הזייפנית

הנה תיאור של הרבע השעה הראשונה בסרט "נערת התווים": מלאני היא ילדה בת עשר בעלת גינונים מושלמים, פסנתרנית נחושה ומסורה. אביה הוא קצב, קוצץ צלעות חזיר עם הקופיץ שלו, חותך נתחים בסכין קצבים ארוכת הלהב. בתו, מתוחה ונרגשת, הולכת למבחן נגינה אצל פסנתרנית ידועה. ההתחלה מבטיחה. אך לפתע מישהי אחרת מסיחה את דעתה של הפסנתרנית הנודעת, מבקשת ממנה את חתימתה, הפסנתרנית מסכימה. מלאני מבחינה שהבוחנת שלה עסוקה בעניינים אחרים ומפסיקה לנגן. מופתעת. הפסנתרנית מבקשת ממנה להמשיך. אך הקסם התפוגג. הריכוז התאדה. מלאני ממשיכה, אבל מפספסת את התווים פעם אחר פעם. המבחן הוא כישלון חרוץ.

תסמונת התסריטאי השכחן. "נערת התווים"

מלאני חוזרת הביתה, נועלת את הפסנתר ונודרת לא לגעת בו שוב. פייד אאוט. פייד אין. חלפו עשר שנים. מלאני מתקבלת לעבודה פקידותית במשרד עורכי דין. היא זוכה לאמונו של הבוס שלה, שמציע לה לבוא להיות האומנת של בנו בימי חופשת הקיץ. ואז אנחנו מגלים: עורך הדין הוא בעלה של הפסנתרנית המפורסמת ההיא שהכשילה אותה. צירוף מקרים? נו, אל תהיו תמימים. ומה עוד מתברר? ששנה קודם לכן נפצעה הפסנתרנית בתאונת פגע וברח, ומאז מצבה הנפשי מעט מעורער, היא מתקשה לחזור לבמה, ובדיוק עומד בפניה קונצרט חשוב, שעשוי לשקם את הקריירה שלה. מלאני המבוגרת מגיעה לביתה של הפסנתרנית, שכמובן לא מזהה אותה. הבעל נמצא הרחק בנסיעת עסקים. זה רק שתיהן והבן. מלאני רוכשת את אמונה של הפסנתרנית, ואז...

ואז מה? רואים את פרטי העלילה המודגשים? מצליחים לחבר שתיים ועוד שתיים? אז זהו, שבסרט הזה תטעו. אם דרמה היא (בין השאר) אמנות הגשמת הציפיות, "נערת התווים" הוא מפח נפש. הוא מרים להרבה הנחתות, ומחמיץ את כולן. הוא לוקח סיטואציה נפיצה, מלהק שקנית נפלאה, תגלית ממש (דבורה פרנסואה, בלגית בת 18, שהתגלתה ב"הילד" של האחים דארדן וכאן עושה תפקיד סטטי אך טעון מאוד), וממוסס את הכל לכדי כלום מוחלט.

 כן, יש כאן סיפור של נקמה סבוכה. אבל כל מה שאתם מדמיינים שצריך לקרות, כל הסלמה אפשרית שסיטואציה כזאת דורשת, לא קורה. תאונת פגע וברח? מוזכרת פעם אחת ולא מדברים על זה שוב. תסמונת התסריטאי השכחן. לדוגמה, הדבר הכי בסיסי בעלילה שכזאת: העימות הסופי. מלאני והפסנתרנית ניצבות זו מול זו, זו הרסה את חייה אי-אז, זו התנקמה בה כעת, ועכשיו היא חושפת את זהותה והפסנתרנית מבינה מי היא, ומה קרה, ומתמודדת עם השלכות מעשיה. אין. לא קיים. שיעור ראשון בתסריטאות, ורמי דרקור כנראה לא הגיע. ומה הקטע עם סצינת הקצבייה בתחילת הסרט? פשוט רשלנות. ליצור מתח ולא לפוגג אותו.

יש כאן חומר לסרט מעולה, מורט עצבים, מתוח כמו מיתר פסנתר, ודרקור לא עושה איתו כלום. גם הבימוי שלו רופס, רק המוזיקה מצליחה להחדיר קצת מתח במלודרמה שבהלחנה אחרת היתה יכולה להיראות גם נורא פסטורלית. פשוט בזבוז. אז מה כן יש בסרט? שוברט, מאהלר, שוסטקוביץ' וצרפתים אמידים בבתי הכפר המוריקים שלהם. יש לא מעט צופות ברמת אביב שזה מספיק עבורן.

תופעה

עושות גז

נטלי פורטמן ונדטה

הגיבורה: נערה צעירה. הסיטואציה: לוחצת, טראגית, מענת גוף ונפש. הפתרון: גילוח השיער. זו כבר קלישה קולנועית, אבל היא עדיין אפקטיבית: רוצים להראות את הגיבורה שלכם עוברת טרנספורמציה חיצונית קיצונית שתמחיש את השבר הנפשי שלה? גלחו את שערה. עכשיו היא נערית, אנדרוגנית, נקייה מסימני זהות, מתחילה מאפס.  ובחודשים האחרונים ראינו את זה לא פחות מארבע פעמים בקולנוע, שתיים מהם בסרטים שעלו להקרנות בשבוע שעבר. ב"ונדטה" נטלי פורטמן נאסרת, ראשה מגולח והיא עוברת עינויים. ב"מישהו לרוץ איתו" נכנסת בר בלפר כבר בתחילת הסרט למספרת גברים ודורשת גילוח מוחלט של שערה הארוך. ב"מים" מועברת הילדה בתחילת הסרט למנזר שבו כלואות אלמנות הודיות, ודבר ראשון נפטרים מכל שערותיה. וגיבורת "גרבאוויצה", אחרי שהיא מגלה את האמת על זהותה, משירה את שערה, ומותירה מולנו רק זוג עיניים ענקיות מלאות כאב ואשמה.