המסך הורם, וקצת איכזב
שלוש בכורות הוצגו אמש על במת סוזן דלל במסגרת אירועי "הרמת מסך". עזימי הלך עד הסוף, שימאזקי מחפשת זהות ורז אכזבה
אירועי הרמת מסך נפתחו אמש במרכז "סוזן דלל" בערב בכורות שבמידה רבה לא חרג מגבולות הצפוי. אותם אנשים על הבמה ובקהל, אותם גרעיני המהות שעוברים כחוט השני ביצירותיהם של הכוריאוגרפים הוותיקים במסגרת חממת "הרמת מסך" ובאופן כללי הולכים על בטוח בתוכה, פחות מדי לקיחת סיכונים. שלושה יוצרים הציגו אמש עבודות ודווקא היצירה שנבחרה לנעול את הערב, "סוסי ברזל" של סהר עזימי, שנמשכה פחות מעשר דקות, היתה זו שבתמציתיות ובדיוק הצליחה לבעוט לפנים המתבוננות רגעים של אמת.
"סוסי ברזל" של סהר עזימי. בוער ומסעיר ולא מתפשר
זה לא סוד שבכל עבודותיו מחטט עזימי בפצע, מתנייע בין אגרסיביות אצורה להומור גרוטסקי וגיחוך מריר. בעבודה הזו, דואט לשני גברים, הוא מתנקה מהגרוטסקה, משמר מידה מסוימת של התבוננות צינית על התכנים בהם הוא עוסק ומתרגם את האגרסיביות לאלימות. אלימות למעשה היא ליבת העבודה והיא מכה עם פתיחת המסך על הבמה החשופה בהתנגשות חזיתית של שני גברים שמכווצת את הצופים בכסאותיהם. מהרגע הראשון עזימי מכוון זרקור מסנוור לבערה שהכניסה אותו לסטודיו וזה בוער ומסעיר ולא מתפשר. "סוסי ברזל" היא עבודה גברית מאד גם כשהכוריאוגרפיה מבקשת לרכך את הכוחנות בתנועות מעוגלות. הנוכחות הבימתית של עזימי הופכת את הריקוד לצדו למשימה לא קלה אך הפעם נדמה שהצליח למצוא לעצמו "יריב שקול" בדמותו של הרקדן צוף יצחק, שלמיטב ידיעתי מופיע ב"הרמת מסך" לראשונה.
למעט נגיעות של מוזיקה חיה המבוצעת על ידי הגיטריסט דידי ארז על הבמה, עזימי משתמש בחלקים גדולים של העבודה ב"מוזיקה" שנוצרת מתנועת הגוף בחלל, נשימות כבדות, נקישת עקבים, מפגש בין גוף לרצפה ובין גוף לגוף. הבחירה הזו מחזקת את הישירות שבה הוא בחר לדבר את נושא המפגש הפיזי ומעצימה את האימפקט. החיבוקים חונקים, הליטופים מובילים למכות והקרבה אנונימית ולמרות זאת באורח פלאי נדמה שדווקא בעבודה זו עזימי מצא שלווה, גם אם בסופה הוא אבוד.
"סודה" של מאמי שימאזקי. נאחזת באסתטיקה
העבודה השנייה בערב היא "סודה", של הכוריאוגרפית מאמי שימאזקי. שימאזקי ממשיכה להלך על הקו שבין מעוצב למופשט אבל משהו חסר. הקהל מציץ אל תוך "החדר הפנימי" בו מתקיימות שתי ישויות – גבר ואשה. על הדלת שמובילה לחדר מוקרנים דימויים מגורענים של בית בשחור ולבן. עננים שחולפים באיטיות מסמלים זמן שחולף או שחלף. אדם בן צבי שרוקד עם שימאזקי מייצר עולם סגור, מתפזר על הבמה ונאסף. התנועות קצובות, קרות-חמות, מחפשות זהות. רגעי היופי ביצירה מצויים דווקא בניואנסים, במצמוצי התנועה, בין השורות, במה שלא נרקד. המגע בין שני הרקדנים שלא ממומש הוא רגע כזה. הבהייה הארוכה ממרחק שקושרת בין הגופים בחוט שקוף היא רגע נוסף. "סודה" היא עבודה קרה שמחפשת חום, עבודה שנאחזת באסתטיקה ולא מצליחה לפצח את הקודים של עצמה.
"קזוארות" של רננה רז. אין רגע אחד של כנות
האכזבה המתמשכת של הערב היתה "קזוארות", יצירתה החדשה של רננה רז, שמהלכת בבטחה בשטחים מוכרים שהיו תמיד בעוכריה ומוצו עד תום ועוד קצת בעבודותיה הקודמות. "קזוארות" היא יצירה לחמש רקדניות שמתחילה כהבטחה ומסתיימת זמן רב מדי לאחר מכן בתור החמצה. התמה המרכזית היא ריקודי עם, פולקלור אם תרצו, אזור שרז תרה מזה זמן ונדמה לרגע שנטשה בעבודתה האחרונה. הפעם היא יוצאת מההורה הישראלית ומתפרשת לריקודי עממים באשר הם. היא נוגעת במחולות טקס שבטיים, בדבקה הערבית, בריקודי המזרח, קצת בוקרים, קצת קזצ'וק, אירלנד ברקע – משחק ילדים. "קזוארות" מלא בהעמדות, מבנים וסטיילינג אבל אין בו רגע אחד של כנות. הצורה, האסתטיקה והוויזואליות הן המרכז. זו עבודה יפה לעין, מנוקדת בהומור אבל ריקה, ילדותית ונטולת סכנות. הפערים בין הרקדניות הן מבחינת טכניקה והן מבחינת אנרגיות גדולים ויוצרים חוסר איזון שמפריע לעבודה ולצפייה בה.
