מדע הגורלות והמזל
אין אדם שלא חש במהלך חייו לפחות תחושה אחת כזו, אותו רגש מבשר רעות, שלבסוף הגשים את עצמו. האם ייתכן שיש לתופעה המסתורית הסבר מדעי פשוט למדי?
מספרים על הדוכס מבדפורד שהיה צייד מומחה בצעירותו. יום אחד, בשנת 1955, החליט הדוכס הקשיש לחסל נץ שקינן בשטח אחוזתו. כך יחדל הנץ להטריד את שאר הציפורים ולטרוף מהן להנאתו. על כן, נטל את רובהו ויצא אל היער כדי לארוב לעוף הדורס. משבושש לשוב לביתו יצאו לחפש אחריו ומצאו אותו מתבוסס בדמו וללא רוח חיים. מן החקירה עלה כי הדוכס התיישב בין ענפי העץ ובחלוף הזמן אף נרדם. משנפל מטה, צנח גם רובהו יחד עימו והופעל. הכדור הנורה פגע הישר בחזהו והרגו. קרוביו סיפרו מאוחר יותר כי הדוכס סיפר להם שחלם כי ימצא את מותו בידיו שלו. על כן, מיאן במשך שנים להתקרב לרובה, עד שהנץ הוציאו מדעתו והוא החליט כי הגיעה השעה לאחוז בו שוב ולו לפעם אחת.
האם היתה זו גזירה משמיים? האם באמת לכל קליע יש כבר שם שרשום עליו, ולכן נגזר על הדוכס מבדפורד למות בדרך זו? האמונה היהודית המבוססת כמעט כולה על הכתוב בספר דברים, סבורה שלא הגורל קובע את עתידו של האדם. דברי אלוהים בפרק ל' מרמזים כי לאדם ישנה בחירה חופשית: "נתתי לפניך... את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע... ובחרת בחיים". גם ההיגיון האנושי ממאן להאמין שבני האדם חסרי שליטה מוחלטת על עתידם. ובכל זאת, לא פעם סבורות הבריות שכל אשר תעשינה, לא יסייע להן להיחלץ מגורלן, כמו הכול נקבע מראש, והתנהגות האדם מוכתבת מלמעלה.
בשבוע שעבר טלפנתי לאחד ממכריי. הוא הציע לי להצטרף למשחק כדורגל ביחד עם כמה מידידיו. השבתי לו כי אני תשוש מדי מכדי לשחק ביום ההוא. "תוכל לשחק בהגנה", אמר לי, "כך לא תצטרך לרוץ יותר מדי". הסכמתי להצעה. כשהגענו למגרש, הבחנתי כי ברחבת השער נוצרה שלולית מעודף השקיה. כשראיתי זאת, הודעתי כי למרבה אכזבתי לא אוכל לשחק, היות ששרירי רגליי עודם כואבים. האמת היתה שונה, כמובן. נפשי לא חשקה להתלכלך בבוץ.
במקום זאת, הלכתי לצפות בהרגלי הקינון של השחרורים. מצאתי את הקן השייך להם לפני כשבוע ימים באזור בנייה נטוש. הקן הוקם על ענפי אילן נמוך, ובסמיכות לו ערמו הטרקטורים עפר, כך שנוצר תל קטן. ממרום התל יכולתי להשתרע ולצפות בגוזלים המנומנמים כמטר ומחצה מתחתיי. לאחר שעה קלה, החלטתי שלא להפריע את מנוחתם ולעזוב את המקום. במקום לרדת בזהירות, אצה דרכי מטה ודילגתי במהירות אל השביל. משלא עצרתי בזמן, נתקלתי בענף ונחתי הישר לתוך שלולית בוצית, שנקוותה בשל דליפה בצינור קרוב.
לפני שנים רבות, זימנתי בבניין משרדים את המעלית כדי לעלות מספר קומות מעלה. משזו הגיעה, הבחנתי כי תא המעלית דחוס באנשים. חששתי כי המעלית הכבדה תיתקע, ולכן המתנתי לבוא המעלית השנייה. זו הגיעה כעבור רגע כשהיא ריקה מאדם. עוד בטרם טיפסה קומה שלמה כבר נתקעה לה. ברם, כל זאת כאין וכאפס, לעומת אשר אירע לי בכיתה י"א, כשהחלטתי שלא לגשת לאחת הבחינות מחשש שלא אצליח בה. במוחי נחקק מועד הבחינה, ובבוקרו של אותו יום הודעתי לאימי שאני חש מחושים בבטני, וכי לא אוכל ללכת לבית הספר. למחרת הגעתי לכיתה שמח וטוב לב, רק כדי לגלות כי התאריך שנתקבע בראשי היה שגוי, והבחינה נקבעה, למעשה, לבוקר ההוא. נכשלתי בה, כמובן.
לדעת מראש מה עומד להתרחש?
מהו טיבן של אותן תחושות מוקדמות? אין אדם שלא חש במהלך חייו לפחות תחושה אחת כזו, אותו רגש מבשר רעות, שלבסוף מגשים את עצמו, ולמרות זאת, לפעמים איננו יכולים לעשות דבר כדי לשנות את גורלנו. אם מישהו מנבא שיכשל בבחינה, אז הוא כושל בה על אף שניסה לחמוק ממנה; ואם מישהי חשה לפתע שהמעלית תיתקע, אז המעלית אכן נתקעת, למרות שניסתה להימנע מן השהייה בה. האוראקל מדלפי יכול היה לנחש נכונה את עתידם של האלים שפנו אליו, אולם, לא תמיד אנו צריכים להרחיק עד יוון העתיקה כדי שנדע בבטחה מה צפוי לנו. התחושות הללו קיימות בתוך ראשינו. האין זאת מוזר?בדברי ימי עולם, ידועות דמויות רבות שלא הצליחו להיחלץ מגורלן על אף שחזו אותו מראש. על בוב ניקסון, אחד מחוזי העתידות ששירתו בחצרו של הנרי ה-7, נאמר שסירב להגיע לארמון המלך, משום שצפה כי יגווע שם ברעב. הכול לגלגו לדברי הנער הצנום, כי הכיצד אפשר למות ברעב במקום הגדוש כל טוב ושפע רב. משסירב להתנהג כיאות, ננעל לתקופת מה באחד החדרים. והנה, באחד הימים יצאה פמליית המלך למסע ממושך, ובה גם האחראי על צרכיו של ניקסון. הנער שנמצא תחת פיקוחו נשתכח לגמרי מבינתו, ומששב בחזרה נזכר לפתע שלא השאיר הוראות לטפל בו. ניקסון הצעיר מת ברעב במרחק מטרים בודדים ממזווה הארמון.
בשנת 1841 נולד באי פרינס אדוארד, מול חופה המזרחי של קנדה, תינוק בשם צ'ארלס קופלאן. לימים היגר לאנגליה ונעשה שחקן. עם משפחתו מבית הסתכסך ולא פקד עוד את אמריקה הצפונית. לקרוביו נהג לספר שאם ישוב ליבשת זו, לבטח ימות בה, כי יש לו מין תחושה שהוא ייקבר בסופו של דבר במקום הולדתו. שנים אחרי כן, הגיע קופלאן למסע הופעות בארצות הברית. בשנת 1898 הוא חטף שבץ על הבימה בטקסס ומת. שם גם נקבר. שנתיים מאוחר יותר החריבה סופת הוריקן את בית העלמין וסחפה את ארונו. רק לאחר שש שנים משו דייגים בקרבת האי פרינס אדוארד ארגז עץ גדול. על הלוחית צוין שם הנפטר: צ'ארלס קופלאן.
תחושה מוקדמת, אותה הרגשה שמשהו עומד להתרחש, היא יכולת ניבוי שכל אדם ניחן בה מלידה. אין לה הסבר מדעי מן הסיבה הפשוטה שאי אפשר לבחון אותה בכלים אמפיריים. יודעים שהיא קיימת ולא מנסים להסביר אותה, בדיוק כפי שנהיר לכול שדבר מה ברא את היקום והוא לא נוצר מאליו, אך מה טיבו של בורא זה ומי ברא אותו לכשעצמו, כל זאת מעבר לתפישת האדם. יכולותיו של המוח עדיין נסתרות מאיתנו ואפשר שלא תיוודענה לעולם, אולם מה לגבי הגורל? האם אנו שולטים בגורלנו?
בין אמונה למדע
מציאותו של גורל היא ביסודה אמונה, ואין זה מן הנמנע שהגורל במובנו הרחב, התפתח מן הנדבך הצר של גורל המבוסס על תחושה מוקדמת. בניגוד לתחושה המוקדמת עצמה, אין לגורל כל יסוד טבעי, מאחר שזה איננו קיים מעבר למחשבותינו. פעמים רבות יש לנו תחושה מוקדמת לגבי דברים שעשויים להתממש בעתיד, אולם משהללו אינם מתגשמים, אנו שוכחים מכך כעבור זמן מה. בצד ההתעלמות מן הכישלונות, אנו זוכרים היטב את הניבוי המוצלח.
סינון זה, שאינו בשליטתנו, יוצר מעגל קסמים של גורל עצמי אשר מגשים את עצמו, ואיננו יכולים להיחלץ ממעגל זה, רק משום שזיכרוננו בוגד בנו. התחושה המוקדמת אמנם מולדת כמו שאר יכולות החשיבה, אך תקפותה הינה הסתברותית לחלוטין. אפשר בהחלט שאדם יתנבא לגבי גורלו וגורלם של אחרים ולא יצדק פעם אחת, ואילו נביא כמו שמואל, ששיחק לו מזלו, לא שגה כמעט אף פעם.
מזל הוא כינוי לאחת משתים עשרה קבוצות הכוכבים המהוות את גלגל המזלות. האסטרולוגיה גורסת כי הגורל נקבע על ידי מזלות הכוכבים, או במילים אחרות, סידור מערך הכוכבים בשמי הלילה קובע את עתידו של היילוד. במובן אחר, מזל הוא גם כינוי למאורע המתרחש באופן אקראי, כתוצאה הנקבעת במשחקי מזל, ולכן הוא שונה לכאורה מן הגורל הקבוע מראש. ברם, התממשותו של הגורל, כפי שתואר, היא הסתברותית לחלוטין, ומשום כך אפשר לומר על אדם שזכה בלוטו ששפר עליו גורלו או לברכו על מזלו הטוב. קרי, במובן מסוים גורל אינו אלא מילה נרדפת למזל, אף שאין זה המובן המקורי של המונח מזל.
ביסוד התהוותו קשור המונח מזל גם למושגי הטוב והרוע, אף שאלו משתנים במהלך הזמן. מחד, מישהו מאחר להגיע לאוטובוס וכבר תוהה על חוסר מזלו, מפאת החשש שבמקום עבודתו צפוי המנהל לזעום עליו, אבל, לכשיתפוצץ חלילה האוטובוס בהמשך הדרך, הוא יחוש בר מזל בוודאי. תקצר היריעה מלספר על הניסים והנפלאות הכרוכים במזלן של הבריות, אולם בניגוד לאמונה בגורל, שלה יש הסבר שכלי, הרי אמונה בקיום המזל היא אמונה תפלה, ששורשיה נטועים בתרבות ובפולקלור, ואין לה כל קשר עם המציאות הטבעית.
בסיכומו של דבר, תחושה מוקדמת הינה שרירה וקיימת בהיבט הביולוגי. מוחו המפותח של האדם יכול לתאר בבהירות סיטואציות עתידיות. דרך היווצרותם של החזיונות הללו, כדרך היווצרותה של כל מחשבה, אינו נהיר דיו. אפשר שתחושה מוקדמת אינה אלא תמהיל של לקחי העבר, פחדים קדמוניים ואינסטינקטים חבויים. לרוב, תחושות אלה אינן מתגשמות, אולם בשל ריבוי האירועים - אשר שואף לאינסוף - אפשר ששיעור מצומצם מאד מהן תתגשמנה. עצם התגשמותן מעניק תוקף למציאותו של הגורל. אמונה בגורל היא אם כך, נגזרתן של התחושות המתממשות, שהן, כרגיל, בחזקת מיעוט ואקראיות לחלוטין. לעומת זאת, אמונה כי מזל טוב או מזל רע, נגרמים בעטיין של פעולות שונות, היא אמונה תפלה שאין לה שורשים ביולוגיים, וכולה תלוית תרבות, קרי, המורשת העוברת מדור לדור בדרך שאינה גנטית.
חזיתם את זה מראש? (אילוסטרציה)
צילום: חגי אהרון
מומלצים
