הוא הראה לי שאני כן יכולה לאהוב
כמה אני יכולה להאשים את המזל הנאחס שלי או את הטעם המזעזע שלי? כמה אני יכולה להאשים גברים? כמה אני יכולה להתאכזב? כנראה יש סיבה טובה לכך שאני כבר בת 32 ועוד לא מצאתי "אותו". כבר באמת התחלתי להאמין שזוגיות אמיתית כנראה לא תהיה נחלתי. ואז פגשתי אותו
בעודי מגיעה למסקנות מרחיקות הלכת האלה, מתיישב לו לידי בפאב השכונתי בחורון בלונדיני גבוה וצנום-משהו. מובן שהכלבה שעל ברכי מובילה לשיחה. בהתחלה היא מרחרחת אותו, אחר כך עושה לו פרצופים של לטף-אותי, אחר כך אני מסתכלת עליה בגאוות יחידה, ואם הוא מוצא חן בעיניי, תמיד יש תירוץ להתחיל לדבר.
מה אני יכולה לעשות, היה לו מבטא בריטי
לרוב זה נגמר מהר, המהלך, אבל הפעם זה נמשך. מה אני יכולה לעשות, היה לו מבטא בריטי, והוא התגלה כבחור רגיש, חכם, אינטליגנטי ומעניין. הוא סיפר לי על מקומות שהיה בהם, חוויות שצבר, דברים שראה, והוא מדבר כל כך יפה ורהוט, ויודע בדיוק איפה להכניס מה, איזו מילה, איזה ניואנס. אני מרגישה שאני שם, חווה את זה מחדש יחד איתו.
נפרדנו בנשיקה, הלכתי לי הביתה מחויכת. הרגשתי שאני נכנסת להרפתקה חדשה, ואז השדים שלי קמו. חלק אמרו לי לעזוב, הרי זה כתוב מראש, זה זמני, ולמה לך, ומה את ילדה קטנה שמתלהבת מאיזה תייר? לא נמאס לך מהפרפרים? את כבר בת 32. זה כבר קצת פתטי. לא? ככה את רואה את עצמך עוד שלוש-חמש שנים? יושבת על בר, משתמשת בכלבה שלך לצוד גברברים? מה נהיה איתך? את מתבקשת לחזור למציאות, למצוא בחור מבית טוב ולבנות בית בישראל. תודה. והיו כמה שדים אחרים שאמרו לי - לכי על זה, תראי איך את מחייכת. מתי חייכת ככה בזמן האחרון? וכך הלכתי לי ברחוב, נותנת לשדים להילחם עם עצמם, ובסוף להשכיב אותם לישון יחד איתי, באלכסון.
הוא התקשר למחרת. נפגשנו שוב. הוא סיפר לי קצת יותר על עצמו, על חייו, שלא היו קלים. אמא שעזבה כשהיה תינוק, חברה לשעבר שבגדה. ואז הוא יוצא במניפסט על איך כל הנשים רעות ומזהיר אותי מראש - אל תתאהבי בי, אני שמוק. אל תנסי לשנות אותי או את התפישה שלי, אל תגידי שאת שונה. כולן אמרו לי את זה, וכולן נפלו. אני מהנהנת. "אני לא הולכת להגיד לך שאני שונה", אמרתי לו, "אני לא הולכת להוכיח לך אחרת. אני לא נלחמת בטחנות רוח. אני רק אומרת לך שחבל שאתה חושב כך". הוא ליווה אותי הביתה. התנשקנו ארוכות ליד הכניסה לבניין. כמו בת 16 הייתי.
לא האמנתי שאפשר ככה, שלא יימאס
לא נפרדנו לרגע. בבוקר כל אחד התעסק בשלו, ובערבים - יחד. לא האמנתי שאפשר ככה, שלא יימאס, שכמה שטועמים רוצים עוד. חברה שלי צחקה עלי, שהסיבה שאני איתו ולא נמאס לי היא שאני יודעת שבסופו של דבר הוא יילך. רק בגלל שאין לי פחד מהפרידה שאין לדעת מתי היא תבוא, בגלל שברור שתהיה כזאת, אני מרשה לעצמי להיפתח ולתת למשהו להיכנס פנימה. עיצבן אותי שהיא צודקת.
בינתיים הוא ואני כל הזמן אומרים שאנחנו אמנם יחד אבל זה "לא רציני". הוא הרי לא מוכן למערכת יחסים עכשיו, הוא עוד פגוע. הוא איתי רק בגלל הסקס, הוא אומר לי בזמן שהוא מלטף לי את השיער כשאנחנו יושבים מחובקים על הספה, רואים טלוויזיה. וגם את, את כמו גבר, את לא מכניסה רגשות. ברור, אמרתי לו בזמן שאני מכינה לשנינו ארוחת בוקר, גם אני מנצלת אותך רק בשביל הסקס, חיית מיטה אנגלית שלי. בא לך נקניקיות עם החביתה?
וכך חיינו לנו בבועה. אומרים שנחמד ביחד, אבל זה לא רציני. זמני. ולא מפסיקים ללגום זה את זה. לא מפסיקים לרצות עוד ועוד ועוד. ועובר יום ועוד יום, ועובר שבוע ועוד שבוע, ועובר חודש ועוד אחד.
אני לא יודעת מתי זה בדיוק קרה, כשהוא עשה טיפול עשרת אלפים לכלבה ולא נתן לי להיכנס לאמבטיה שלוש שעות עד שהיא יצאה, ממורקת ומסודרת (מזל שלא שם לה פונפון), או בזמן שדפק לי בדלת עם זר פרחים ענק ופרח בין שיניו, בזמן שבישלנו יחד את ארוחת פסח למשפחה ולחברים קרובים, או בזמן שהוא הפסיק להתעצבן כשהיה שומע "היי, אתה לא הבחור של הדס?" - כי הוא הרי לא של אף אחד - והיה מזמין אותי לשבת איתו ועם חברים, או בזמן שהתחלנו לרחרח מה צריך לעשות במשרד הפנים בשביל לקבל ויזה. אבל כבר לא יכולתי להתעלם מזה יותר. אנחנו רק חושבים שאנחנו משחקים באבא-אמא, אבל באיזה שהוא שלב, המשחק עלה עלינו והתחיל לשחק בנו. וכן. אנחנו בתוך מערכת יחסים. וכן, אני הייתי מאוהבת, רחמנא ליצלן.
והוא הרי לא מושלם. הוא מדבר לפעמים יותר מדי שטויות, והוא גם חייב לצאת צודק, ובכלל, הוא קצת יותר מדי דרמה קווין, אפילו יותר ממני. מעבר לזה שהוא פשוט לא יכול להבין אותי לגמרי, עד הסוף, לפעמים. ולא בגלל שהוא לא רוצה, בגלל שהוא לא יכול. הוא לא מפה, הוא לא ישראלי. וזה מתחיל מדברים קטנים, של טון דיבור, משפט נוסטלגי, שפת גוף, פרצוף מסוים או מה שלא יהיה. אין מה לעשות, שני אנשים שבאים מתרבות אחרת, קשה מאוד לבסס ככה מערכת יחסים, כשהבסיס של מערכת יחסים, לפחות לדעתי, הוא תקשורת. ותקשורת גם קשורה למי שאתה, ומי שאתה קשור קשר סימביוטי לאיפה שנולדת וגדלת.
אולי בעצם מה שריגש אותי בו מלכתחילה, השוני הזה, הוא מה שבסופו של דבר הביא לסוף. גם הוא הרגיש את זה. שנינו נכנסנו ללחץ פתאום, כשראינו את המציאות מול העיניים. המגננות של שנינו עלו והתחלנו להתעסק בהצבת גבולות. אני לא אשכח כשהוא אמר לי שהוא מרגיש אלי יותר מדי, וזה לא היה בתכנון, ולכן החליט לשים לזה סוף (הגיוני, לא?). לא הצלחתי להעביר את מה שאני מרגישה במילים, אז רק אמרתי שאני מכבדת את הבחירה שלו, למרות שאני לא מסכימה איתה. בתגובה הוא הודיע לי שאני מאוד טובה בלשלוט ברגשות שלי. ואני לא בדיוק הבנתי למה הוא התכוון, או למה הוא ציפה.
פרידה אף פעם לא קלה. והיא הרבה יותר לא קלה כשהקודים החברתיים שונים. אולי הוא אמר מה שאמר רק בשביל להבהיר נקודה כלשהי? אולי הוא רצה שוב איזו דרמה? כי מבחינתו, זה שנפרדנו לא אמר שהוא לא יכול, למשל, לבוא יותר לפאב השכונתי שלי ולדבר איתי כאילו אנחנו החברים הכי טובים, או להתקשר אלי אם הוא צריך עזרה. לא הבנתי את זה. אני הרי ישראלית. אנחנו מדברים ומבינים כנראה רק כוח והתנתקויות חד צדדיות. והאמת, בזמן שראיתי אותו, יושב על הבר, בידיעה שהוא לא חוזר איתי הביתה, הגעתי למסקנה שהתנתקות זה בהחלט דבר הומאני.
פתאום לישון לבד היה הדבר הכי קשה עלי אדמות
וכאב לי. כל כך כאב לי. לא הבנתי איך פתאום, בכולה חודשיים וקצת, העולם שלי הסתובב ככה, איך פתאום לישון לבד היה הדבר הכי קשה עלי אדמות. איך פתאום הבית שלי מרגיש מאיים וקר בלעדיו. איך פתאום הפעולה הפשוטה של ללכת למכולת בלי לחשוב עליו ואולי לקנות איזו הפתעה לשנינו יכולה לתת הרגשה כזו, של לבד. לא הבנתי איך פתאום התחלתי לחשוב בשניים, ואיך קשה לי פתאום לחשוב שוב באחד. אני הרי כל יכולה, לא? הרי טוב לי לבד, לא? זאת הרי בחירה שלי, לא?
וכך התהלכתי לי במשך שבועיים כמו סהרורית, שבורה וריקה. אחרי שהורדתי את המגננות, כבר אי אפשר לשים אותן שוב. והפעם השדים שהתעוררו בי רבו ביניהם אם לבנות חומה, איך לבנות אותה, וכמה מטרים יהיה הגובה של הצריח.
ואז הוא שלח SMS, והלב שלי נמס. והנה הוא שוב אצלי. ואנחנו כל כך קרובים, אבל כל כך רחוקים. מדברים, אבל שותקים. מחייכים, אבל לא מראים את זה. הכלבה מתרגשת וקופצת עליו, והוא עוקץ אותי, אומר שלפחות יש מישהי אחת ששמחה לראות אותו. "גם אני שמחה לראות אותך", לחשתי. "גם אני שמח לראות אותך", השיב. ושוב מצאנו את עצמנו זה בזרועות זה, אבל זה כבר לא היה אותו הדבר. המבט לא היה אותו המבט, הוא כבר לא היה מחוייך, הוא היה שואל, בוחן, פגיע, פגוע. ושנינו הבנו שזה או שמורידים את המגננות עד הסוף, או שסוגרים את הבאסטה. כי אולי אנחנו יכולים לעבוד על כל העולם, אבל לא על עצמנו.
נבחרה האופציה השנייה. הוא עזב את הארץ, השאיר אותי חלשה וחזקה מאי פעם. חזקה כי קיבלתי על עצמי את החולשה שלי ולא פחדתי ממנה. ולמרות הכאב, נפתחתי. ולמרות הצער, משהו בי השתנה. למדתי שאני כן בן אדם זוגי. מאוד, אפילו. למדתי לא לתת לפחד מהפגיעה שאולי תבוא להיות השחקן הראשי בחיים שלי. ולמדתי להודות לו. להודות על כך שהוא שחרר משהו בי שהיה כלוא כל כך הרבה זמן. הוא הראה לי שאני רוצה אהבה, יכולה להיות בתוך סיפור אהבה ויכולה לעשות את זה טוב. הראה לי שיש בי הרבה מעבר למה שחשבתי שיש בי. הראה לי שאפשר לאהוב אותי. הראה לי שאני יכולה לאהוב שוב. למדתי להודות לו על זה שהוא עזר לי לנפץ את החומה ולימד אותי שאני יכולה להיות גם חזקה וגם אוהבת.
יש אנשים שבאים ונוגעים בך כל כך עמוק, בפרק זמן כל כך קצר. וקשה לפעמים לקבל את זה או להבין את זה. איך יכול להיות שבזמן כה קצר אתה משתנה מקצה לקצה. אני הבנתי שהם כנראה נכנסים לחיים שלנו בשביל ללמד אותנו משהו, משהו שאנחנו לא מצליחים ללמוד לבד.
האימייל של הדס
