו את זה לקצב חיי המטורף במיוחד. ואז זה הגיע. התקף בכי ענק באמצע פיקניק עם חברים היה פעמון האזעקה שלי. חברתי, אשר עימה חלקתי את כל אשר עבר עליי, אמרה לי שהגיע הזמן להסתכל טוב טוב פנימה ולבדוק מה קורה, כי מיקי שהיא מכירה נעלמה לה.
מנסה נואשות להבין
מרגע זה התחלתי לשוטט שעות באינטרנט. ניסיתי להבין. לתפוס קצה של חוט. התסכול הכי גדול היה חוסר היכולת שלי להסביר מה קורה לי, דווקא אני שאלופה במילים, שמתארת כל סיטואציה במלל בלתי נפסק, וכאן, עמדתי מול שוקת שבורה. מה הבעיה שלי?
אמא שלי וחמותי טענו שהגוף שלי הגיע לקריסה אחרי שנים של עומס יתר. זה בליווי חוסר שינה כרוני שתמיד היה לי מאז גיל אפס היה המסר הכי ברור של הגוף שלי להגיד לי להירגע. ואז הבנתי, במקרה, ממונולוגים של נשים אחרי לידה, שיש לזה גם שם מקצועי: "דיכאון אחרי לידה". יש כמה רמות, כמה סוגים. אצלי קשה היה למצוא את זה כי הדיכאון הקלאסי הוא חוסר רצון לטפל בתינוק. אני טיפלתי, בהמון אהבה. הבעיה היא שדיכאון כזה, אם הוא לא מטופל יכול להימשך שנים ולהגיע למצב של דיכאון שנחשב קשה. דיכאון, מסתבר, יכול גם להופיע בגלים ולא בהכרח מצליחים למצוא מהר את הקשר. קראתי וקראתי, בעקשנות האופיינית לי, בניסיון להבין. והבנתי. דרך הנשים הללו הפנמתי שזה מה שאני חווה.
בבוקר כבר התייצבתי אצל רופא המשפחה אשר מכיר אותי 16 שנים. בבכי הסברתי לו מה קורה איתי. והוא, זהיר כהרגלו, אמר לי: "חכי, תני לי קודם לעשות לך בדיקות מקיפות ואז נראה מה יהיה". ברור, שוב הבדיקות צריכות לדבר בשמי ולומר איך אני מרגישה. היה לי ברור שהכל ייצא תקין. הבעיה הפעם היא בנפש. היא שצריכה שיקום.
כשנפגשנו שוב, מספר ימים אחרי נדרשתי לתיאור מקיף יותר של הסימפטומים. הסברתי וגם נתתי דיאגנוזה. אני הרופאה הכי טובה של עצמי. תמיד. ביקשתי וקיבלתי תרופה קלה ובמקביל פניתי לטיפול פסיכולוגי. אם אני עושה שידוד מערכות אז עד הסוף. הפסיכולוגית ניסתה כמיטב יכולתה לעזור. אבל אני, סקפטית שכמותי וחסרת הערכה למקצוע הזה, עשיתי לה חיים קשים. קראתי מספיק תיאוריות בפסיכולוגיה כדי להבין שאני לא ממש מעריכה את מי שיושבת מולי. שאלתי ערימה של שאלות לפני שהיא הספיקה להשחיל משפט. שרדתי ארבעה מפגשים איתה בכדי להבין שמה שאני בעצם עושה איתה זה לדבר על עצמי ולהקשיב למה שאני אומרת. ואז מתחילים ליפול לי האסימונים. אחד אחרי השני. יש סדר. יש היגיון. גם הכדורים עושים את שלהם.
מגלה שהחצי שלי יקר מהחיים
טוענים ששמונים אחוז מההחלמה היא המודעות לבעיה. יכול להיות שיש צדק בדברים. מרגע שהבנתי מה יש לי אני כבר מרגישה יותר טוב. יודעת מהו השד שאיתו אני צריכה להתמודד.
חבר אמר לי לא מזמן, כי דיכאון הוא חוויה קשה אך מלמדת ומחזקת. כמה שהוא צדק. זה עזר לי לנוח, להירגע, לעשות סדר בחיי. גיליתי גם שהחצי שלי יקר מהחיים. בזכותו עברתי את זה מהר ויצאתי מחוזקת מאוד. הוא שרד את כל התקפי הבכי שלי, העובדה שהרשיתי לעצמי להתפרק והוא היה שם לחבר בין החלקים. ניסה ללהטט בין עבודה תובענית בהייטק לבין שלוש ילדות בבית ואישה שהפכה ילדה טיפולית. הוא הצליח בגדול. היו ימים שהייתי קמה עצבנית וחסרת מנוחה עד קצות אצבעות הרגליים. הוא התעורר לפניי, הרגיש אותי ועיסה את כל גופי בסבלנות עד אשר הרגיש כי הוא נרגע.
עוד סוד גדול שגיליתי הוא פשוט לעשות ספורט והרבה. הליכה נמרצת של 6 ק"מ מדי בוקר בשעה חמש היו הטריק הכי טוב. כשחברות שלי שואלות אותי איך אני נראית כל-כך טוב, אני אומרת להן שהכל בזכות הדיכאון האישי שלי.
סדר העדיפויות שלי משתנה
כשהפכתי מגולם לפרפר התחלתי לדבר על זה. שמתי לב שהשתניתי. סדר העדיפויות שלי השתנה. התחלתי להתייחס לעצמי. לא רוצה לעשות יותר שלושה-ארבעה דברים יחד. שני דברים בכל פעם זה מכובד מספיק. ההספקים שלי עדיין יפים.
משיחות עם הסביבה אני מגלה לאיטי אוסף מכובד מאוד של נשים שעברו את זה בצורה כזו או אחרת, רק שאף אחת לא קשרה את המצב ללידה. לאף אחת לא היה איש מקצוע אשר טרח לשאול אותה איך היא מרגישה והסביבה הקרובה לפעמים הייתה עוינת. שאלות כעוסות כמו "מה קרה לך?", או אמירות כגון: "שמעתי שנשים משתנות אחרי לידה, אבל לא ידעתי עד כמה" ועוד פנינים בסגנון הזה נאמרו על ידי בני-זוג חסרי סבלנות והבנה למה שעובר על נשותיהן.
חבל שאין במסלול אותו אנו עוברות, במערכת הבריאות הפרטית או הציבורית מישהו שאמור לשאול את השאלה הזו: "ואת, איך את מרגישה?"
