היא היתה מושלמת, ואני בגדתי בה
מור היתה ילדה מאוהבת עד מעל הראש, בעיניים עצומות, ואני הייתי הדבר הכי חשוב לה בחיים. יותר מזה אי אפשר לבקש. אילו יכולתי להחזיר את הגלגל אחורה הייתי נותן הכל. אומרים שאנשים עושים טעויות, אבל טעויות כאלה פשוט אסור שיקרו
אני הייתי כזה, אמנם בשירות קבע כבר, אבל זה לא אומר שידעתי מה אני רוצה מעצמי, או מהחיים חסרי התוכן שחייתי. היתה לי חברה. חכמה, יפה, סקסית, שירתנו באותו בסיס, מה שכנראה לא היה סיבה מספיק טובה כדי למנוע ממני להתהולל ולזיין, או לפחות לנסות לזיין, את החברות הקרובות שלה, ולנסות לזיין, ואפילו די להצליח, כמעט כל בחורה אחרת בבסיס. בדיעבד אני כמעט בטוח שהיא ידעה ופשוט שתקה. היתה לי דירה ששכרתי קרוב לבסיס, מכיוון שההורים גרו די רחוק, היה לי אוטו, והיתה מיכל.
היחסים ביני לבין מיכל הפכו שגרתיים
מיכל ואני היינו תקופה ארוכה ביחד ובאיזשהו שלב עברנו לגור ביחד. בינתיים היא כבר השתחררה והצטרפה למעגל המחפשים אחר ההארה שתגיע ותהפוך את החיים לאיזושהי אורגיה אחת גדולה ופרועה ותפתור את כל הבעיות בעולם עם איזשהו בולשיט רוחני של איזה בודהא שנמצא אי שם במקדש בהודו. היחסים בינינו הפכו שגרתיים ורגילים. אתם יודעים איך זה, חוזרים בערב כל אחד ממקום עבודתו, שלום-שלום כאילו היא סתם מישהי שאני מכיר יומיים ולא האשה שגרה איתי ומנהלת איתי חיים משותפים, באיזשהו שלב של הערב שוכבים, או לא, או לפחות מנסים להציל משהו מהטירוף שהיה אך כבר איננו מזמן והולכים לישון בלי לשים דגש על תנוחת הכפית שכל כך אהבנו.
באחד מימי השישי היינו במסיבה, אני והחברים. החלטנו ללכת בלי החברות, לשם שינוי. זה כבר השלב בו ממציאים תירוצים לחברה ואומרים לה ש"יהיו רק אנשים מהצבא ואת לא מכירה ולא תרגישי נעים", הכל בשביל שלא תבוא. היא הבינה את הרמז.
אתם מכירים את הבחורות האלה שפשוט יש להן את זה? הן לא בהכרח יפות או כוסיות או חמודות או כל דבר אחר, הן פשוט עושות את זה. יש משהו במבט החודרני שמשאיר אתכם חשופים ואתם פשוט נכנעים לעיניים ולחיוך הממיס שלהן, שעושה לכם איזשהו רטט קל ונעים בכל איברי הגוף כשהעיניים מצטלבות.
מור היתה בדיוק סוג כזה של בחורה. באותה מסיבה היא התחילה איתי, או לפחות גרמה לי להסיט אליה את המבט שלי כשסיפרה לחברה שלה בצורה שלא תחמוק מאוזניי מה בדיוק היא חושבת על הגוף שלי ומה היתה עושה לי אם רק היתה לה הזדמנות. יום אחרי כבר היינו אצלי בדירה, יומיים אחרי כבר שכבתי איתה כמו אריה שהרגע הגיע לגיל הפורקן וניתן לו שדה שלם של לביאות מיוחמות לעשות בהן כעולה על רוחם.
תוך שבוע אני ומור היינו מאוהבים עד מעל לראש
הסקס עם מור היה מטורף, היא נטפה עלי ואני לא יכולתי לעמוד בפניה, הלכתי שבי אחריה. היא לקחה אותי למחוזות שלא ביקרתי בהם לפני ולעולמות שלא ידעתי על קיומם. בגדתי במיכל, לא רק פיזית אלא גם רגשית. תוך שבוע אני ומור היינו מאוהבים עד מעל לראש, ונדמה היה שאי אפשר לעצור את כדור השלג שהתחיל להתגלגל במדרון שכולו תשוקה ורגשות אדירים שלא הרגשנו מעולם.
היינו יחד חצי שנה, עשינו אהבה לפחות פעמיים ביום וחיינו כמו זוג אוהבים באמת. היום אני יכול לומר בלב שלם שזו התקופה הכי יפה של חיי עד כה. היא נתנה בי אמון מלא והשקיעה את כל כולה במערכת היחסים שלנו. תארו לעצמכם ילדה מאוהבת עד מעל הראש, עם עיניים עצומות, שהדבר הכי חשוב לה בחיים זה אני. יותר מזה אי אפשר לבקש.
מיכל מבחינתה החליטה שהיא חוזרת להורים שלה, ואחרי שבוע גם סיימנו את הקשר רשמית.
על אף כל החוויה שעברתי עם מור באותה תקופה, לא הצלחתי לעצור את עצמי מלפלרטט ולנסות לזיין בחורות מהצד. ההפך הוא הנכון, דווקא בגלל שהיא היתה כל כך שלי ואיתי, זה נתן לי את הביטחון שאני כל יכול ששולט בעולם ויכול לעשות כל מה שבא לו, בלי שאף אחד יאמר לו מה לעשות ואיך. מסע הכיבושים המשיך, ובגדול.
אומרים שהעולם קטן, והארץ שלנו - עוד יותר. לא היה לי מושג עד כמה זה נכון עד שביום שבת בהיר אחד קיבלה מור טלפון מחברה שלה, שבמקרה היא חברה של מירב, שבמקרה היא חברה של נועה, ואם אני אקח אתכם שבוע לפני זה אז אתם תמצאו אותי ואת נועה מזדיינים בדירה שלי על אותם סדינים, מסתבנים עם אותו סבון מיוחד ומתנגבים עם אותה מגבת, שאת כולם קנתה לי מור ליום הולדת 21 שהיה לי שבוע לפני כן. גבר או לא גבר?
לא קשה לתאר את מהלך השיחה בין מור לאותה החברה, שהפעילה תגובת שרשרת שרק אלוהים בסופו של דבר עצר. מה שכן קשה זה לשכוח את הרעש של הזכוכיות מהמסגרת של התמונה שמור נתנה לי מהחופשה שהיתה לנו באילת, אחרי שזרקה אותה בעוצמה על הקיר בצירוף קללה שלא היתה מביישת אף ערס ארצישראלי מצוי. מה שיותר קשה לשכוח זה את החיוך והעיניים הממיסות, הריח, המגע והליטוף של הילדה המושלמת הזו, שנתנה לי את הלב שלה כדי שאני אשמור לה עליו ואני זרקתי אותו לרצפה ואחר כך גם דרסתי אותו הלוך ושוב. מה שבטוח אני לא אשכח לעולם זה את המשפט: "גם כשתהיה לך אשה עם בית וילדים חמודים היא לא תאהב אותך כמו שאני אהבתי אותך".
אין לך מושג כמה צדקת. הרסתי לך את החיים, ועל זה אני לא אוכל לסלוח לעצמי לעולם.
כל רגע בחיים הוא מעין צומת בו צריך לבחור לאן ללכת, אני הגעתי לצומת שבאחד מכיווניו היתה דרך כורכר מעוקלת ובה האופק לא נראה מתחילתה, והחלטתי ללכת דווקא לשם. כנראה הייתי בתקופה כזו של החיים, חיפשתי סיכונים מיותרים. לא הערכתי נכון את ההשלכות של הבחירות שלי.
תחושת ההחמצה ממשיכה ללוות אותי לכל מקום
היום אני בן 26, ארבע שנים אחרי. תחושת ההחמצה ממשיכה ללוות אותי לכל מקום שאני הולך ובכל פעולה שאני עושה. ניסיתי להתקשר אל מור כמה פעמים מאז ולהתחנן לעוד הזדמנות, אבל זה נעשה מכוער וכמעט הגיע לטיפול של המשטרה, אז עזבתי. אני יכול להרגיש את הצביטה הזו בלב כשאני חושב עליה עם בנים אחרים, אני מתחרפן מהמחשבה על איך היו יכולים להיות החיים שלנו אם...
לפעמים נוח לי לחשוב כך ואני אופטימי ומאמין שאם זה צריך להיות זה יקרה, מצפה לפגוש אותה באקראי ברחוב ולהתחיל סשן של שיחות ואולי איזה קאמבק אדיר. אבל אני משקר רק לעצמי.
הפסדתי אותה, היא היתה שלי ולא שמרתי עליה, פגעתי בה ונתתי לה ללכת קרועה לחתיכות ושותתת דם, מייחלת למישהו שיעזור לה, אפילו רק להרים את הראש כדי לנשום קצת אוויר.
יש לי עכשיו חברה, אנחנו שנתיים יחד, עדיין לא בגדתי בה. קוראים לה עדי והיא חכמה, יפה וסקסית. יש לנו מערכת יחסים מעולה והכל בסדר אצלנו. אז למה לעזאזל אני ממשיך לדמיין את מור כשאנחנו שוכבים, חושב על מור כשאנחנו הולכים לישון בתנוחת כפית ומקווה להתעורר בבוקר כשמור לצידי, ומחייכת את אותו חיוך ממיס מלווה באותו מבט עמוק שכל כך חסר לי היום?
