קרן נאמנות: נוח, יקר ולא תמיד משתלם

קרן נאמנות היא צורת ההשקעה הפופולרית ביותר בקרב הציבור הרחב. הקרנות זוכות לאהדה בעיקר בזכות היותן נוחות ונגישות לציבור, והראיה לכך היא היקף ההון המנוהל בקרנות - הישראלים מחזיקים בקרנות הנאמנות 108 מיליארדי שקלים בכ-1,000 קרנות שונות.

קרנות הנאמנות הן מוצר השקעה נוח וזמין, המנוהל על ידי גוף השקעות מקצועי. רכישת יחידת השתתפות בקרן לא דורשת ידע רב ולא גוזלת זמן, אך הנוחות עולה כסף, ומנהלי הקרנות והמשווקים (הבנקים) עוטפים את המוצר המוכן במגוון עמלות, שהופכות את הקרנות למוצר לא זול.

לפני שבוע הודיע בנק דיסקונט על עמלה חדשה שיגבה - עמלת קנייה ומכירה של קרן נאמנות. העמלה, שיגבה דיסקונט מהלקוחות החל מחודש דצמבר, תהיה בשיעור של 0.1% מהעסקה. כמו כל שירות, כדאי להכיר את העמלות הנגבות בין הבנקים, ולהתמקח עם הפקיד בבנק במטרה להוזיל עלויות.  

דמי ניהול  

מנהלי קרן הנאמנות (בדרך כלל בתי השקעות או חברות ביטוח - "היצרנים") גובים דמי ניהול בשיעור ממוצע של כ-1.5% בשנה: בקרן נאמנות שקלית 0.7%, בקרן המשקיעה בקרן אגרות חוב 1%, בקרן מנייתית 2.5%. יש קרנות בעלות "התמחות מיוחדת" הגובות יותר, עד 3%.

לעיתים הדרישה לתשלום דמי ניהול של 2% היא מוגזמת. כך למשל, קרנות נאמנות המתמחות בהשקעה באיגרות חוב או בשקלים, המניבות תשואות סולידית, יכולות לגבות דמי ניהול העומדות בגובה התשואה השנתית, ואז כל הרווח שלך יימחק בגלל דמי הניהול הגבוהים.

בדיקה שנעשתה לאחרונה על ידי אחד מבתי ההשקעות, העלתה כי לאורך זמן קרנות נאמנות בודדות הצליחו להכות את המדד. משמעות הממצאים היא כי רוב תעשיית הקרנות לא הצליחה להכות את המדדים לאורך זמן, ובנוסף גבתה מגוון עמלות ניהול ותפעול.

שיעור הוספה

בחלק מקרנות הנאמנות קיים הפרש בין מחיר הקנייה למחיר המכירה הנקרא שיעור הוספה או עמלת רכישה. עמלה זו נועדה לכסות על חלק מעלות רכישת נכסי הקרן, והיא נפוצה בעיקר בקרנות מנייתיות בהן מנהל הקרן מבקש למנוע תנודתיות רבה בהיקף הכספים המנוהלים שעשוי לפגוע בביצועי הקרן. שיעור ההוספה נע בין 0% ל-1%, ונגבה כחלק אינטגרלי מעלות הקרן על ידי היצרנים.

דמי נאמן

מדובר על עמלה נוספת, בשיעור של 0.1%-0.2% מהיקף ההשקעה, הנגבית עבור נאמן הקרן, אותו גוף המחזיק בנכסי הקרן עבור בעלי היחידות, ומפקח על פעולות מנהל הקרן.

דמי משמרת

רוב הישראלים, בעיקר המשקי הבית הפרטיים, מנהלים את חשבון ניירות הערך שלהם בבנק. הבנק גובה לקוחות אלו עמלה בשיעור של 0.5%-0.6% לשנה מסכום התיק בשם דמי משמרת.

למעשה הבנק לא שומר על כלום, מלבד על רישום של כמה שורות במחשב. עובדה זו לא מונעת ממנו לגבות סכום שיכול להגיע למאות ולאלפי שקלים לשנה על כל תיק ניירות ערך. דמי המשמרת לא נגבים אך ורק על קרנות הנאמנות, אלא על כל תיק ניירות הערך, וקרנות הנאמנות הן חלק מהתיק.

יש לציין כי חלק מהברוקרים הפרטיים אינם גובים דמי משמרת, וסביר להניח כי לא יגבו עמלות קנייה ומכירה על קרנות נאמנות.

עמלת הפצה 

בעקבות וועדת בכר מורשים הבנקים לגבות דמי הפצה מ"יצרני" קרנות הנאמנות. 

מדובר על עמלה אותה גובה הבנק (המשווק את הקרן לצרכן) מהחברה המנהלת את הקרן (היצרן). גובהה של עמלת ההפצה נקבעת בהתאם לסוג המוצר.

עד לרפורמת בכר הבנקים לא גבו עד עמלות הפצה מחשש להיווצרות מצב של ניגודי אינטרסים (כזכור הבנקים שלטו בשוק קרנות הנאמנות), אך ועדת בכר התירה לבנקים לגבות מהברוקרים או מחברות הביטוח עמלה זו. על פי הערכות בתעשיית קרנות הנאמנות גם עמלה זאת תגולגל ככל הנראה בסופו של דבר על הצרכנים.  

ניגוד האינטרסים לא הופחת

ועדת בכר לא הצליחה לפתור את בעיית ניגוד האינטרסים של הבנקים בבואם להמליץ ללקוחות על קרנות נאמנות. דמי הפצה נמוכים עלולים לנטרל את 'החשק' של הבנקים לשווק את קרנות הברוקרים. 

הבנקים עשויים להעדיף לשווק מוצרים פיננסיים חלופיים, כמו פצ"מים, פח"קים, מק"מים ותוכניות חיסכון, בהם הרווח גבוה יותר. מצב זה עלול להביא באופן הדרגתי לחיסולן הטבעי של קרנות הנאמנות.